הקהילה היהודית הגדולה ביותר מחוץ לישראל נמצאת בצפון אמריקה – ונדמה שהאתגרים של יהדות ארצות הברית רק הולכים ומתרבים: החל מההתמודדות עם האנטישמיות הגוברת, דרך אתגרי הזהות הגדולים של בני הדור הצעיר – ועד ביטול פסיקת "רו נגד ווייד" שעיגנה בחוק האמריקני את זכותה של אישה לבצע הפלה.
ד"ר דוד ברק-גורודצקי, העוסק במחקריו בשאלות של דת וזהות יהודית בארה"ב, מציין כי האתגרים העיקריים שיהודי ארה"ב מתמודדים איתם כעת קשורים לא פעם להלכי הרוח בקרב האינטלקטואלים האמריקנים. "יהדות ארצות הברית היא באופן מסורתי דמוקרטית. אלא שאנחנו חוזים כעת בדור האחרון במפלגה הדמוקרטית, של מי שהיחס שלו לקהילות היהודיות הוא עמוק ומבוסס, וגם היחס לישראל", מסביר ברק-גורודצקי, ראש תוכנית רודרמן ללימודי ארצות הברית באוניברסיטת חיפה.
"מה שקורה כרגע הוא שיהודי ארה"ב נמצאים במשבר ביחס למפלגה הדמוקרטית, בפרט מול הזרם היותר פרוגרסיבי. נקודה נוספת היא משבר שיח הגזע בארה"ב. ארה"ב סובלת מאפליה ארוכת שנים של אפרו-אמריקנים, שדורשת תיקון. אבל בתוך התהליך נוצר מצב שבו יהודים הפכו להיות מתויגים כ'לבנים' בשיח הזה – עם כל המשמעויות המעמדיות המתלוות לכך כפריבילגיה".
אתה יכול להסביר איך זה קורה?
"זאת שאלה טובה. זה מתחיל בזה שהיהודים איבדו את מעמדם כמיעוט בארצות הברית. מכיוון שהם מתויגים כלבנים, בעולם האקדמי הם כבר לא חלק מ'לימודי מיעוטים', למשל. זה חלק מהמשבר. יש לכך השלכות עצומות, בעיקר על צעירים ועל מי שמשתייכים למחנות הפרוגרסיביים בעולם האמריקני".
ד"ר דוד ברק-גורודצקי: "נוצר מצב שבו יהודים הפכו להיות מתויגים כ'לבנים' – עם כל המשמעויות המעמדיות המתלוות לכך כפריבילגיה. פגיעה ביהודים הפכה להיות יותר לגיטימית בשיח הציבורי"
בהקשר הזה, ברק-גורודצקי מזכיר את התקרית שבה הקומיקאית וופי גולדברג טענה שלא יכולה להיות גזענות כלפי יהודים, כי יהודים הם לבנים. "מה שקורה הוא שהאנטישמיות פשוט עוברת מתחת לרדאר", לדבריו. "פגיעה ביהודים הפכה להיות יותר לגיטימית בשיח הציבורי, והדיון על ישראל משתלב בשיח הזה. אז יש פה מורכבות גדולה".
הוא מציין כי "זה מביא את היהודים האמריקנים להדגיש את הנושא של 'יהודים בעלי צבע', ולהדגיש שהסיפור ההיסטורי היהודי הוא רחב יותר מזה האשכנזי. יש לזה גם מילה נוראית, Ashkenormativity (אשכנורמטביות). השיח הזה מציב אותם בעמדה שבה הם כל הזמן במגננה, ומדכא את האפשרות לדבר על האנטישמיות. לכן בהקשר הזה יש עלייה ברורה בתופעת האנטישמיות בארצות הברית, גם מבחינת דיווחים של אנשים על חוויות אנטישמיות ושיח אנטישמי".
