שנתיים לפני שהחלה מחאת החיג'אב שמטלטלת את איראן, הוציאה הדר מעוז את הקליפ "אינלייטד איראן" (להאיר את איראן), למען שחרור העם האיראני מעולו של המשטר האסלאמיסטי. היוצרת הישראלית שכמעט לא מוכרת במולדתה, כבר הייתה אז כוכבת אהובה באיראן. לפני חמש שנים אף הוזמנה להופיע שם, אבל ללא דרכון זר הדבר היה בלתי אפשרי.
"לא כולם יכולים להגיב או לכתוב בצורה פומבית", היא מספרת. "מאז הקליפ שהוצאתי, אני יותר על הכוונת שם. הם כותבים לי הודעות אישיות ורבים מהם מגיבים תחת זהות בדויה או כפייסבוק שני. בגלל הקליפ חסמו אותי באיראן, ואני לא יכולה לפרסם בדף אמן".
איך זה שיש בכלל קשר בין אישה ישראלית לאיראנים?
"העם האיראני אוהב את ישראל ברמות. הם אוהבים את היהדות ומחכים שהשלטון שלהם ייפול כדי לחדש את הקשר בגלוי. במהלך ההיסטוריה, לכל אורך הדורות, תמיד היה קשר טוב וכבוד בין האיראנים ליהודים – ממש כמו עם המלך כורש ובמגילת אסתר. במקור האיראנים הם לא מוסלמים אלא זורואסטרים (דת פרסית עתיקה) ויש בהם המון סובלנות. הם גם הראשונים שפסלו את עבודת האלילים".
יש לך יחסים אישיים עם מעריצים שם?
"יש לי מעריצה שמתנגדת לשלטון והמשפחה שלה שם בכלא. היא גלתה מאיראן והכינה קליפ מחווה בשבילי. ומצד שני, יש שם אדם שאוהב את המוזיקה שלי ותומך בשלטון האייתוללות, והוא מוסלמי קיצוני. בשיא מבצע 'שומר החומות' הוא שלח לי הודעה שריגשה אותי מאוד. הוא כתב: 'אני נגד ישראל, אבל עמוק בלב שלי אני אוהב אותך, אכפת לי ממך ואני דואג למשפחה שלך'. תביני, שוטפים להם את המוח נגד ישראל ובעד פלסטין, וזה שהוא הצליח לעבור המשוכה הזאת נותן לי תקווה עצומה. אז הבנתי את הכוח של המוזיקה לחולל שינוי בעולם, ואת המהות של האהבה שהיא חוצה גבולות".
עם סבתא בוכרית וסבתא פרסייה
הדר מעוז היא זמרת יוצרת מסקרנת במיוחד. היא מופיעה בכל העולם – אבל דווקא בישראל היא זוכה לפחות הכרה מהציבור הרחב, למרות שהיא ממלאת אולמות ומוזמנת להופיע באירועים מסקרנים וייחודיים. כך, פתחה את טקס קבלת המשלחות במכביה, בחודש יולי – וכמה חודשים לפני כן, את טקס פרסי "דן דוד" לתרומות משמעותיות בתחומי ההיסטוריה והארכיאולוגיה. ההרכב שלה, שנקרא "הגרוב הפרסי-בוכרי", משלב מוזיקה עממית אותנטית בעטיפה מודרנית ובקצב סוחף. גילוי נאות, גם כותבת שורות אלו זכתה לעבוד עם מעוז (לאחר קיום הריאיון).
מעוז תמיד הייתה כוכבת. כבר בגיל ארבע הייתה מוקסמת מהזמר מייקל ג'קסון, שהיה אז בשיא הקריירה שלו, וידעה לחקות את כל צעדי הריקוד שלו. אמה זיהתה את הפוטנציאל, והפכה למפיקה הראשונה שלה. "בגיל צעיר מאוד התחלתי להופיע על במות", היא מספרת. "אמא דחפה אותי קדימה, והייתה מסדרת לי הופעות באירועים בעירייה. בגיל תשע זכיתי במקום הראשון בתחרות כישרונות צעירים, כשרקדתי אחד-לאחד כמו מייקל ג'קסון". מאז נפתח סכר ההופעות.
היא גדלה על ברכי סבתה הבוכרית וזו הפרסייה. שתיהן היו זמרות וניגנו על תופים אותנטיים, ומעוז ספגה מהן את הפיוטים המקוריים של העדה, את הקצב והאהבה למוזיקה. ואולם בגיל 13 חל מפנה בחייה, והיא החלה לחפש משמעות לחיים.
