תכינו מפתח, קערה והמון שמן (ושמחה)
יוצאי לוב וכמחצית מיוצאי תוניסיה מכנים אותו "בשישה", יוצאי אלג'יריה והמחצית השנייה של עדת תוניסיה קוראים לו "בסיסה" – אבל כך או כך, מדובר בחג שמח במיוחד, שנחגג בראש חודש ניסן (והשנה – במוצאי השבת שבה חל ראש חודש ניסן).
ראש חודש ניסן מתואר כראש השנה למלכים, יום בריאת העולם, היום שבו יוסד המשכן ויום שקרו בו עשרה דברים טובים לעם ישראל. ליל הבסיסה, לפיכך, הוא ערב חגיגי שבו מודים לה' על כל הטוב שעשה עד כה, ומבקשים שיפתח שערי שמיים וישפיע מטובו על כל בריותיו.
בחנוכת המשכן הקריבו נשיאי שבטי ישראל מנחה מ"קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת, שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ. מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף, שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה" (במדבר ז', י"ג). מרכיבים אלה עומדים במרכז הבסיסה, בעוד שאר הרכיבים נועדו רק להוסיף טעם.
בליל הבסיסה מתאספים כל בני המשפחה. כל משתתף מערבב בתורו בעזרת מפתח שמן עם הבסיסה – תערובת של גרגירי חיטה או שעורה קלויים וטחונים בתוספת שקדים, תמרים, סוכר ותבלינים – עד שהיא נעשית דומה לטיט (כמו "סולת בלולה בשמן"). כל משתתף בתורו מברך את הברכה, ושאר המשתתפים עונים אחריו בצהלולים. הערב כולו סובב סביב הרצון לברך ולהתברך, לזכות ברווחה ולהעניק ממנה לזולת.
ליל הבסיסה הוא זמן של ברכה לעושר, לרווחה ולפרנסה. מילות הברכה שנאמרות עם ערבוב המפתח מכוונות לפתיחת שערי טובה, בתקווה שידי בני המשפחה כולה יהיו מלאות כל השנה.
עיקר חשוב בליל הבסיסה הוא לשמוח האחד בברכת חברו. פתיחת השפע איננה נחשבת לעניין אישי או פרטי. לא די שיבקש כל אחד על טובתו וצרכיו, אלא ראוי שיסתכל על צורכי חברו ויתברכו כולם יחד (רוצים לדעת עוד? לחצו כאן).
גלגולו של מנהג בן אלף שנה
וגם זה חג שמצוין בראש חודש ניסן – ונדחה השנה למוצ"ש בשל קדושת השבת: יהודי מצרים חגגו אמש את סדר ה"אל-תווחיד" (סדר הייחוד) בערב של תפילה ופיוט, שמחה ושירה, מאכל ומשתה. "לפי המסורת, נחשב החג כאחד מארבעה ראשי השנה היהודיים", מסבירה חלי טביבי ברקת, יוזמת "הלו"ז העברי – קובעים מועדים לדורות". "בערב מתאספים בבית הכנסת, קוראים קריאת שמע ושרים פיוטים שונים".
סדר הייחוד כולל את קריאת פרשת "החודש הזה לכם" (שמות י"ב), "הלל הגדול" (תהילים קל"ו), פיוטים בעברית ובערבית-יהודית ותפילה בערבית-יהודית המספרת בשבח הבורא וייחודו. "על שמה נקרא הסדר כולו 'סדר הייחוד'", היא מסבירה.
ד"ר רוני שויקה, חוגג וותיק, מסביר כיצד נרקם המנהג: "מקורו של סדר זה הוא, למעשה, במנהג ארץ ישראל הקדום. לפני שנקבע חשבון לוח השנה העברי, היה ראש החודש מתקדש על פי עדות ראייה של מולד הלבנה בבית דין – במעמד ציבורי מפואר – והסמכות להכריז על ראשי החודשים הייתה נתונה לבית הדין שבארץ דווקא. גם לאחר המעבר ללוח השנה, הנסמך על המחזור הירחי הממוצע, השתמר בישראל המנהג".
