מתוך ישמח חתני
(באדיבות קשת)
1985, התשמ"ה. משפחתי מוכרת את ביתנו שבשכונת הגבעה הצרפתית בירושלים, ועוברת לשכונת הר-נוף החדשה והחרדית. המעבר היה חד. לא רק גיאוגרפי, אלא בעיקר תרבותי. הוריי אנשים שומרי מצוות, אך בגבעה הצרפתית של שנות ה-80 הייתה לדתיות משמעות אחרת.
בשבת היו הילדים וההורים (כן, גם אמא עם הפאה שלראשה) משחקים בכדורגל עם השכנים, ובשכונה כמעט ולא התגוררו חרדים. בבניין שבו התגוררנו, למשל, הייתה משפחתי שומרת המצוות היחידה. החרדים המעטים שהתגוררו באזור החלו לעזוב אט-אט את השכונה המתחלנת, שאפילו מרפסות לסוכה מינמלית – לא היו בה.
כבר לא משחקים כדורגל בשבת
35 שנים חלפו, ואני מופתע לגלות ששכונת ילדותי המוקדמת שינתה את פניה: לא פחות מ-600 נפשות מתוך 6,500 תושביה משתייכות לקהילה החרדית. הבניין שבו התגוררנו, ברחוב בר כוכבא, מאוכלס כולו על ידי משפחות חרדיות. השכונה ברובה עדיין מאוכלסת במשפחות חילוניות, אך לצידם חיות כמאה משפחות ערביות ועוד מאות משפחות חרדיות, שלהבדיל משנות ה-80 – כבר לא משחקות כדורגל בשבת.
"ההגעה של המשפחות החרדיות לשכונה לא הייתה מסודרת", אומר מנחם, צעיר חרדי המתגורר בגבעה הצרפתית. "בתחילה - לפני כ-10-8 שנים - ראו אנשים בגבעה מעין 'תחנת מעבר'. הדיור היה זול, והם ביקשו להתגורר לא רחוק מההורים. עם הזמן, תמהיל החרדים שהגיעו למקום צלח, והם החליטו להשתקע פה".
העובדה שהמשפחות לא הגיעו כ"קהילה מאורגנת", אלא כאינדבדואלים שהתחברו בהמשך, חסכה לא מעט מאבקים וחיכוכים פנימיים וחיצוניים גם יחד מול האוכלוסייה הוותיקה של השכונה. אבל לכך עוד נגיע בהמשך.
תושביה החרדים של השכונה נוהגים לספר כי ניר ברקת, ראש העירייה הקודם, התנגד להתבססותם בה: "הוא אמר שבית הכרם והגבעה הצרפתית יישארו חילוניות. לפחות הן". אלא שהחזון של ברקת לא עבד, כך מסתבר, ולצד שכונת רמת אשכול השכנה, שעברה אף היא תהליך של התחרדות, גם בגבעה הצרפתית חיים לא מעט תושבים חרדים, וגם להם, באופן לגיטימי, יש מבני ציבור, מעונות יום וכדומה. אפילו בית הכנסת הוותיק כבר לא דומה לזה שבו התפללתי עם משפחתי עד לאמצע שנות ה-80.
"ישמח חתני" – והרב הוותיק
סיפורה של קהילה, או בית כנסת שעובר תהליך של התחרדות, מקבל ביטוי נהדר בסרט (שאף עובד בהמשך לסדרה) "ישמח חתני". העלילה מגוללת את סיפורו של בית כנסת הדמיוני בשכונה ירושלמית, שעזרת הנשים בו התמוטטה, הרב הזקן חדל מלתפקד, ונוכח המשבר שעובר על הקהילה מופיע רב חרדי-ספרדי צעיר וכריזמטי, ומנסה להפוך את הקהילה לשמרנית וחרדית יותר. המהלך גורר עימות בין הנשים לגברים, שמגלמים באופן מופלא את הדתיות "הישנה".
שלומית נחמה, יוצרת הסרט והסדרה, מספרת כי העלילה מבוססת על אירועים שליוו את ילדותה: "בבית הכנסת שלנו, שכבר לא קיים, כיהן רב מבוגר ומיוחד שבשלב מסויים איבד את האוריינטציה המרחבית שלו. למרות הכול, המשיכה הקהילה לכבד את הרב המבוגר והפצוע וזה היה כל כך יפה".
אירועי הגבעה הצרפתית אינם זהים אחד לאחד ל"ישמח חתני", אך לא מעט קווי דימיון שזורים בין השניים. בגבעה הצרפתית של ילדותי כיהן כרב השכונה הספרדי הרב ברוך שרגא, שעמד בראש בית הכנסת הספרדי. הרב האשכנזי היה רב חב"די מיוחד בשם אברהם מיכאל הלפרין. בבית הכנסת שלנו, "אהל שמואל", התפללו אנשים דתיים, שומרי מצוות, וחלקם מסורתיים שהיו מפוזרים בשכונה החילונית, והיו מגיעים לתפילה רק בימים הנוראים.