היהודים מרגישים פגיעים
את מגמת העלייה בתקריות האנטישמיות מזהה גם הרב ריק ג'ייקובס, נשיא הקהילות היהודיות הרפורמיות בצפון אמריקה: "לצערי זה משמעותי מאוד בקהילות שלנו. זה קורה בערים גדולות כמו ניו-יורק או שיקגו, וזה יכול לקרות גם בעיירה קטנה בטקסס, כמו שהיה לנו בסיפור המזעזע של בני הערובה בבית הכנסת 'בית ישראל'".
הרב ג'ייקובס מספר כי יהודים בסביבתו, ובפרט כאלה שיש להם חזות חיצונית יהודית ברורה, מרגישים פגיעים. "אני הולך עם כיפה, וישר רואים ומזהים, אבל זה איום אמיתי לכל יהודי – מחרדים ועד חילונים. זה משהו שלא חיינו ברמה כזאת בעבר. אנחנו מרגישים שהשנאה שמופנית כלפינו היא חלק משנאה גדולה יותר של גזענות. יש למשל יהודים כהי עור בקהילה, שמרגישים שהם מטרה פעמיים – גם כלא-לבנים וגם כיהודים".
12 צפייה בגלריה
הרב ריק ג'ייקובס. "בשנים האחרונות יש אצלנו רמה כמעט 'ישראלית' של אבטחה"
(צילום: דוברות התנועה הרפורמית בישראל)
הוא מדגיש שיש תשומת לב רבה לבטיחות של הקהילה. "בשנים האחרונות יש רמה כמעט 'ישראלית' של אבטחה, עם מאבטחים ואפילו אימונים לרבנים שמלמדים מה לעשות במצבי חירום. הרב בטקסס שזרק כיסא על אחד החוטפים, קיבל הכשרה מאיתנו".
הרב ריק ג'ייקובס: "אני הולך עם כיפה, וישר רואים ומזהים, אבל זה איום אמיתי לכל יהודי. זה משהו שלא חיינו ברמה כזאת בעבר. אנחנו מרגישים שהשנאה כלפינו היא חלק משנאה גדולה יותר של גזענות"
למרות המגמה המדאיגה, הוא שואב עידוד מסימנים חיוביים של התנגדות לאנטישמיות. "בתקרית האחרונה בטקסס ראינו איך נציגים מקהילות דתיות אחרות, נוצרים, בודהיסטים ומוסלמים, הושיטו יד כדי להראות סולידריות", הוא מספר. "הטלפון שלי לא הפסיק לצלצל. עדיין יש המון אנשים שדואגים לנו ולשלומנו, בדרכים שאני אפילו לא מסוגל להתחיל לתאר".
האתגר של הרפורמים: לשמור את הצעירים בקהילה
לצד התקריות האנטישמיות, לא מעט נושאים מטרידים את הקהילה הרפורמית – שהייתה ועודנה הגדולה ביותר ביהדות ארה"ב. "אני חושב שאחד הדברים שמעסיקים קהילות מכל הזרמים הוא שאלת הצעירים", אומר הרב ג'ייקובס, "איך שומרים עליהם בקהילה? איך גורמים להם לרצות להיות מחוברים ולהזדהות איתנו? הם רוצים להיות מחוברים, אבל פשוט רוצים לעשות את זה באופן אחר מההורים והסבים. אגב, זה תמיד היה המצב. זה בדיוק התפקיד שלהם, להיות מי שהם. גם אני זוכר איך כצעירים מרדנו בכול".
החיבור מתחיל בבית הכנסת, ובקהילה הרפורמית ניסו לרענן את התפילות – באמצעות שמחה, ריקודים ויצירתיות. "בית הכנסת נתפס כמקום קר ומנוכר עם תפילות רפורמיות קלאסיות. לא היה לזה 'נשמה'", הוא מדגיש את המילה העברית.
