למעשה, מסייה, בנוגע למשפחות ודודנים ושושלות הייתי רוצה רק לציין שאדואר דרוּמון, שופר האנטישמיות הצרפתית הפופולרי מאוד, מניח שכולנו קרובי משפחה.
"בני משפחות רוטשילד, ארלנגר, הירש, אפרוסי, במברגר, קמונדו, שטרן, קאהן ד'אנבר... אנשי 'לָה פִינַנס אַנטֶרנַסיוֺנָל'" חיים בפאר רב מדי, בראוותנות לא ראויה, אומר דרוּמון. ספרו המצליח מאוד "צרפת היהודית" נדפס במאתיים מהדורות. הם כולם בני דודים, הוא אומר. הם קוסמופוליטיים, הגיעו ממקומות אחרים, לא צרפתים אמיתיים, רק מעמידים פנים.
כך פועל דרוּמון. כל יהודי אחראי למעשיו של כל יהודי אחר, נושא באשמה. ובוגדני. פרשת דרייפוס הופכת את כולנו לדודנים.
הפרשה מבליטה עוד יותר את חשיבותם של שכניך האחים ריינאך. הם משכילים לעילא. שיר פופולרי הפך את ראשי התיבות של שמותיהם – ז'וזף, סלומון ותיאודור – לכינוי שדבק בהם, זֶ'ה סֶה טוּ, "אני יודע הכול". הם האחים שיודעים הכול.
ז'וזף הבכור, עורך דין בהכשרתו, נעשה פוליטיקאי שקורא לביטול ההוצאות הפומביות להורג. הוא מגן נלהב של הדמוקרטיה והרפובליקניות: צרפת היא ארץ של סובלנות, ארץ של שוויון. הוא מתומכיו החזקים של דרייפוס, מדווח מדי יום על משפטו וכותב את הסיקור המהימן ביותר של הפרשה. הוא ספג מכות ממתנגדי דרייפוס, נלחם בדו‐קרב כדי להגן על כבודו ומותקף מדי יום בעיתון "לָה לִיבְּר פָּארוֺל". אנשים כותבים לספר לו עד כמה הם רוצים שימות. למעשה כמרים כותבים לאחל לו שיושלך לביוב, שיפשטו את עורו בעודו בחיים ושיכניסו אותו לקרון בקר. השם ריינאך נהפך למילה נרדפת לשם דרייפוס: "כשריינאך יובס, תמות היהדות; כשדרוּמון ייבחר, צרפת תיוולד מחדש. תחי צרפת לצרפתים!"
(סיור וירטואלי במוזיאון ניסים דה קמונדו)
סלומון הוא ארכיאולוג והיסטוריון תרבותי. הוא רציונליסט מושבע, כותב על מיתוסים, מסביר כיצד הם שורדים ומשתנים, מדוע אנחנו מאמינים בהם ומהן סכנות האמונה. הוא מגנה בהרחבה את הפוגרומים ואת האינקוויזיציה, את ההתעוררות המחודשת של האנטישמיות בתמיכת הנצרות הקתולית. בספרו על אורפיאוס הוא כותב:
מעשי רצח משפטיים, הפרי הארור של דיכוי הרוח והפנטיות... יש בינינו קנאים שעדיין מאדירים פשעים כאלה והיו רוצים לראותם נמשכים. אם הם יתקפו את הספר שלי, יהיה זה לכבוד רב לו ולי... הציוויליזציה המודרנית אינה צריכה להיבהל מהשרידים הללו, אך אסור לה להתעלם מהם.
סלומון חסר פחד; הוא מוציא לאור מנשר ומונה בו במילים שקולות את הטעויות של דרוּמון.