חלק מהמתפללים כבר לא הסתפקו במניין הוותיק, ובחרו להקים מניין חדש ההולם את אופיים ואת מנהגיהם – צעירים בני תורה, בוגרי ישיבות ליטאיות, עם תלמיד חכם "משלהם" העומד בראשו. בשכונה עם בית הכנסת שאיכלס אנשים דתיים ומסורתיים – צץ גם בית כנסת חרדי
כיום הרב כבר בשנות השמונים לחייו, ובית הכנסת גדוש במתפללים חרדים שאף מקיימים בו מספר מניינים. "כולם מכבדים את הרב הלפרין שנמצא בכוחו, הוא מוסר שיעורים יום-יום ונחשב לרב השכונה", אומרים תושבים חרדים. "יש ריספקט אליו ומתייעצים איתו - אבל אין ספק שחל שינוי בבית הכנסת. ממניין שאיכלס בעיקר אנשים מבוגרים ומסורתיים שהתגוררו בשכונה, היום מי שמאכלס את המניין הם בעיקר חרדים".
עלבון צורב מול החרדים
בנוסף, באופן כמעט טבעי, חלק מהמתפללים כבר לא הסתפקו במניין הוותיק, ובחרו להקים מניין חדש ההולם את אופיים ואת מנהגיהם – צעירים בני תורה, בוגרי ישיבות ליטאיות, עם תלמיד חכם "משלהם" העומד בראשו. בשכונה עם בית הכנסת שאיכלס אנשים דתיים ומסורתיים – צץ גם בית כנסת חרדי, שמוליד גם מניין חדש ונפרד לבני ישיבות ליטאים.
5 צפייה בגלריה
"זה הסיפור של לא מעט קהילות, המרגישות יום אחד כי המקום הופקע משליטתם לטובת שגרת תפילה, מנהגים וטקסים שאותם לא הכירו"
(צילום: אתיאל ציון)
"אירועי 'ישמח חתני' המספרים את סיפוריהן של לא מעט קהילות, נובעים במקרים רבים מהבנה של המתפללים הקבועים כי המקום הופקע משליטתם לטובת שגרת תפילה, מנהגים וטקסים שאותם לא הכירו", סבור הסוציולוג, פרופ' נסים ליאון. "כך, למשל, הרצון לעצב את עזרת הנשים באופן שמרני יותר, לעבות את המחיצות מתוך הנחה כי בית כנסת אמור להיות מקום צנוע, להעביר חלק מתפקידי החזן לרב הקהילה שמעמדו, אגב, התחזק מאוד במסגרת החדשה - ולבטל מנהגים מסורתיים בטיעון שאין להם מקור הלכתי ועוד".
פרופ' ליאון נזכר בשיחה שקיים עם מתפלל מסורתי בבית כנסת שהפך לחרדי. "'אבא שלי', סיפר המתפלל, 'היה נוהג לומר איזה פסוק בערב שבת לפני 'במה מדליקין'. ניגשתי לרב וביקשתי שנמשיך את המנהג. לא רק שהרב לא קיבל את דבריי, הוא אף אמר שאי אפשר ללמוד מאדם חילוני כמוני הלכה. הייתי בשוק. זו הייתה השבת האחרונה שהגעתי לבית הכנסת. הייתה תקופה הארוכה שלא הלכתי לבית הכנסת וזה בער לי, כי המסורת אצלי בדם. כל המנגינות הבוכריות שהיינו שרים - כל זה השתנה על ידי הרב החרדי החדש, על ידי ה'עבד כי ימלוך' הזה. אני זוכר שכשאבא שלי היה חי, הוא לא היה מסתכל לו בעיניים כי הוא ידע שהוא צדיק'".
נחמה: "החלק העצוב בעיניי הוא אובדנן של הקהילות הקטנות, המתונות, שלא מצליחות להמשיך ולהתקיים. הם נדרשות לבחור צד, לרוב נוכח תהליכים גדולים שמתרחשים מעליהן – והסצינה הזאת שמתרחשת באזורים שונים בירושלים, גורמת לאיבוד הגוון העמוק שהיה בה"
הגבעה הצרפתית, כאמור, השתנתה - אך שלא כמו בסרט, היחסים הפנים-קהילתיים טובים: "זה לא מובן מאליו, ברוך ה' שהקשר בין המתפללים הוותיקים לצעירים החרדים החדשים – מצוי בהרמוניה ללא חיכוכים ועימותים", אומר חתנו של רב בית הכנסת, הרב הלפרין. לצד זאת, כאמור, קם מניין "ישיבתי-ליטאי" נוסף בשכונה, והצעירים החרדים, כמו גם הוותיקים, מתפללים שהאיזון יישמר.
