האנשים שמצילים את כל מה שנותר מאושוויץ
(צילום: אלי מנדלבאום, עריכת וידאו: עמרי צוינגל)
זר שמגיע למקום עובר חוויה לא פשוטה. מטלטלת. הדמעות זולגות מעצמן. חברי הסגל מספרים שכבר התרגלו: המראות המחרידים של גדרות התיל וביתני המוות המוכרים מסרטי השואה הם הנוף היומיומי הנשקף מבעד לחלון המשרד שלהם. השגרה לימדה אותם להתרכז בעבודה הרגישה, לא להניח לכאב לחדור את השריון המקצועי.
צוות ynet הורשה להיכנס למעבדות השיקום של מחנה ההשמדה אושוויץ – שם עמלים עשרות אנשי רסטורציה מיומנים על הצלתם – פשוטו כמשמעו – של המוצגים במוזיאון, למען יישמרו כזכרון נצח לזוועות שבצעו הנאצים במקום – וליהודים שנספו בו. מדי שנה עולה החשיבות של הנצחת הפריטים שהשאירו מאחור הקורבנות היהודים וגם רוצחיהם, כאשר מספר הניצולים הולך ומתמעט, ומספר מכחישי השואה הולך וגדל.
"מעבדות השיקום הוקמו בשנת 2003", מספרת אלכסנדרה פאפיס, מנהלת המקום. "יש אולפני צילום מקצועיים, ואנחנו מצלמים תמונות של מוצגים לפני השיקום, במהלכו ובסופו. כשמדובר על שימור – לא רואים הבדל, כי המטרה היא לשמר את האותנטיות של המוצר, לא לשנות אותו. להבטיח שהמוצגים יישמרו, לא שיראו טוב יותר".
על הרצפה במעבדה – סירים ומחבתות בצבעים שונים וקנקנים ששימשו את האסירים היהודים שהוחזקו פה. כ-30 איש עובדים במעבדות, אך בסך הכול יותר מ-100 איש עובדים בשימור המוצגים באושוויץ. באחת המעבדות משקמים קופסאות מקוריות לאחסון גז ציקלון B שבו השתמשו הנאצים לחיסול היהודים במקלחות המוות.
13 צפייה בגלריה
משמרים את פחיות הגז. בקרוב יישארו החפצים עדים אילמים יחידים לרשעות הגדולה ביותר בהיסטוריה
(צילום: יואב דודקביץ)
"אנחנו נוגעים בזה כל יום", כך פאפיס. "כל מוצר מחייב דרך טיפול שונה. במקרה זה יש להסיר קורוזיה מהפח. זו עבודת נמלים. הבעיה בפחים שכבר שימרו אותם בשנות ה-50. שמו עליהם חומר כדי להגן עליהם. עכשיו המלאכה שלנו היא להסיר את הלקה".
התינוק שנלקח להשמדה
אנשי השימור משתמשים במה שנראה לעין לא מקצועית כסכיני מנתחים. כל המשמרים חייבים לעבוד עם כפפות מיוחדות. כך, למשל, העבודה על פח אחד של ציקלון B נמשכת שלושה ימים. "אנחנו מודעים להיסטוריה של הפריט ולמה שימש", אומר לי איש השימור הפולני שעובד על הפחית – ומיד מוסיף: "אבל זה לא משהו שאנו מתמקדים בו כל הזמן, כי צריכים לעשות את העבודה. אנחנו לא זורקים אף פריט. לכל פריט יש ערך היסטורי וחייבים לשמר אותו".
יש פריטים שהמוזיאון אוסף ממקורות שונים. גם ממש בימים אלה מקבל המוזיאון תרומות של פריטים ממשפחות פולניות, שהחזיקו אותם עשרות שנים בבוידעם. "אנחנו מקבלים תרומות מפולין, מארה"ב, מאוסטריה, מגרמניה ובאמת מכל העולם. אנשים תורמים לנו גם מסמכים".