"התחלנו את השינוי במחנות הקיץ לצעירים, והרוחניות והתפילה שהיו שם השפיעו על האופן שבו בתי הכנסת שלנו מתפללים כיום", הוא אומר. "זה המקום שבו מתרחשים הדיונים המשמעותיים והלמידה המשמעותית. בית הכנסת הוא עודנו הלב הפועם של הקהילה, המקום שבו כולנו נפגשים כדי לציין אירועים שמחים ועצובים יחדיו".
פרוגרסיבים או ציונים? הפיל שבחדר
אחת מנקודות השבר הגדולות בין יהודי ארה"ב מהזרמים הליברליים לישראל לא כרוכה בשאלת הסכסוך היהודי-ערבי, אלא במשבר המתמשך סביב הכותל המערבי וסערת הרחבה השוויונית. מדובר בסוגיה רגישה וטעונה מאוד ביחסים בין הצדדים, בפרט לאחר שמקלפים את הניסוחים הדיפלומטיים.
"רק הקיץ הייתי בשלושה מסעות שונים בישראל", אומר הרב ג'ייקובס. "חשוב מאוד לא להסתפק בקריאה על הדברים בעיתון אלא לראות, להקשיב ולדבר עם מנהיגים כאן. יש בעיות, והיה לי חשוב להגיע לרחבה השוויונית ולהיות עם ה'אנשים שלנו'.
"אני אומר לצעירים ולכולם: תביאו את כל המחויבויות שלכם – מחויבות לעם ישראל, למדינת ישראל, לצדק ולפלורליזם; ואני גם אומר: יש פה בישראל אנשים ששותפים לכם בכל הערכים שלהם, ויש כאלה שלא. ונחשו מה? בבית בצפון אמריקה יש לכם את אותו הדבר. יש כאלה ששותפים לערכים שלכם וכאלה שלא. אני רוצה שצעירים ומבוגרים ירגישו מחוברים. צריך לא רק להבין את הבעיות".
איך מתחברים עם מי שלא שותף לערכים שלך?
"אני דווקא רוצה שהם ייפגשו עם מי שלא שותף לערכים שלהם. הייתי רוצה שהם יפגשו חרדים, למשל – אבל הם לא רוצים להיפגש איתנו. אני רוצה שהצעירים האלה יכירו את המשפחה שלהם. זאת המשפחה שלהם. אנחנו לא מסכימים עם המשפחה שלנו, אבל זו עדיין משפחה. אני רוצה שהם יבינו את הצד השני, למה הם מרגישים את מה שהם מרגישים".
12 צפייה בגלריה
נקודת שבר. ילד קורע סידור קונסרבטיבי במהלך התקרית ברחבה השוויונית בכותל
(צילום: דוברות התנועה המסורתית)
הרב ג'ייקובס לא שוכח את התקרית שאירעה הקיץ בכותל, שבה מפגינים חרדים הפריעו לטקס בר מצווה קונסרבטיבי ואף השחיתו סידורים. "הם קרעו את הסידורים וקינחו את האף בדפים. מי עושה דבר כזה? איזו ישיבה יכולה ללמד דבר כזה?" הוא שואל בכאב. "לדעתי אנחנו צריכים להיאבק למען יחס ראוי ופלורליזם. יש הרבה ישראלים שמרגישים ככה, כולל מסורתיים. יש הרבה מאוד דברים שאנחנו לא מסכימים עליהם, וזה בסדר, אבל צריך להבין שהנושא הזה מערב את כולנו".
דמוקרטים או רפובליקנים? בין הפטיש לסדן
בתוך הפילוג הגדול, שלא לומר הקרע בין דמוקרטים לרפובליקנים באומה האמריקנית, מוצאים עצמם היהודים נעים לעתים בחוסר שייכות. כך למשל, בביטול פסיקת "רו נגד ווייד", שעיגנה את זכותה של אישה לבצע הפלה ברחבי ארה"ב. כזכור, ביטול הפסיקה בידי בית המשפט העליון בארה"ב, פתח פתח למדינות שונות לאסור על הפלות בחוק.