ותיאודור הוא הבן הצעיר. נראה שהוא כותב ברצינות ממוקדת על כל נושא, מארכיאולוגיה ועד מוזיקה, ומהיסטוריה יהודית עד נומיסמטיקה, דמות ציבורית, משרת בוועדה פה ובמוסד שם, רחב אופקים, מתעניין בכול ונוגע בכול. הוא גם תומך בכל כוחו בהיטמעות היהודים בחברה במסגרת תפקידו כמזכיר הכללי של "האגודה לחקר היהדות" ומייסד "האיחוד היהודי הליברלי". הוא תומך ביחס של "בוז שקט" כלפי טיפוסים כמו דרוּמון. לעולם אל תניח לעצמך כצרפתי וכיהודי לרדת לרמה של השמצות ושימוש בשמות גנאי. זה משפט נהדר והוא חי אותו. תיאודור הוא חסון ומקריח. הוא מיישיר מבט אל תוך עינַי.
6 צפייה בגלריה
מואיז דה קמונדו. הוריש את ביתו בפריז למדינה, בתנאי שיוקם בו מוזיאון על שם בנו
(צילום: Les Arts Décoratifs)
6 צפייה בגלריה
ניסים דה קמונדו, בנו של מואיז, שנהרג במלחמת העולם הראשונה
(צילום: Les Arts Décoratifs)
השם ריינאך פירושו שאתה מתבלט, קוסמופוליטי ומואשם ללא הרף בחוסר אותנטיות:
אתה לא יכול לקחת איזה לֵוֶון או ריינאך ולאזרח את הסגנון שלו כפי שאזרחת את האיש; אתה חייב לינוק את יין הארץ מלידה, אתה חייב לצמוח באמת מאדמתה. רק אז... יהיה לניסוחיך טעם האדמה, רק אז הם יצמחו מאותה תשתית רגשית ורעיונית.
משפחת ריינאך מגיעה מאלזס: איך הם יכולים לדבר כמו צרפתים? להיות צרפתים אמיתיים? בצרפת, "ריינאך" פירושו יהודי.
והבן שלך ניסים לומד בבית הספר לִיסֶה קוֺנדוֺרסֶה יחד עם ארבעת בניו של תיאודור, עם ז'וליין, ליאון, פול ואוליבייה.
בני ריינאך, בני קמונדו. דודנים.
אם כך, מסייה,
אני בספרייה שלך. אני אוהב את החדר הזה. הוא מעוגל, וזה יוצא דופן כשמדובר בספרייה, ובניית מדפי הספרים בוודאי אתגרה את הנגרים. חיפויי הקירות מאופקים: מיתנת את הזהב, ושטיח הקיר שבו נראה גבר מתאמץ להרים מזוודה כדי להעמיס אותה על סוס הוא ישיר בפשטותו יותר מכל דבר אחר בבית. והכורסאות נראות נוחות. שמתי לב שבין כל הקלסיקות יש לך גם עותק של הספר "היסטוריית השירה העברית" שהיה שייך לאביך. אני שמח. ואני שמח לראות שיש ברשותך גם עותק של ספרו של שארל על דיֶרר, הספר שנכתב בחדר העבודה שלו בהמשך רו דה מונסו לפני עשרות שנים. אני משוכנע שלא מעט אספנים מזמינים את הספריות שלהם לפי מטר, יחד עם הווילונות, אבל אתה אוהב ספרים.
אני קצת מוטרד ממחשבות על מלנכוליה. סיפרתי לידידה על הבית שלך, והיא תיארה את האווירה כמלנכולית, והרגשתי שזה קצת נדוש, שזה לא לגמרי נכון. למעשה, התרגזתי, כי למען האמת אני מתחיל להיות רכושני בנוגע לבית שלך.
המחשבות המטרידות החזירו אותי לתחריט המלנכוליה של דירר. מלנכוליה משעינה את ראשה על כף יד מאוגרפת. היא אינה עושה דבר. סביבה פזורים כלי מלאכה, אביזרי תצפית וחקירה, כורית, מלקחיים, פטיש ומסמרים, מסור ומקצועה וצבת: הכול אמור להיות אפשרי, ובכל זאת שום דבר אינו אפשרי. סולם חסום באבן מהוקצעת גדולה. הפעמון דומם, כלב הציד לרגליה דומם. העולם לכוד. היא היתה יכולה להושיט יד אל הארכיון הזה של חפצים ומחשבות ואפשרויות, אבל אין בה רצון, אין בה יכולת.