על אחד משולחנות העבודה – מוצג נדיר: עגלת תינוק נדירה מאוד מעץ, שהייתה שייכת לתינוק יהודי שהגיע למחנה הזוועה. בכל המחנה יש ארבע עגלות תינוק דומות. "החלטנו שחייבים לעשות משהו כדי לשמר את העגלה. היא עם הקפיצים המקוריים. אנחנו מפרקים אותה ומרכיבים מחדש. עובדים לעומק על הניקיון שלה.
"לעגלה יש מסגרת מעץ ומעור. המתכת הייתה אכולה מחלודה. אנחנו מרגישים שאנחנו מצילים את הפריט הזה מכליה. יש גם בד בעגלה. אנחנו לא מוסיפים אף פריט למוצג. לפעמים אנחנו מסירים חומר שנרקב. יש לנו מומחים לשימור בעץ, יש כימאים שמתמחים בשימור מתכת. אנחנו חוקרים קודם כול את החומר של המוצר".
לדברי פאפיס, "לפעמים אפשר לגלות את תולדותיו של האדם שהפריט היה שייך לו, כמו למשל שמות שנכתבו על מזוודות ונעליים. זה מאפשר למוזיאון תיעוד ולימוד של ההיסטוריה של האנשים שנספו במחנה, ויש מאמץ לעשות חיבור בין מוצגים של אנשים ובין הסיפור ההיסטורי שלהם".
הנעל של ורה
פאפיס מדגישה כי "המטרה היא לשמר את המוצר, להציל אותו ולהגן עליו. אבל אם נמצא שם או מידע – זה עוזר. זה ערך מוסף לתהליך השימור. עדיין מוצאים דברים שהוחבאו בנעליים, למשל, כמו מסמכים. המוצגים מספרים לנו סיפור. כשיורדים לעומק, מוצאים מידע. באחת הנעליים מצאנו חתיכת עיתון שממנה אפשר להסיק מהיכן בעליה נלקח לאושוויץ ומאיפה גורש".
במאי 2022 הצליחו במעבדות השיקום של אושוויץ לאתר את שמה של ורה ווריז'קובה, ילידת ינואר 1939, דרך אחת מנעליה. במאי 1942, כאשר הייתה בת 3, היא נכלאה בגטו טרזיינשטט ליד פראג. היא גורשה לאושוויץ בדצמבר 1943 עם אימה, שטפנקה, ואחיה בן השנתיים ג'ירי. כולם נספו במחנה. אביה של הילדה, מקס, נספה במחנה מוקדם יותר, ביולי 1942.
במהלך העבודה של שימור הנעל של ורה, נזכרה אחת העובדות במעבדת השימור כי השם הזה מוכר לה משם על מזוודה שנמצאת באושוויץ. לאחר בדיקה התברר כי מדובר במזוודה של הדוד של הילדה, אשר נספה בדכאו באפריל 1945 – חודש לפני שחרור המחנה.
"בזכות מחקר מקביל מקיף, כולל ניתוח של סימנים שנותרו על מזוודות שהיו שייכות לאנשים שגורשו למחנה, הצלחנו לקשר בין הנעל של הילדה ובין מזוודה שהייתה שייכת לדודה", סיפרה חנה קוביק ממוזיאון אושוויץ. זה המקרה השני שבו ניתן היה לקשר בין בעלי מזוודה ונעל של ילד".
"מלאכת השימור לא נגמרת"
בשל התופעה של תזוזת הקרקע במחנה אושוויץ, שהיה בעבר ביצה – עדיין מוצאים במחנה חפצים. כך, למשל, בעבודת השיקום של הביתנים נמצאו מוצגים שהוחבאו בקירות. עובדת השימור יוהנה שולפת אולר עם שנהב שנמצא באחד הביתנים, מפתח מתכת גדול ופותחן בקבוקים. כמו כן נמצאו תכשיטים כמו טבעת של אישה יהודייה. "שימור זה דבר שלוקח זמן, אבל לא נגמר", אומרת פאפיס.
