שלושה חודשים אחרי שחן מרקס סיים לכתוב את הספר בעל השם המאיים "למה דברים רעים קורים לאנשים טובים" (הוצאת ידיעות ספרים), אושפזה ענבר אשתו בעקבות מפרצת מוחית – עם סיכוי גבוה למות או להישאר משותקת לכל חייה. לחבר שסיפר לו על האירוע הייתה רק תגובה אחת, אינסטינקטיבית: "כשאתה נותן לספר שלך שם כזה, ברור שמשהו רע יקרה".
אבל לד"ר מרקס, מרצה לספרות חז"ל, יש לא מעט תשובות אחרות לתהייה האיומה הזו, והוא בחר לעקוב אחרי המענים שהעניקה התרבות היהודית במשך אלפי שנים לשאלה. הטריגר מוכר לכל ישראלי: איפה היה אלוהים בשואה? איך אפשר למיליונים מבניו להירצח באכזריות בידי הנאצים?
- זר לא יבין: הרב קניבסקי נפטר – ואנחנו בחרדה/ רחלי גרינוולד
לאיש שגילה בוקר בהיר אחד שהחיים "התהפכו עליו", ואהובתו עמדה בפני סכנה – הפכה כתיבת הספר לצעידה בשני קווים מקבילים: סיפור התרבות היהודית לדורותיה, לצד סיפורו שלו עצמו, של רעייתו הצעירה ושל שני ילדיו הקטנים.
הספר, שראה אור לאחרונה, נע על ציר זמן שמתחיל בתנ"ך, נמשך בחורבן בית שני ומרד בר כוכבא, כולל את מסעי הצלב בימי הביניים, מייצר גיחה לא שגרתית לגלות מוזע התימנית והבלתי מוכרת, ומסיים – איך לא – בשואת יהודי אירופה, והתמודדותו של האדמו"ר מפיאסצנה בגטו ורשה.
המסע הארוך הזה מגלה שאולי יש תשובה לשאלה המציקה, "למה דברים רעים קורים לאנשים טובים" – רק שהיא לא יחידה או חד-משמעית, ומשתנה בהתאם לתרבות, לזמן ולאירועים. וכמו שד"ר מרקס אומר: "מה שמרתק הוא שמאחורי כל אחת מהתשובות מסתתר סיפור, ובדיוק כמו תבניות של עוגה בצורות ובגדלים שונים, המציאות הנוכחית מתעצבת ומקבלת צורה ואז נשפכת לתוך התבנית המתאימה".
מסרב להיות קורבן
בימים הראשונים שבהם שכבה ענבר בבית החולים, ב-2017, קיבל חן הודעה מקרובת משפחה שאמרה: "לא פשוט, הניסיון הזה שלכם". קרובת המשפחה כמובן התכוונה לטוב, הוא יודע, "ואף על פי כן", ד"ר מרקס אומר, "המילה 'ניסיון', והשלכותיה, ערערו אותי עד היסוד".
למה זה ערער אותך כל כך?
"ניסיון כולל בתוכו קורבן אישי והבנה עמוקה שעליי להקריב משהו ממני תמורת חטאיי. כאילו אֵם ילדיי הגיעה לשערי מוות בשל עוונותיי, בשל חוסר התיקון שלי. אני נחרד רק מלחשוב על כך".
אבל מה שכה קשה לחוקר, מייצר נחמה אצל אחרים – וגם התנ"ך צועד לא מעט בנתיב הזה של הניסיון, החל מעקידת יצחק, כאשר אברהם אבינו עקד את בנו וביקש לשחוט אותו. ד"ר מרקס מספר כי התנ"ך מלמד אותנו שביסודו של הקורבן ניצבת החלפה: האדם היה צריך למות, והקורבן מאפשר לו להחליף את מותו שלו במותו של משהו אחר. במקרה של יצחק – האיל, בעל חיים שאלוהים מציג.
ביצעת מעשה לא טוב? הדרך היחידה שלך להמשיך לחיות היא הקרבת קורבן, בדיוק כמו בבית המקדש שנים מאוחר יותר. והנה לפנינו תשובה אחת.
בלי טענות כלפי האל
בשנת 1679 נגזר על היהודים לעקור מעריהם ולעבור למַוְזַע שבדרום תימן. מדובר באזור שבו החום מגיע ל-50 מעלות צלזיוס בצל, המים שם אינם ראויים לשתייה ומלריה מכה ללא רחם במי שבוחר להתיישב במקום. מהגיהינום הזה, רק בני מזל שבים בשלום. על פי אחת ההערכות, 90% יהודי תימן נספו בגלות האיומה הזו, שסיפורה פחות מוכר בעולם היהודי ככלל.