בערב ראש חודש ניסן, המכונה בפיוטים הארץ-ישראליים הקדומים "ראש ראשי חודשים", נערכה חגיגה מפוארת במיוחד, והיא נשמרת גם בישראל כיום, ברוב פאר והדר, בהתכנסות של מוזיקה ותורה.
תוכנו של הערב עוסק בהודיה על גאולת מצרים ובאמונה כי כשם שעם ישראל נגאל ממצרים, כך ישוב וייגאל מהגלות האחרונה, לארץ ישראל. מכיוון שאל-תווחיד מתקיים תמיד ביום חול, גם מי שמתגוררים רחוק יכולים להשתתף בו
שימור עיקרו של המנהג – ציון ערב ראש חודש ניסן באופן חגיגי ומיוחד – משקף דבקות עקשנית במסורת העתיקה, עם התאמתה לתרבות ההולכת ומשתנה. "המנהג השתמר בבית הכנסת של קהילת 'בני ארץ ישראל' (בית כנסת השאמיים) שבפוסטאט (היא קהיר העתיקה), לכל הפחות עד ראשית המאה ה-13", אומר ד"ר שויקה. "הוא המשיך להתקיים בקהילות מצרים עד לעת החדשה – אף אם בשינוי צורה, והוא הנקרא 'סדר אל-תווחיד'. הוא כולל פיוטים בעברית ובערבית-יהודית.
"כיום ישנן קהילות ובתי כנסת של יוצאי מצרים בארץ ובחו"ל, העורכים את החגיגה בהשתתפות תזמורת, חזנים ופייטנים המושכים קהל רב לערב של מוזיקה ופיוט. מנהג זה אומץ גם על ידי קהילות נוספות" (רוצים לדעת עוד? לחצו כאן).
המן תלוי
"סעודת אסתר" הוא כינוי למאכל נוסף שנהגו חלק מיהודי אשכנז להוסיף לסעודת היום השני של פסח, שעל פי המסורת מוכר כיום שבו התקיים המשתה השני שערכה אסתר המלכה למלך אחשוורוש ולהמן, ובו חשפה את מזימתו של המן להרוג את היהודים.
המנהג איננו עתיק במיוחד, והוא מוזכר לראשונה במאה ה-17 בספרו של הרב ישעיה הלוי הורוויץ, "ספר שני לוחות הברית": "וראיתי מאחד מהמדקדקים שהיו עושים בסעודתם של יום שני של פסח איזה זכר לסעודת אסתר, כי בו ביום נתלה".
14 צפייה בגלריה
בימת בידור בעדלאידע של תל אביב ב-1935, הכוללת תזמורת ונערות רוקדות, לצד איור של אסתר המלכה במשתה עם אחשוורוש והמן
(צילום: זולטן קלוגר, לע"מ)
ביום השני של פסח, שהוא גם "יום טוב שני של גלויות", מתכנסת הקהילה בבתי הכנסת לציין את צאת צום שלושת הימים בארוחה חגיגית, שלצידה תפילה וניגונים. בקהילות המשמרות את המנהג, נוהגים להוסיף בסעודת החג מאכל מיוחד שסימל את סעודתה של אסתר המלכה, שהביא למפלתו של המן ולתלייתו.
יחסי שכנות טובה בין הקהילות
כמו המימונה, המלידה והסיגד הוכרה הסהרנה של יהודי כורדיסטן, באופן רשמי, כיום חג ישראלי. במהלך חול המועד פסח או באסרו-חג של פסח (כ"ב בניסן), מתכנסת הקהילה בחיק הטבע, שם זקניה מעבירים לצעירים את מסורות העדה.
כזכר ליציאת מצרים, עוזבים בני הקהילה היהודית את בתיהם – ומתיישבים במתחם מחוץ לעיר, לחגיגה הכוללת תפילות מיוחדות, טקסי שידוכים ואירוסים, הכנסת ספרי תורה ועוד. היציאה אל הטבע, לפיקניק, בתקופת האביב מסמלת התחדשות והנאה. חג זה מבסס קשרים חברתיים טובים בין קהילות בזכות אופיו השמח, ויוצר חיבורים בין אנשים.