כפי שפורסם לראשונה ב-ynet וב"ידיעות אחרונות", במעבדות השיקום יבצעו השנה את אחד הפרויקטים החשובים ביותר של מלאכת השימור: הצלתם של כ-8,000 נעלי הילדים היהודים שנספו באושוויץ. מצב הנעליים בכי רע. חלקן מתפוררות ממש. המשמרים מתחילים קודם כול במחקר. הגישה לכל מוצר ומוצר היא אינדיבידואלית. חלק מהנעליים הגיעו שחוקות ובמצב רע מאוד. מלאכת שיקום נעלי הילדים תתחיל באפריל ותימשך שנתיים.
בחדר אחר – מזוודות של יהודים שנלקחו להשמדה. כ-3,800 מזוודות נושאות שמות, כתובות, מספר הטרנספורט ותאריך לידה. לעיתים כתוב מה היה תפקידו של האדם שהיו שייכות לו. זוהי לעיתים עדות יחידה לאנשים שעלו בעשן המשרפות של אושוויץ. לעיתים השם על המזוודה הוא העדות היחידה לכך שהגיעו למחנה, משום ששמם אינו מופיע בארכיון.
אחת מעובדות השימור מנקה מזוודת עור ישנה של יהודי באמצעות מחק. היא מסירה לכלוך ואת שאר פגעי הזמן. "זאת הוכחה שהרבה מהאנשים לא ידעו מה יקרה להם", אומרת פאפיס. "אתה לא לוקח מצחצח נעליים אם אתה יודע שתרצח. הם חשבו שמיישבים אותם מחדש". היא מספרת כי שימורה של מזוודה אחת עשוי לקחת גם למעלה מחמישה שבועות. "הזמן הוא האויב שלנו. אי אפשר לעצור את זה, אך אפשר להאט את תהליך ההזדקנות ולהבטיח שרידות".
על אחת המזוודות כתוב וויס ג'ורג', 12.8.1935 Ah 606. זוהי מזוודה של ילד שהיה בן 8 כאשר הגיע למחנה. "לעבוד במקום כזה זה אתגר גדול ואחריות עצומה, כי אתה לא מטפל בפריט – אלא בסיפור של האדם שנעל את הנעל, והשתמש במברשת השיניים. מאחורי כל פריט יש סיפור. חלק מהסיפורים לא ייוודעו, אבל אחרים אפשר לאתר".
הביתנים מטים לנפול
במעבדה שבחדר אחר נעשית דיגיטציה של מסמכים. הצוות משמר מכתבים שנמצאו במחנה. אלה שנשלחו מהאסירים לקרובי משפחתם, והם אחרי תהליך השימור. "כל שנה המוזיאון מקבל הרבה מכתבים כאלה כתרומות ממדינות שונות", פאפיס מספרת. "הם בודקים את הסיפור מאחורי המכתבים. רק אסירים לא יהודים הורשו לכתוב בגרמנית, ומכתביהם עברו בדיקה וצנזורה של הגרמנים. אתה רואה מכתבים עם חורים ומחיקות או מסמכים שמודבקים בנייר דבק. האסירים כותבים שהם בסדר. זוהי חלק מהתעמולה הנאצית. אלה המכתבים המאוחרים ביותר במחנה".
13 צפייה בגלריה
"רק אסירים לא יהודים הורשו לכתוב בגרמנית, ומכתביהם עברו בדיקה וצנזורה של הגרמנים"
(צילום: יואב דודקביץ)
אלכסנדרה פאפיס מספרת לנו שיש רגעים שעובדים נשברים ופורצים בבכי, במעבדות שבהן מטפלים במאות-אלפי פריטים. רק כדי לסבר את האוזן – יש במחנה 6,000 מברשות שיניים ו-110 אלף נעליים.
חלק חשוב מעבודת השיקום נוגעת לביתנים. חלקם נסדקים מכובד השנים – ומלאכת השימור מסובכת מאוד. ראשית, בונים אוהל מסביב לביתן. מתחילים מהמבנים שנמצאים במצב הקשה ביותר. לעיתים, בגלל הרוח, גם מגדלי השמירה נפלו. "אנחנו יודעים שלא ירחק היום ולא יישארו עוד ניצולים בחיים, ואז האתר הזה יהיה העדות לספר את הסיפור", אומרת החוקרת.