מרקס מספר כי השהות במחלקת הטיפול הנמרץ הנוירוכירורגי, מנכיחה את המוות מהקירות. הוא ניבט מכל עבר. בתוך הקיום המחריד הזה לצד אשתו שהוגדרה במצב "צמח", הוא נזכר, נראה היה לעיתים שהמוות – שלו או שלה – הוא המוצא הקל מבין מגוון האפשרויות. באחד הימים, כשהוא יושב בפתח חדר הניתוח, שוחח עם חבר פסיכולוג – וזה אמר לו כי הוא חייב לספר לילדים את האמת, עד למקום שבו היא פוגעת בהם. להישאר בהווה עד כמה שאפשר, ולהימנע מלהפליג לזיכרון העבר המאושר.
"כך עשיתי, דאגתי שחייהם של הילדים לא ישתנו, ארוחות הערב היו מסודרות ובעיקר קבועות מאוד, אווררנו וגם הקלטנו את עצמנו, ואת ההקלטות השמענו לענבר הדוממת", הוא מספר. "ההחלטה החשובה מבחינתי הייתה שמירת ההמשכיות המשפחתית, גם כאשר אחד משני המבוגרים שעמדו בראשה נעלם. בתוך הכאוס הזה הצלחנו לשמור על תפקוד מלא, ללא פנטזיות וחלומות".
תיאור כמעט-בודהיסטי דומה עולה בכתבים שנכתבו בעת התרחשות גירוש היהודים בתימן. כך, למשל, כתב המשורר יוסף אלמעלם אבן אלאסבאט שחי אז: "צייתנו לאימאם בכל אשר אמר. כולנו נקיים מנכסינו ואין בידינו פרוטה. נלך ברצון שמיים (אל גלות מוזע) ונשמור על יישוב דעתנו. נקיים מצוותיו ונשקוד על התורה. נקבל עלינו... (את) מוזע גם אם היא קשה. נאכל לחם מרורים ונשתה מי מרה. טובה הסבלנות ואלוהים ירחם ויחמול..."
"אנחנו מזהים כאן את אחריותו של האדם שלא עסוק בטענות כלפי האל", מסביר החוקר. "גם בסיטואציה בלתי אפשרית, מורכבת וקשה נדרש האדם לקיים את חלקו בברית עם אלוהים, לשמור על יישוב הדעת, ולהתמודד עם המציאות ללא מסננים וללא אשליות".
במילים אחרות, גם כאשר עולמכם חרב עליכם, מציעים גולי תימן – שמרו על יישוב דעתם והתבוננו במציאות כפי שהיא. זוהי, לשיטת ד"ר מרקס, דרך התמודדות וזווית נוספת להתבונן בה על שאלת ה"צדיק ורע לו".
לפעמים המילים נגמרות
תשובה אפשרית נוספת אפשר למצוא בימי השואה, אצל הרב קלונימוס שפירא – האדמו"ר מפיאסצנה. אשתו, בנו, כלתו, אמו ודודתו מתו לפניו, והוא עצמו שהה בגטו ורשה. לא מעט נכתב על האיש המופלא, שגם בתוך הכאוס לא חדל מלנחם את חסידיו. הוא מסר בפניהם דרשות שבאמצעותן ניסה להסביר להם את האימה המתחוללת סביבם. את הדרשות העלה על תכריך כתבים, והן הוטמנו בכדי חרס באדמה. רק בשנת 1953 התגלו הכדים הטמונים באופן מקרי.
בשנתיים וחצי שבהן פעל האדמו"ר עד להירצחו, נשאו דרשותיו דברי חיזוק – מהכרה בעונש ככפרה על חטא, ועד הרעיון שלפיו אדם שחווה ייסורים ונהרג על קידוש השם, מתמזג בכך עם הקדוש ברוך-הוא – "בטלו חושיו... וגשמיותו מתפשטת מעליו". בין דרשותיו של הרבי מפיאסצנה ניתן למצוא לא מעט אמירות כנות וקשות עד כאב של מנהיג שחווה את הטרגדיה ביחד עם תלמידיו.