12 צפייה בגלריה
הפגנה מחוץ לבית המשפט העליון בארה"ב, בעקבות ההחלטה השנויה במחלוקת בנושא ההפלות
(צילום: AFP)
"יהודים דתיים מזדהים עם הצורך לאפשר לאישה להפיל במקרה שהיא מעוניינת בכך", מנתח ברק-גורודצקי. "העובדה שהמפלגה הרפובליקנית אימצה את האיסור על ההפלות, גורמת ליהודים רפובליקנים לחוש אי-נוחות עם התמיכה בהם. מצד שני, הם רוצים לתמוך במי שנתפס כתומך יותר בישראל, וזה הופך לדיון פוליטי פנימי ולשבר בין הקהילות פנימה".
הוא מסביר כי הדיון הזה עומד ברקע הפילוג הפוליטי הכללי בארה"ב: "פילוג הוא אף פעם לא טוב ליהודים. יהודים מזוהים משני עברי המתרס עם הגדרות בעייתיות. הם נתפסים כמי שאחראים להגעה של מהגרים, וככה תופסים בימין את היהודים; ומשמאל הם נתפסים כמזוהים עם ישראל ועם מגמות לא פרוגרסיביות".
בביטול הפסיקה שהתירה הפלות ברחבי ארה"ב, מנהיגי הציבור החרדי בארה"ב בחרו להיות באותו צד עם השמרנים. העיתונאית והאקטיביסטית החרדית-אמריקנית אביטל צ'יז'יק-גולדשמידט אומרת כי "זאת בעיה קשה. לחרדים יש בריתות פוליטיות רציניות עם הנוצרים. כידוע, ביהדות רואים את הנושא הזה בצורה שונה, אבל בגלל העמדה הפוליטית, מנהיגי ציבור שמייצגים אותנו נקטו עמדה שמתנגדת להפלות תוך יישור קו עם הנוצרים".
האתגר החרדי הגדול: ימי הקורונה האפלים
לקורונה הייתה השפעה גדולה על הקהילה הרפורמית, והמגפה גרמה לכך שתפילות ושיעורי לימוד עברו לזום, כך שאופי הפעילות השתנה – אבל לא פחות מכך, הקורונה הייתה שעת מבחן קשה לקהילה החרדית בארצות הברית.
צ'יז'יק-גולדשמידט גילתה אז, לדבריה, צד אפל של קהילתה שלה. "הקורונה שינתה את הפוליטיקה של הקהילה החרדית בארה"ב באופן שלא היה בעבר. מצאתי את עצמי בקו הראשון של הדיווחים על מה שקורה בקהילה, וזה היה רגע של הלם, או רגע של התעוררות", היא משחזרת.
"ראיתי צד קשה מאוד של הקהילה שלי. מעולם לפני כן לא הייתי תחת שנאה כזו בגלל היותי עיתונאית. קראו לי 'קאפו', 'מויסר' (מוסר, כלומר מלשין) – כל מיני ביטויים כאלה", לדבריה. "זה קרה גם בשיא המגפה, כשהחברה קדישא בעצמם פרסמו תמונות של גופות רבות, והודיעו שהם כורעים תחת כמויות המתים שמגיעים אליהם. היינו בתוך סיוט".
"אבל הסיפור הוא לא אני, אני בסדר", היא מדגישה, "ראיתי את הקהילה שלי במקום מאוד אפל, וזה משליך על כל הבעיות האחרות, כמו ההשכלה או פגיעות מיניות. יש חוסר אמיתי במנהיגות, חוסר במישהו שידפוק על השולחן ויגיד שזו לא הדרך שבה יהודים צריכים להתנהג. איפה הביישנים וגומלי חסדים? כל האידיאלים שאנחנו אמורים ללמד את הילדים שלנו. היו קולות כאלה פה ושם, אבל הרוב היו פשוט משותקים מפחד".