ירושלים עוברת שינוי
הגבעה הצרפתית איננה השכונה היחידה בירושלים שאוכלוסייתה משתנה: "ברגע שזה קורה ואתה דייר בשכונה – אתה ניצב בפני שתי אופציות", אומרת נחמה, "או למכור את הדירה ולהמשיך קדימה - או להישאר ולבחור את דרכך, ולקוות שתוכל להחזיק בדרך האמצע. וזה למרבה העצב פחות קורה".
לדבריה, מעבר לסיפור של המאבק בין החרדי למסורתי, היא בקשה גם לתאר סיטואציה רוחנית, המתמודדת עם שאלות של כוח: "החלק העצוב בעיניי, ואת זה בא לספר הסרט, הוא אובדנן של הקהילות הקטנות, המתונות, שלא מצליחות להמשיך ולהתקיים. הם נדרשות לבחור צד, לרוב נוכח תהליכים גדולים שמתרחשים מעליהן – והסצינה הזאת שמתרחשת באזורים שונים בירושלים, גורמת לאיבוד הגוון העמוק שהיה בה. הקהילה או בית הכנסת הופכים או לחרדיים או שמתחלנים – ודרך האמצע מתאיינת. מצד שני, אני לא בטוחה שאפשר למנוע את התהליך הזה".
מנחם מספר על יחסים חמים בין השכנים החרדים והחילונים, ועל פעילות משותפת במתחם הג'ימבורי שבו יושבות אמהות חרדיות וחילוניות זו לצד זו. אבל גילה פחות אופטימית וכלל לא משוכנעת
גם גילה, תושבת חילונית ופעילה בשכונה, תוהה: "האם אפשר לשמור על זהות מובהקת של אזור מסוים בעיר? להכיל מורכבות בשכונה אך לא למחוק ממנה את זהותה – במקרה הזה, החילונית? זו שאלה שמונחת לפתחם של קובעי ומגדירי מדיניות, ואני לא משוכנעת שיש לכך תשובה טובה". גילה מסבירה שבשכונה כמו הגבעה הצרפתית, חייבת לבוא הבנה שהמעגל הזהותי של השכונה יישמר גם אם מתגוררות בו אוכלוסיות שונות, כדי שלא להפוך ל"'שוק חופשי" שבו כל אחד מנסה למשוך לכיוון שלו.
ומה קורה כשכל אחד מנסה למשוך? "נוצר חיכוך, וחיכוך תמיד כואב", היא אומרת. "אם צריך להקים מעונות יום, ויש תקציב למבנה אחד - נוצר קונפליקט שדורש הרבה שיחות ורצון טוב על מנת למצא פיתרון".
פעילות משותפת בג'ימבורי
הגבעה הצרפתית היא שכונה מרתקת דווקא בשל הגיוון האנושי העצום המרכיב אותה. לצד רוב חילוני מתגוררות במקום קבוצות של סטודנטים הלומדים בהר-הצופים, חרדים, דתיים-לאומיים, עולים חדשים וגם רפורמים, וכמובן הרבה ערבים בני המעמד הבינוני ומעלה. היחסים טובים. "אנחנו לא קריית יובל, אין פה מוקד של עימותים בין חרדים לחילונים", מדגיש מנחם. "אנחנו מנסים להימנע מכך בכל הכוח. לא משתלטים על מבני ציבור, לא על בית הכנסת ולא על המתנ"ס".
הוא מספר על יחסים חמים בין השכנים החרדים והחילונים, ועל פעילות משותפת במתחם הג'ימבורי שבו יושבות אמהות חרדיות וחילוניות זו לצד זו. אבל גילה פחות אופטימית וכלל לא משוכנעת: "לא הפעילות המשותפת בג'ימבורי תשפיע על אופיה של השכונה", היא אומרת, "החרדים צריכים לשמור בכל כוחם על הייחוד של השכונה המעורבת – והחילונים, מצידם, צריכים לדאוג שלא לדרוך על אצבעותיהם של החרדים".
מנחם יודע לספר על הפעם שבה הוזמנה ניידת משטרה רק בגלל טענה לשירי שבת בווליום גבוה ("הם פוחדים מכל צל של התחרדות"), ותושבים חילונים מספרים על "נסיונות השתלטות על שכונה שתהפוך בסוף לגאולה", אבל נדמה שאלה הם קולות שוליים. בשבתות סועדים סטודנטים וסטודנטיות חילונים רבים בבתיהן של משפחות חרדיות צעירות, החגים הדתיים והחילוניים נחגגים באין מפריע, והעימותים שנוצרים נפתרים לרוב בישיבה משותפת.
הגבעה הצרפתית מהווה עדיין סמל נדיר, אולי נכחד, לדו-קיום מרתק בין אוכלוסיות שונות ודיכוטומיות בירושלים, ותושביה – החרדים והחילונים כאחד – מתפללים כי האיזון העדין והלא מובן מאליו הזה, יישמר.
פורסם לראשונה: 05:12, 15.09.21