הרב קלונימוס שפירא, האדמו"ר מפיאסצנהאבל אז, סביב שנת 1942, גזר הרבי על עצמו שתיקה. הוא חדל מלנחם את עצמו ואת חסידיו. המילים, בפשטות, נגמרו לו. מה קרה שם? "האדמו"ר ביקש ליצוק את השואה לתוך התבניות ההיסטוריות היהודיות המוכרות, כמו למשל עשרת הרוגי מלכות או חורבן ביתר, ולצפות כי מה שהיה הוא שיהיה, וסוף הטוב להגיע", מסביר מרקס, "אלא שאז, בתום כאוס מוטרף של שנתיים וחצי, הוא מגיע למסקנה כי מה שמתרחש בשואה לא אירע בהיסטוריה האנושית לפני כן, או בלשונו – 'לפי ידיעתי בדברי חז"ל ובדברי הימים אשר לישראל בכלל, לא היה כמותם'".
בשלב הזה נגמרו המילים, והרבי אמנם לא הפסיק להתפלל ולקוות לישועה – אך בו-זמנית הודיע לחסידיו כי לא יישא עוד דרשות בפניהם. בשנת 1943 נרצח האדמו"ר במחנה הריכוז טרווניקי.
"רע" זה תמיד רע?
באחד הימים, כשישב ד"ר מרקס עם ילדיו לארוחת ערב, סיפר אחד מהם כי נשאל בבית הספר על מצבה של אמו. כשהשיב שמצבה קשה וכי הם מקווים שתחלים, ענה החבר: "אם אני הייתי במקומך, ואמא שלי הייתה בבית החולים – לא הייתי הולך לבית הספר. הייתי נשאר כל היום בבית ובוכה".
מרקס לא מעניק תשובה אחת, ניצחת, לשאלה האלמותית על ייסורים בעולם הזה. כך, למשל, הוא מביא את תורת גלגול הנשמות, המסבירה כי הרע מכפר למעשה על חטאים מגלגולים קודמים, או התפיסה כי הרע שלפנינו הוא "רע" רק בעינינו המוגבלות, הגשמיות והסובייקטיביות.
לאתגר המפחיד שהעלה הילד בארוחת הערב – הפיתוי לשבת בבית כל היום ולבכות – המחבר לא מתכחש. הוא מודה שהסבל שעבר עליו עם קריסתה הפתאומית של רעייתו בדמי ימיה, הותיר בו חותם. החוויה הזו שינתה גם את ילדיו, ובוודאי ששינתה אותה.
קו השבר
בדרך צצו רגעים של תקווה. "19 ימים לאחר האשפוז, דיברתי אליה כמו בכל הפעמים הקודמות, ולהפתעתי קלטתי שהעיניים שלה פקוחות ושהיא מתבוננת בי במבט משתומם", מספר מרקס. "ביקשתי ממנה לעצום עיניים חזק אם היא שומעת אותי – והיא עצמה עיניים בחוזקה ופקחה אותן שוב. דיברתי מהר, הסברתי לה מה קרה לה: שהיא הייתה בסכנת מוות, ושהסכנה מאחוריה. סיפרתי לה שהילדים בטוחים – ואז היא עצמה עיניים וחזרה לתרדמת".
הימים הבאים היו קשים. הבעל המסור חזר לבית החולים שוב ושוב, רק כדי לגלות שהיא עדיין לא פקחה את עיניה – ובעיקר לשמוע מחלק מהרופאים שהוא כנראה הזה, ואולי הגיע הזמן שיטפל בבריאותו הנפשית. הם גם רמזו לו שיפסיק להציק להם. רק 29 ימים אחרי האשפוז, הגיעה התפתחות משמעותית – שאותה הוא מבקש להשאיר לקוראי הספר.
מרקס מדמה את שרשרת האירועים שעברו עליו ועל משפחתו לאמנות יפנית עתיקה בשם קינצוגי – שהמחשה ויזואלית שלה מופיעה על כריכת הספר. "היפנים לא השליכו את כלי החרס השבורים שלהם לפח, כפי שהיה מתבקש", הוא מסביר. "במקרים רבים הם היו משייפים את שבריו של החרס, מדביקים ומפרקים, ולבסוף מורחים לכה מוזהבת שמשיבה את החיים לכלי המרוסק.
"פסי הזהב העדינים לא העלימו את ההיסטוריה של הכלי, להפך. השברים המתוקנים הם חלק בלתי נפרד ממנו. למעשה, אומר הכד החדש: 'השבר שלפניכם מעיד שאתם אנושיים, אבל גם שהייתם מספיק חזקים כדי לשרוד ולהתאחות'".