13 צפייה בגלריה
"את דרגשי העץ הוצאנו, ואחרי שימור החזרנו אותם בדיוק לאותה נקודה, בניסיון להגן עליהם עם חומרים שלא יירקבו"
(צילום: יואב דודקביץ)
"אתה הולך במקומות שבהם אנשים נרצחו. היו פה כמה תאי גזים, וכולם נהרסו על ידי הנאצים שרצו להסתיר ראיות לפשעיהם. הבניין נשאר, הארובה פורקה. עלות שימורם של שני ביתנים היא 12 מיליון זלוטי, שהם כ-650 אלף שקל".
מלאכת שיקום הביתנים החלה לאחר שנים של מחקר. "יש סדקים בביתנים, האדמה בוצית והיסודות נמוכים. בכל ביתן ישנו בין 700 ל-1,000 אסירים. המשמרים היו צריכים לפרק את הגג. בקירות הייתה עבודת נמלים של מאות שעות כדי לשמר את הצבע המקורי. הוציאו את הלבנים וחידשו את היסודות. את דרגשי העץ הוצאנו, ואחרי שימור החזרנו אותם בדיוק לאותה נקודה, בניסיון להגן עליהם עם חומרים שלא יירקבו.
"אנחנו חייבים למהר בגלל מצבם הרע של המבנים. כאשר מדובר בפריטים, אנחנו זהירים יותר וצריכים לעשות את זה נכון. כשהעבודה נעשית נכון, היא מחזיקה מעמד. יש גם תופעה של גרפיטי מתיירים. אנחנו מכסים גרפיטי שנעשה על ידי גורמים חיצוניים, להבדיל מגרפיטי שבוצע על ידי אסירים. עכשיו משפצים חמישה ביתנים באושויץ. זה ייקח ארבע שנים, לשמר אותם. אנו כאן כדי לספר את הסיפור האמיתי".
"זו אחריות העם הפולני, לדאוג לכל פריט"
האתר פתוח למבקרים כבר 70 שנה, ואני שואל את המלווים שלנו לדעתם על משמעות מחנה אושוויץ לדור העתיד. "בלי להבין מה קרה פה, לא נוכל להבין את העתיד", הם עונים. "רק ככה אתה מבין איך הכול התחיל. תחשוב כמה שנים לקח לגרמנים להכין את זה. זה התחיל במילים, לא בביתנים ובתאי גזים. לוקח שנים להגיע לזה".
13 צפייה בגלריה
מלאכת שימור הביתנים: ראשית, בונים אוהל מסביב לביתן. מתחילים מהמבנים שנמצאים במצב הקשה ביותר
(צילום: יואב דודקביץ)
התוכנית היא שעד שנת 2043 ישוקם כל המחנה, במימון קרן השימור של אושוויץ שתקציבה עומד על 175 מיליון אירו. 40 מדינות תורמות לקרן, והגדולה שבהן היא גרמניה, עם 120 מיליון אירו. השנייה, אגב, היא ארה"ב עם 17 מיליון אירו. פולין תורמת 10 מיליון אירו, ומדינת ישראל רק מיליון.
"החלק היקר ביותר בשימור הוא שיקומם של מבני הלבנים", מעיד מנכ"ל קרן אושוויץ בירקנאו, וויטק סוצוויצ'ה. "האדמה בוצית, היסודות שטחיים, הקירות זזים, יש סדקים. הקירות הם ברוחב 12 ס"מ. הגג כבד, ולכן הקירות מתמוטטים. הבניינים האלה לא נבנו לשרוד יותר מ-80 שנה, והם קורסים בתהליך טבעי. הם לא נבנו על ידי בנאים מומחים, אלא בידי אסירים שלא ידעו איך לבנות. הביתנים נבנו בצורה חובבנית. המטרה הייתה לבנות אותם לזמן קצר, להשתמש ל'פתרון הסופי' ולהרוס".