באין ביקורת פנימית: סערת לימודי הליבה
צ'יז'יק-גולדשמידט טוענת שזה מוביל לשאלה גדולה יותר: איך אפשר בכלל לטפל בבעיות השורש בציבור החרדי-האמריקני. "אין לנו אתיקה עיתונאית, לא רוצים את זה. יש לנו מגזינים שמייצרים תוכן – תוכן, לא עיתונות. אין נגיעה וסיקור בפועל של המקומות שפחות נוחים", היא אומרת בצער. "העמדה שלי היא שהדברים האלה צריכים להיות מטופלים בקהילה ועל ידי הקהילה. אם אנחנו לא מתמודדים עם הבעיות שלנו, מישהו אחר מבחוץ יספר את הסיפור שלנו במקומנו".
אפשר לומר שזה בדיוק מה שקרה לאחרונה עם פרסום התחקיר בניו-יורק טיימס על המתרחש בבתי הספר החסידיים הפרטיים במדינת ניו-יורק. התחקיר העלה שבמוסדות הללו – שנתמכו בחמש שנים האחרונות בכמיליארד דולר מכספי ציבור, כולל תקציב מיוחד של 100 מיליון דולר המוקדש לחינוך במקצועות כלליים – לא מלמדים את מקצועות הליבה ברצינות, מה שמוביל לכך שרובם המוחלט של התלמידים נכשלים במבחנים שאמורים לבדוק את ידיעותיהם.
מעבר לכך, עלו בתחקיר עדויות שלפיהן מורים רבים בישיבות מכים בקביעות את תלמידיהם בעזרת חגורות, מקלות וסרגלים, ויוצרים אווירה של פחד ואימה. עם או בלי קשר לפרסום הכתבה בטיימס, רשויות מדינת ניו-יורק קבעו החלת פיקוח ורגולציה על בתי הספר הפרטיים – ובקהילה החרדית החלה מחאה רבתי נגד ההתערבות במערכת החינוך הפרטית.
"אנשים ידעו שזה מה שקורה בבתי הספר החסידיים. זאת לא הייתה הפתעה לאף אחד", אומרת צ'יז'יק-גולדשמידט, "אבל מה שקרה הוא שאנשים מספרים לעצמם שהקהילה שלנו היא הקהילה הכי טובה, חברת מופת: החסד, ביקור החולים, המוסדות שלנו, ההתנדבויות והמנהיגים. לכן, לשיטתם, לא יכול להיות משהו לא בסדר. כל הלא-בסדר קיים רק בחוץ – ואם מישהו כותב על זה, יגידו מיד שזו אנטישמיות".
"יש לנו בעיות אמיתיות", היא מבהירה. "יש הרבה אנשים שמרגישים לחץ חברתי לשלוח את הילדים לסוג מסוים של בתי ספר, כי זה מה שמקובל מבחינה חברתית בקהילה שלהם. כתוצאה מכך, הם בוחרים במה שהוא בעיניהם בחירה די עלובה, כי זה מה שיש, ועל חשבון הילדים. אני לא חושבת שהכתבה לכדה את כל המורכבויות שיש בסיפור הזה, אבל הרבה ממה שעלה בה הוא לצערי הרב נכון".
"חלק מהבעיה היא שיש סוגים שונים של מסגרות לחצרות חסידיות שונות, ובכל אחד לומדים מנהגים שונים. זה עוד עניין שנכנס למערכת השיקולים – הורים לא רוצים לשלוח ילד למקום שהוא לא מה שהוא מכיר ולא הסביבה הטבעית שלו... חשוב לי לציין שזה לא המצב בכל מסגרות החינוך החרדיות. ממש לא", היא מדגישה. "יש מסגרות חינוכיות ברמה גבוהה מאוד. בטח אצל הבנות".