בעבר נחגג החג בחסות "ראש השבט" הכורדי המקומי, שהקצה שטח להתכנסות ודאג לשמירה על היהודים. בעשורים הראשונים להקמת המדינה, נמנעו יהודי כורדיסטן מחגיגות הסהרנה בארץ.
בשנת 1972 שינו פוליטיקאים וראשי הקהילה את מועד החג בשל ריבוי מועדים בתקופה זו של השנה – וקבעו אותו בחול המועד סוכות. "לחג נחשפתי בילדותי", מתארת חלי טביבי ברקת, יוזמת "הלו"ז העברי". "כלל המשפחה התכנסה בגן סאקר בירושלים, שם נערכו חגיגות המוניות שבהן נשאו דברי ברכה, קיימו מופעים ומעגלי ריקוד, שירה ולמידה".
לאחרונה, היא מספרת, חלה התעוררות וכמיהה להשיב את החג למועדו המקורי – חול המועד ואסרו חג הפסח, שבו מברכים את ברכת האילנות ומקיימים את "והגדת לבנך".
לפני כשנתיים החזירו מיזם "הלו"ז העברי" והארגון הארצי של יהודי כורדיסטן את החג למועדו המקורי, וקיימו אירוע בין-דורי בתחנה הראשונה בירושלים, שלכבודו הופק "סדר חג" עם ארגון "כל ישראל חברים", במטרה להפוך את המסורת המועברת בעל-פה למסורת כתובה, שתונחל לדורות הבאים ולכלל עם ישראל.
הפרסים טוענים שזו המימונה המקורית
רוזה בָּאע', שאותו מציינים יהודי איראן, חל במוצאי חג הפסח, והוא המשך לחגיגות ראש השנה המקראי, המצוין בא' ניסן. "חג הגן" הוא היום שבו יוצאים לטבע בתקווה לחזור ממנו עם זוגיות. ערב החג מכונה בשם "שָׁבֶּה סָאל" (בפרסית: ערב ראש השנה) – והיום נקרא "רוּזֶה סָאל" (יום ראש השנה).
החגים הסודיים: הכירו את הרוזה באע' - חג הגן
החג מתחיל כל שנה במוצאי שביעי של פסח (ובגולה – שמיני של פסח), ולמחרת היום (בארץ זה האסרו-חג שחל בכ"ב בניסן). על גבי מפה לבנה עורכים היהודים הפרסים ארוחה חלבית מפוארת, שכל מרכיביה הם סגולה לפריון, לשגשוג ולברכה.
בתפריט: המון סוגי לחם, חלב, ביצים ומתוקים. לצד המאכלים, מונחים על השולחן צמחי תבלין, ענפים ירוקים, פרחים וצלחת נבטים פורחים. אפילו דגי זהב הם אורחים חשובים בערב החג, והם שוחים בנחת בצנצנת מים נקייה לצד מטבעות ותכשיטים מנצנצים שנמצאים בקערת מים סמוכה – ומַרְאָה המשקפת את האור. להשלמת השמחה, פוצחים הנוכחים בריקודים עם ספרי תורה, ובכך מדגישים את חשיבות הנחלת המסורת היהודית.
החג הזה קיים כבר 1,500 שנה, ויש מי שסבור שהוא התגלגל לקהילות יהודיות רבות אחרות, למשל למרוקו, למימונה שנחגגת באותו מועד בדיוק. ובאמת, גם הרוזה באע' הוא חג שמהלל את חשיבותה של המשפחתיות. אב המשפחה מקדיש לכל אחד מהקרובים ברכה אישית – אבל לא רק להם. רוזה באע' הוא חג האהבה, החברות והשיוויון: בחג הזה דלתות הבתים נשארות פתוחות עד השעות הקטנות של הלילה, ומזמינות את החברים לבוא לביקור קצר. השונאים מוזמנים אף הם במטרה להשלים ולפתוח דף חדש.