"יש שם אדם שאוהב את המוזיקה שלי והוא מוסלמי קיצוני. בשיא מבצע 'שומר החומות' הוא שלח לי הודעה שריגשה אותי מאוד. הוא כתב: 'אני נגד ישראל, אבל עמוק בלב שלי אני אוהב אותך, אכפת לי ממך ואני דואג למשפחה שלך'"
"היה לי חבר טוב עוד מהגן הדתי. היום הוא תלמיד חכם", היא משתפת. "תמיד שמרנו על קשר, והחלו שיחות נפש על החיים. עלו הרבה שאלות של מהות, והרגשתי שיש בי משהו אחר ומיוחד. היה לנו חבר משותף שגם הוא היום תלמיד חכם, והוא אמר לי שכל השאלות שלי ייענו אם אלך לשמוע את הרב שלו". מעוז רצתה ללכת אבל פחדה: "הייתה בי התנגדות כי חששתי שמא אחזור בתשובה".
החיים במערב לצד המזרח
ואז אחותה הגדולה של סבתה נפטרה, והשאלות על החיים והמוות דחפו אותה לקבל תשובות: "הגעתי אל אותו רב והוקסמתי. חשתי התעלות רוחנית שלא יכולתי להסביר במילים". מאותו רגע הפכה להיות תלמידה מסורה, ועד היום היא לומדת ומלמדת קבלה.
"לעדה הפרסית והבוכרית יש חיבור חזק וכמיהה ליהדות מאברהם אבינו ועד היום", מעוז מסבירה על החיפוש שלה. "אפילו כשהחלה תקופת ההשכלה היא לא תפסה בפרס ובבוכרה. האמא של הסבתא שלי נראתה לי כמו ממש האימהות שלנו מהתורה, היא חיה את זה בכל רמ"ח אבריה והייתה מחייה לי את סיפורי התורה, מה שיצר בי חיבור עמוק. היא הייתה מאוד מלומדת כי היהודים שם היו עשירים מאוד, ואבא שלה דאג להביא לה מורות פרטיות שהיו נשות העולם הגדול. כך היא קיבלה השכלה מערבית לצד לימודי התורה, אבל נשארה נאמנה לדרך. וזו המורשת שאני רוצה לשמור ולהעביר".
אחרי השירות הלאומי החליטה להרים מופע בכורה עם המוזיקה שלה במועדון הבארבי ואף הצטרפה להרכב הברירה הטבעית, אבל אז קרה משהו ששינה את חוקי המשחק לכל המוזיקאים בעולם: היוטיוב, שאפשר לאמנים לתקשר עם קהל בכל העולם, ישירות וללא יחסי ציבור או תקשורת. כך נפתח הקשר אל הקהילה הפרסית-הבוכרית בארץ ובעולם.
"כולם כמהים לירושלים"
לפני כשנתיים, כחלק מפרויקט על אמנים אוניברסליים ייחודיים ב"World Fest Online", לוהקה מעוז לסרט תיעודי מרתק. כיום היא מופיעה עם השחקנית והזמרת סופי צדקה במופע שלהן "עבריה", למען הפצה של עוצמה נשית בתרבות העברית. השנה השתיים פתחו את אירועי יום האישה הבינלאומי בקופנהגן. בעוד שבועיים (ב-9/11) תופיע במסגרת פסטיבל "לבי במזרח" במופע מחווה לנשות איראן, שיתקיים בתיאטרון יפו.
יש לה אולפן בבית, ומלבד הכתיבה, הנגינה והשירה מעוז היא גם מפיקה מוזיקלית. ממש לאחרונה עשתה הפקת גמר מיוחדת לסטודנטים באוניברסיטת איווה בארה"ב, עם השיר שלה "One spirit". "השיר מדבר על 'אלוהים אחד', וזה אחד המסרים העיקריים של היהדות – להפיץ את אור הבורא בעולם ככזה שמקבל ורוצה להיות קרוב אליך, ושכולנו אחד".
"אפילו כשהחלה תקופת ההשכלה היא לא תפסה בפרס ובבוכרה. האמא של הסבתא שלי נראתה לי כמו ממש האימהות שלנו מהתורה, היא חיה את זה בכל רמ"ח אבריה והייתה מחייה לי את סיפורי התורה, מה שיצר בי חיבור עמוק"
לאחרונה התבקשה גם על ידי משרד החוץ להשתמש בשיר שלה כדי לקדם קשרים דיפלומטיים וליחצן את ישראל בעולם: "היה חשוב לי להציג את ישראל כמדינה שדואגת לשלוש הדתות בירושלים, להיות אמן שיש לו מסר אוניברסלי של אחדות, שלום ואהבת חינם".
איך מקבלים בעולם את היותך יהודייה וישראלית?
"יהדות זה משהו אוניברסלי. בכל מקום בעולם כשאני מסיימת את המופע עם השיר שלי, 'הללויה', אני מספרת שזה טקסט שכתב דוד המלך – ואני רואה את החיוכים וההתרגשות על הפנים שלהם. יש לי חברה שהיא נזירה קתולית, והיא מספרת שהם קוראים תהילים בכל יום, ושדוד המלך הוא דמות ממש קדושה שם. בכל מקום שבו אני מזכירה את ירושלים, אני מרגישה את הכמיהה – הרבה חולמים להגיע לשם".