תפילת מוסף של חג שמיני עצרת ידועה כתפילה שבה מתחילים לומר בבתי הכנסת "משיב הרוח ומוריד הגשם", לאחר חודשי הקיץ שבהם נוהגים לומר "מוריד הטל". בניגוד לשגיאה הנפוצה, הנוסח הנכון אינו "מֵשִׁיב הרוח" (כלומר, מחזיר את הרוח), אלא מַשִּׁיב הרוח – כלומר, גורם לרוח לנשוב (מהשורש נש"ב: האות נ' נופלת ובמקומה בא דגש ב-ש'). האמירה הזו, משבחי הבורא המוזכרים במקורות, נעשתה רלוונטית מאוד לקראת השיוטים המכריעים של תום ראובני ושרון קנטור במשחקים האולימפיים.
לאחר שהיעדר רוחות גרם לדחיית השיוטים ביום אחד, נוצר מצב מעניין: המתחרים ידעו שאם לא ינשבו רוחות חזקות מספיק גם ביום הבא, שיוטי חצי הגמר והגמר לא יתקיימו כלל, והדירוג הקיים יהיה הדירוג הסופי. במקרה כזה, ראובני וקנטור היו זוכים שניהם במדליות כסף, כי שניהם הגיעו לשיוטים המכריעים כשהם במקום השני. היו מי שתהו, ספק בצחוק ספק ברצינות: האם לברך "משיב הרוח ומוריד הגשם" באופן חד-פעמי בקיץ, ולייחל שהשיוטים האחרונים יתקיימו כדי שיישאר סיכוי למדליית זהב, או שעדיף לעם ישראל שהרוחות לא ינשבו, כך ששני הגולשים שלנו יסתפקו במקום השני ולא יסתכנו באובדן המדליה?
ההנחה של רבים הייתה שראובני יחבק בשתי ידיים מדליית כסף, ובוודאי יעדיף בסתר ליבו שהשיוטים המכריעים יתבטלו בהיעדר רוחות. ההנחה הזו הייתה שגויה מיסודה. מדבריהם של ראובני ומאמנו גל פרידמן, האלוף האולימפי מאתונה 2004, מתברר שבמשך תקופה ארוכה הם התכוננו והתאמנו לקראת תסריט של שיוט מדליות. הם האמינו שהוא יכול להיות אלוף אולימפי וכיוונו לשם, גם אם מעטים מלבדם האמינו שזה אפשרי. רצה הגורל והטבע עשה את שלו, הרוחות במארסיי נשבו – וראובני סיים במקום הראשון בדרך להשמעת ההמנון הלאומי "התקווה".
לא בכדי פתחתי באזכור של שמיני עצרת. בעיצומו של החג הזה, שבארץ ישראל נחגג באותו יום שבו חל חג שמחת תורה, פרצה המלחמה שאנחנו עדיין לא רואים את סופה. מטבע הדברים, באותו יום אסוני תפילת מוסף במקומות רבים בארץ התבטלה, ורבים נאלצו לעזוב את בתי הכנסת לפניה כדי לצאת להילחם ולהגן על הבית. בחג שבו מתחילים להתפלל על הגשמים, ומכתירים את ריבונו של עולם בתואר "משיב הרוח", יצאה לפועל מתקפת הטרור האכזרית של חמאס.
שחר צוברי וגל פרידמן מדברים אחרי המדליות של ראובני וקנטור
(צילום: נדב צנציפר)
בימים שבהם לוחמים עוד מחרפים את נפשם במלחמה נגד מי שמבקשים למחוק את ישראל מהמפה, המדינה מאוימת בגזרות שונות וחטופים עדיין מוחזקים בשבי ברצועת עזה, כמה היינו רוצים רוח נעימה שתנשב עלינו. רוח של נורמליות, של שלווה ושל אופטימיות. תום ראובני זכה במדליית זהב בזכות הרוחות שנשבו סוף-סוף, ויש בזה ממד סמלי. הזכיות של הספורטאים הישראלים במדליות במשחקים האולימפיים בצרפת מבטאות גם את שאר הרוח, את ההשראה הגדולה שהם נותנים לישראלים וליהודים שקשורים לישראל ברחבי העולם.
בחוויה של משלחת ישראל לאולימפיאדה בפריז יש מרכיבים רבים שרחוקים מלהיות נורמליים. הרי מדובר בספורטאים שהגיעו לאירוע הספורט הגדול בתבל ממדינה שנמצאת בעיצומה של מלחמה קשה, וספגו איומים נבזיים על חייהם. מול האיבה והקריאות הצבועות לחרם, הם נשארו ממוקדים במטרה. במקרה של אורן סמדג'ה, מאמנם של פיטר פלצ'יק ושאר הג'ודאים הגברים שמייצגים את ישראל, זה היה קשה שבעתיים, כי הוא הגיע לאולימפיאדה הזו בעיצומה של התקופה הקשה בחייו – לאחר שבנו עומר נפל במלחמה. תעצומות הנפש שלו בלתי נתפסות.
2 צפייה בגלריה
ארטיום דולגופיאט מניף את דגל ישראל. זכה באליפות העולם ב-7.10, ועכשיו במדליה אולימפית נוספת
(צילום: עוז מועלם)
מי שרואה במדליות של ישראל רק ניצחון גופני, באירוע ספורטיבי עם אופי בידורי, מחמיץ את התמונה המלאה. האירוע הזה הוא לא פחות מאשר ניצחון מנטלי וניצחון רוחני. ניצחון הרוח מעורר ההשראה של משלחת ישראל לפריז 2024 – בייחוד של המדליסטים תום ראובני, שרון קנטור, ארטיום דולגופיאט, רז הרשקו, ענבר לניר ופיטר פלצ'יק, והלוואי שיהיו עוד אחריהם – הוא שיעור חשוב שאפשר ללמוד מהמשלחת.
לצד כל זה, נדמה לי שיש שיעור נוסף שאפשר ללמוד מהמנצחים ומהמפסידים כאחד: חברי המשלחת מלמדים איך להמשיך להיות גאים בכך שאנחנו ישראלים, גם בתנאים לא פשוטים. לא להתכופף לרגע בפני סוכני החרם והשנאה, אבל גם לא להיגרר אחרי פרובוקציות. השיעור הזה הוא גם מסר לעולם כולו – לישראל אין כוונה להתנצל על עצם קיומה. הספורטאים הישראלים הוכיחו שהם עשויים מחומרים מיוחדים, ושום איומי טרור לא יגרמו להם להחביא את הדגל.