דירר אומר שעם "מאמץ רב מדי אנו נופלים לידיה של המלנכוליה". אני מסתכל על ידיה בתשומת לב.
בנימין כתב על מלנכוליה, אמר שהוא "בא לעולם בסימן שבתאי – כוכב הלכת שסיבובו האִטי ביותר, כוכב המעקפים והעיכובים". הוא משורר העיכובים, כותב על משוטטי פריז, אנשי הפנאי הנחושים להתמסר לשיטוטיהם. הוא הולך לאיבוד בקלות בערים ובטקסטים. הוא לא מצליח לסיים את ספרו על פריז. הוא השווה את עצמו לסמרטוטר, שבעין אחת בוחן את הביב כדי למצוא את הדברים הדחויים שאיש לא מבחין בהם: סמרטוטרים אינם מהירים. לדבריו יש בכך הנאה כלשהי, האמנות שבללכת לאיבוד. הוא קורא לזה "אמנות התעייה".
אני חושב שהלכת לאיבוד.
אין לכך שום סימן. אתה מכין את המקום הזה לזכר אביך ועבור בנך, ואתה עושה זאת ללא דופי. זהו מקום להתאבל בו, אתר זיכרון. עולם האֵבֶל מסתיים רק כעבור פרק זמן סביר, אומר פרויד במאמרו "אֵבל ומלנכוליה". לאֵבל יש פולחנים משלו שמאפשרים לנו מרחב מסוים כדי לחזור אל האובדן: אתה מסמן היעדרות. וזה בריא, כי אחר כך אתה יכול להמשיך הלאה. אתה, מסייה, אומר קדיש. אתה מחזיר את ניסים לבית הקברות, אתה מכין את הצוואה שלך, את המתנה. אתה מתאבל. הבית הזה יהיה מוזיאון ניסים דה קמונדו: מעשה האבל שלך.
אתה עושה עבודה מצוינת בהתאבלות, מסייה, ואני משבח אותך.
אבל מלנכוליה היא ההארכה יוצאת הדופן, היא הסירוב לוותר. היא לוקחת אותך למעקפים ולעיכובים. אני נזכר בפרוסט ובשיטת ההגהות שלו: הוספת פסקאות ומשפטים, הפחד מסיום העבודה על כתב היד. ואני חושב שאתה לא מסוגל לוותר על האובדן שלך, לא מסוגל לאבד את האובדן, לא מסוגל להפסיק להזיז חפצים, להוסיף, להיות סמרטוטר.
אני חושב שזה באמת מלנכולי. לא בגלל מה שקרה אחר כך. העצב הוא לא מלנכולי.
גם אני לא מסוגל להפסיק.
- מתוך הספר "מכתבים לקמונדו" מאת אדמונד דה ואל (הוצאת ידיעות ספרים, תרגום לעברית: עפרה אורגד), המכיל מכתבים דמיוניים שכתב המחבר למואיז דה קמונדו המנוח, בנקאי ואספן אמנות יהודי שביתו בפריז משמש כמוזיאון ניסים דה קמונדו. מואיז הוריש את הבית בבירת צרפת למדינה בתנאי שיוקם בו מוזיאון על שם בנו, שנהרג במלחמת העולם הראשונה. משפחת קמונדו מקונסטנטינופול, שכונתה "משפחת רוטשילד של המזרח", הייתה ידועה בעושר, בנדבנות ובאוספי האמנות שלה. אחרוני בני המשפחה נרצחו בשואה. אדמונד דה ואל (60) הוא אמן חזותי מוערך וסופר בריטי, מחבר רב המכר "הארנבת עם עיני הענבר". סבתו אליזבת הייתה צאצאית למשפחת אפרוסי, שושלת של בנקאים וסוחרים יהודים.