את הבוקר למחרת מתחילים לעיתים עם מרק יוגורט ופול, ובבוקר יוצאים לפארק כדי לעשות פיקניק. מה עושים שם? אוכלים, שותים, רוקדים ומשחקים – אבל הכי חשוב: זה הזמן שבו הפנויים-פנויות צריכים להיכנס לפעולה. על פי המסורת, הרווקות קושרות גבעולי דשא יחד, כסגולה למציאת אהבה. לפעמים, כך אומרים, זה אפילו עובד: במשפחות פרסיות רבות ישמחו לספר לכם על הבת או האחיינית שזכתה לקבל הצעת נישואים בזמן הפיקניק, וכך גם לחסוך מעצמה בחג הבא את השאלה המציקה מכולן: תגידי, מתי תביאי הביתה חתן?
אסתר שקלים: "המימונה נוצרה על ידי יהודי איראן, שלפני כ-1,500 שנה נטלו את 'נורוז' – ראש השנה הפרסי העתיק, ששורשיו בדת אלילית – וגיירו אותו. מאיראן התפשט החג היהודי החדש לקהילות ישראל במזרח"
יעל גידניאן מקהילת יהודי איראן, אומרת כי לחג יש שמות רבים: "אפשר לקרוא לחג 'סיזדה בדר' או 'רוז'ה בָּאע'", היא אומרת, ומוסיפה כי בדומה למימונה ולחג הכורדי סהרנה – גם חג זה מקביל לחג שחוגגים בני כל הדתות והעמים השונים באיראן.
ה"סיזדה בדר" חל ביום ה-13 שלאחר ראש השנה הפרסי, נורוז. "באותו זמן יוצאים גם הגויים באיראן לגנים, וחוגגים בצורה דומה לנו. היהודים העתיקו את זה לאסרו חג הפסח, כי זה פחות או יותר באותה תקופה בשנה" (רוצים לדעת עוד? לחצו כאן).
הכי לא סודי: חג האמונה, המיימוניאדה או הממון
"השולחן ערוך מפה לבנה, מקושט ירק שיבולים, ועליו קערות וצלחות ובקבוקי משקה מסודרים בטוב-טעם. הרי כד חלב חמוץ והרי קערה גדולה מלאה קמח, שתקועים בו נרתיקי פול ירוק, והנה צלחת עמוקה עם דגים טריים... ועוד צלחות עם מיני מתיקה ודבש ופירות ממינים שונים: תמרים, שקדים, אגוזים... לא חסרים גם בקבוקי יין ובירה" (פרופ' ח"ז הירשברג מתאר מסיבת מימונה בעיר פאס שבמרוקו, שאליה נקלע בראשית שנות ה-50 של המאה הקודמת).
תיאורו של הירשברג, שנכתב בשנת 1957, חושף שמחה משפחתית וקהילתית שכמעט לא הייתה ידועה בחברה הישראלית. 63 שנים לאחר פרסום ספרו, אירועי המימונה, שמקורם ביהודי מרוקו ותפוצתם בקהילות צפון-אפריקה, הם חלק בלתי נפרד מלוח השנה הישראלי בכלל וחג הפסח בפרט. מה ידוע לנו עליהם?
דן אילוז – על המימונה
יש המוצאים עדות לקיומה של חגיגה מיוחדת בדברי רבי ניסים שחי בקירואן שבתוניסיה במאה ה-11. הכינוי "מימונה" נזכר לראשונה, לדעת פרופ' א' בשן, במאה ה-18, ועדות כתובה על קיומה מצויה מאמצע המאה ה-19, דהיינו מלפני כ-150 שנה ויותר.
דעות רבות של חוקרים, רבנים וסופרים הועלו לגבי מקור שמו של החג. לדעת החוקר יצחק איינהורן, מקורה של המימונה הוא בסעודת פיוס שהיו עורכים לכבודו של מימון, "מלך גדול ממלכי השדים". הירשברג מביא את דעתו של הרב יוסף בן נאים, שגרס כי מימונה – מקורה במאמינים. ובמה מאמינים? מאמינים כי כגאולה ראשונה כן גאולה אחרונה – "בניסן נגאלו בני ישראל ובניסן עתידין להיגאל". כיוון שסוף חודש ניסן מתקרב והגאולה טרם באה, חוגגים את המימונה, מתוך אמונה בגאולה הקרובה.