אביטל צ'יזיק-גולדשמידט: "אני חושבת שבמובנים מסוימים החברה החרדית בישראל מתקדמת הרבה יותר מאיתנו, גם בנושא של טיפול בפגיעות מיניות וגם בנושא ההשכלה. ישראל הצליחה לייצר כמה מודלים מעניינים מאוד. אצלנו אין דבר כזה"
לדבריה, יש מוסדות טובים מבחינה חינוכית שהופכים להיות אקטיביסטיים בדרישה לחופש בחירה של ההורים בנוגע לחינוך. בדרישה שכל אחד ילמד מה שהוא רוצה, ללא התערבות ממשלתית, הם למעשה הופכים להיות חלק מהבעיה. "בדרישה הזו הם חוברים למסגרות לא כל כך טובות, ולמעשה במידה רבה מחפים עליהם. ואני מדברת על מסגרות שאפילו לא מלמדים בהן את הילדים אנגלית בסיסית".
מה זאת אומרת מחפים?
"מנהל בית ספר אחד שאני מכירה הפך את המאבק שלו נגד התערבות המדינה לסוג של מסע צלב. בית הספר שלו הוא מוסד ברמה טובה מאוד של חרדיות מיינסטרים, אפילו על גבול הליברליות. הוא אמר שאין צורך בהתערבות, כי הנה, בית הספר שלו מצוין. אני סומכת עליו שזה ככה – אבל הבעיה היא בתי ספר בוויליאמסבורג, למשל, שלא נותנים שום דבר שקרוב אפילו למה שהוא נותן לתלמידים. מה יהיה עם הילדים שם?"
"החרדים בארץ במקום טוב יותר מאיתנו"
לדברי צ'יז'יק-גולדשמידט, "אחד האתגרים המרכזיים בנוגע לקהילה החרדית בארצות הברית כיום הוא שאין לנו נתונים לגבי הרבה מאוד דברים, כי הכול פרטי, ולכן אין לנו את התמונה המלאה של מה שקורה".
"דיברתי לאחרונה עם חוקרת שאספה מידע מסוים במסגרת העבודה שלה בארגון יהודי כלשהו, בצורה די סיזיפית ומייגעת", היא מספרת. "המידע הזה היה די מטריד, וכשהיא הציגה את הנתונים לממונים עליה, היא קיבלה הנחיה שלא להתקדם עם זה הלאה – כי זה לא תאם את האג'נדה ואת התמונה שאותו ארגון מבקש להציג".
היא מדגישה כי "זאת בעיה קשה. הרבה פעמים כשרוצים להציף בעיה מסוימת, אנשים באים ואומרים 'לי הייתה חוויה טובה דווקא', או 'הילדים שלי לא עברו משהו כזה'. הכול מהחוויה האישית, בלי יכולת לראות את התמונה הגדולה".
12 צפייה בגלריה
הפגנת תמיכה בישראל בכיכר טיימס במנהטן. הזיהוי של יהודים עם מדינת ישראל הופך לעיתים לתירוץ לאנטישמיות
(צילום: איילת ריימונד)
"אני חושבת שבמובנים מסוימים, ואני אומרת את זה כבר מספר שנים, החברה החרדית בישראל מתקדמת הרבה יותר מאיתנו", היא אומרת. "גם בנושא של טיפול בפגיעות מיניות, גם בנושא של השכלה. ישראל הצליחה לייצר כמה מודלים מעניינים מאוד של השכלה, גם בגילים צעירים וגם בהשכלה הגבוהה. אצלנו אין דבר כזה. לכן הייתי נזהרת מאוד מהרעיונות להפוך אותנו למודל שצריך לשאוף אליו בישראל".
אנשים רואים אנשי עסקים חרדים מצליחים בארה"ב, ואומרים שהם רוצים להיות כמו אמריקה.