13 צפייה בגלריה
"אנחנו מכסים גרפיטי שנעשה על ידי גורמים חיצוניים, להבדיל מגרפיטי שבוצע על ידי אסירים"
(צילום: יואב דודקביץ)
סוצוויצ'ה מתגאה בעובדה שמוזיאון אושוויץ קיבל לעבודה תשע מומחיות לשימור שהן פליטות מהמלחמה באוקראינה. "יש גם מומחים מגרמניה שבאו לכאן לעבוד. הקרן מממנת את העבודה שלהם. אנחנו נותנים להם הזדמנות לעבוד במקצוע. הם גרים בווילה ששימשה את מפקד המחנה. חלק מהעובדים הם ילדים של אנשים שעבדו פה או בנים של אנשים שהיו במחנה". העובדים, אגב, מתגוררים בעיר אושוויינצ'ים.
סוצוויצ'ה מודה לארגון מצעד החיים שהציע לממן 50% מקמפיין הצלת נעלי הילדים. שאר התקציב יגיע מקרן שימור אושוויץ. גם חברות גרמניות הסכימו לתרום, בהן חברת נעליים גרמנית, שתרמה 50 אלף אירו למבצע שיקום נעלי הילדים.
13 צפייה בגלריה
קרוב ל-100 אלף נעליים, שהיו שייכות לקורבנות, מחכות לשימורן במחנה אושוויץ
(מוזיאון אושוויץ)
"בתוך הטירוף של אושוויץ, הדברים הנוראים ביותר הם תאי הגזים והקרמטוריום", כך סוצוויצ'ה. "הייתה חברה שהביאה תנורים. החברה לא שרדה. חברה אחרת התמחתה בכימיקלים. חשיבות השימור היא להציל כל עדות חומרית לפשעים, והסיבה לכך פשוטה: אם יש כף או משקפיים באוסף או כאלה שנמצאו בתהליך השימור של הביתנים – הוא משתנה. מצאנו אלף פריטים כאלה, ששכבו במשך 70 שנה. התוכנית המשוגעת של היטלר הייתה למחוק כל זכר לחיים יהודיים באירופה, ופעמים רבות הזכר היחיד שיש זאת הכפית שמצאנו. מנקודת מבטנו, אם לא נציל את הכפית, נתרום לתוכנית של היטלר, כי לא נשאר הרבה מהאנשים שנספו כאן. אין תמונות, אין שמות, רכושם נשדד, אז לעיתים יש כפית שאנחנו יכולים להגיד למי הייתה שייכת.
"מנקודת מבט פולנית, חשוב לנו לדאוג לכל פריט, כי אנחנו יודעים שזו אחריותנו. זאת המורשת שלנו. ירשנו את השטחים האלה. הם נחשבים בפולין בתי קברות. לכן אנחנו גם לא לוקחים דמי כניסה".
יו"ר איגוד הארגונים היהודיים באירופה, הרב מנחם מרגולין – שאירח לאחרונה את נשיאת הפרלמנט האירופי, רוברטה מצולה, בראש משלחת של 100 חברים מהפרלמנט האירופי באושוויץ – בירך על מאמצי השימור שמנהלים ראשי המוזיאון בתמיכת השלטונות הפולניים, וציין כי ככל ששורדי השואה מתמעטים, כך גוברת חשיבות מאמצי השימור, כהמחשה של זוועות השואה לדורות הבאים.
"האנטישמיות לא נעלמה ומכחישי השואה עודם סוחרים במזכרות נאציות כאילו הייתה זו מורשת שראוי להתפאר בה", אמר. "השימור באושוויץ היא מלאכת קודש שחשוב שתהיה כלי חינוכי יעיל למניעת שואה נוספת".
בשבוע שעבר הוביל מרגולין משלחת נוספת של מנהיגים אירופיים למחנה הריכוז טרזין, שליד פראג, והפעם בסימן המאבק בפייק ניוז המלבה שיח שטנה, לרגל יום השואה הבינלאומי.