נימוק נוסף לשם הוא במסורת שבאסרו חג של פסח, כ"ב בניסן, נפטר רבי מימון, אביו של הרמב"ם, והמימונה היא תחליף להילולה האסורה בניסן. הסבר אחר מוצא את המימונה נובעת מהמילה "ממון": בני ישראל יצאו ממצרים ולא הספיקו לספור את שללם, ולכן מברכים בברכת הצלחה – "תרבחו ותסעדו" (תרוויחו ותצליחו).
אם בכך לא די, הרי שהיו שמצאו בשם החג אזכור לגברת "מימונה" שקברה ליד פאס שימש מוקד לעלייה לרגל. ועוד הסבר: המקור הוא במשמעות המילה "מימון" בערבית, שמשמעה אושר, מזל טוב. למי שמצליח בעסקים קוראים "מול למימון" – בעל מזל.
מקורות השם "מימונה" אינם מסבירים את ההילולה הגדולה שמשתתפים בה מאות-אלפים. במנהגי השמחה מצאו רבים את טעמה. כך, למשל, המשנה אומרת כי בארבעה פרקים נידון העולם, ובפסח הוא נידון על התבואה. מכאן המקור להבאת שיבולים.
היו שנהגו לאכול חמץ בליל המימונה, ויש שהקפידו שלא לאכול חמץ ולהמשיך במאכלי הפסח ודברי מתיקה ופירות, שהם סימן לשנה טובה. מנהג נוסף הוא שהמתארחים אינם מתעכבים בבית החוגגים, אלא שוהים זמן קצר, טועמים וממשיכים לבית משפחה נוסף
הסבר אחר הוא בעובדה ששמחת חג הפסח איננה שלמה, שהרי "מעשי ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה?" (פרשנותו של רש"י לשירת הים שאמרו בני ישראל מול צערו של אלוהים על טביעת המצרים בים סוף). כדי להשלים את השמחה מקיימים את המימונה. היו שראו במסיבה זו זכר למסורת שנהגה במקדש – חג קורבן העומר, ועל כן הונח על השולחן כד קמח. ואולי הכול נובע מהעובדה שהמשיח לא בא, ואת האכזבה מבקשים להפיג באמצעות ההילולה.
עבור רבים מהישראלים עיקרה של המימונה הן המופלטות, אך במקור כל קהילה נהגה באופן שונה. היו שנהגו לאכול חמץ בליל המימונה, ויש שהקפידו שלא לאכול חמץ ולהמשיך במאכלי הפסח ודברי מתיקה ופירות, שהם סימן לשנה טובה. מנהג נוסף הוא שהמתארחים אינם מתעכבים בבית החוגגים, אלא שוהים זמן קצר, טועמים וממשיכים לבית משפחה נוסף.
חלי טביבי ברקת צילום: יוסי גמזו לטובהבעשרים שנים האחרונות אנו עדים להפיכת המימונה לחג של כלל החברה הישראלית. נראה שהשתרשותו של החג בקרב קהלים גדולים, ביניהם רבים מיוצאי ארצות אשכנז, נעשתה מהר יותר מהתקבלותם של חגים כמו חנוכה ופורים, שהיו לנחלת כלל העם רק מאות בשנים לאחר התרחשות האירועים שבעטיים נקבעו.
בטלטולי הדרך שעברו הגלויות השונות מארצות מוצאם אל מדינת ישראל, אבדו רבים מהמנהגים שאפיינו כל אחת מהן. התהליך הברוטלי של "מיזוג גלויות" כתש את ייחודן של המסורות הקהילתיות הייחודיות, והדור הצעיר שנולד או גדל בארץ לא המשיך את מורשת אבותיו. מעת שהשתנתה הסיסמה והחברה הישראלית עברה מ"מיזוג גלויות" ל"קיבוץ גלויות", ניתנה ההכרה למסורותיהן של העדות והקהילות, וניתן גם הסיוע לטיפוחה של מסורת המפארת את המורשת היהודית הייחודית (רוצים לדעת עוד? לחצו כאן).