"האם יש אצלנו אנשי עסקים מצליחים? בהחלט כן. האם זה משקף את המצב של הקהילה, או מציג את הדרך הקשה שהם היו צריכים לעבור? לא. יש גם הרבה עוני בקהילה. יש גם הרבה קשיים כלכליים רגילים, פשוט בישראל יש תשתית הרבה יותר רחבה של רווחה מאשר בארה"ב. כאן כחרדי אתה מתחתן צעיר, מביא ילדים ומצפים ממך שתתחיל לפרנס. הגישה היא מאוד אינדיבידואלית וקפיטליסטית. פשוט אומרים לך – תעשה ביזנס, תהיה מאכער. עכשיו לחלק מהאנשים זה מתאים, אבל לרובם לא ממש. רוב האנשים לא בהכרח נולדו להיות יזמים".
צ'יזיק-גולדשמידט: "קרה פעם שמישהו הטריד בצורה קשה אותי ואת בעלי בחזרה מבית הכנסת. הגעתי למשטרה המקומית כדי לדווח על זה, והם פשוט צחקו עליי. הם מסתכלים עליי כעל לבנה, פריבילגית ועשירה – ואם זה התיוג שלך, אז על מה בדיוק יש לך להתלונן?"
"הרבה אנשים היו חיים ממש טוב אם הייתה להם השכלה טובה בסיסית ויכולת לעבוד במשהו מקצועי", היא קובעת. "בקהילה יש גם לחץ לחיות ברמת חיים מסוימת, הרבה יותר מאשר בישראל. אתה צריך סוג מסוים של בגדים, של בתים באזורים מסוימים, של מכונית, של חופשות. לכן בכל מגזין חרדי שתפתחי, תראי בטור העצות סיפורים על גבי סיפורים של אנשים שמתמודדים עם מטריאליזם ועם הלחץ החברתי להשיג ולהרוויח. אנשים מרגישים את זה בצורה חזקה וחונקת".
להגיע להכנסות גבוהות בלי השכלה כללית בסיסית – זו משימה כמעט בלתי אפשרית. "יש לנו לצערי גם רמה גבוהה של הונאות או 'משחק עם הכללים', שלא מדווחים החוצה בכלל, וזה חלק מזה. זה קורה כי יש לחץ. ושוב, זה לא אומר שאין אנשים שחיים ממש טוב. אם יש לך משפחה שתכניס אותך לעסקים שלה, תלווה אותך, תקשר אותך – אתה כנראה לא תזיע כל כך הרבה. המציאות הזו מייצרת היררכיות פנימיות בין מי שיש לו ובין מי שאין לו כסף, קשרים או ייחוס – ואין השכלה שתעזור לך להשיג מוביליות חברתית".
איך הקשרים בין החרדים לזרמים היהודים הליברליים בארצות הברית?
"האמת היא שאין ממש כאלה. זה יותר אנחנו מול קהילות אמריקניות אחרות, או מול הממשלה. יש לי חברים, יש קשרים חברתיים, אבל אין שיתופי פעולה ממשיים".
אנטישמיות? "הגעתי למשטרה, וצחקו עליי"
את תופעת האנטישמיות היא מכירה היטב וחוותה על בשרה. "אני גרה במנהטן, בשכונה יוקרתית ללא ספק. אני הולכת ברחובות עם הבן שלי ובעלי, ואנחנו חווים הטרדות אנטישמיות. זאת המציאות. כמעט כל מי שמסביבי חווה אותה".
איך מתמודדים עם זה?
"יש תחושה של חוסר אונים. כשקורה משהו יחסית חמור – מדווחים עליו. אבל אני חושבת שלרשויות ממש לא אכפת מזה. הם פשוט ימסמסו את זה. קרה פעם שמישהו הטריד בצורה קשה אותי ואת בעלי בחזרה מבית הכנסת. זה מלחיץ מאוד, כי את אף פעם לא יכולה לדעת אם זה רק בן אדם שיקרא כמה קריאות וילך, או שהוא נושא נשק. הגעתי למשטרה המקומית בשכונה כדי לדווח על זה, והם פשוט צחקו עליי. הם מסתכלים עליי כעל לבנה, פריבילגית ועשירה – ואם זה התיוג שלך, אז על מה בדיוק יש לך להתלונן? זאת החוויה שלנו".
