גיא ואני התחתנו בחתונה הלכתית שוויונית. כמעט.
חתונה הלכתית לא יכולה להיות שוויונית לגמרי כי בבסיסה עומדים הקידושין. האיש בהכרח מקדש את האישה, והאישה בהכרח מתקדשת לאיש. אי-אפשר הפוך. אי-אפשר גם וגם. ולאי השוויון שעומד בבסיס הנישואין יש השלכות מרחיקות לכת, השלכות שהטרידו אותי עוד אז ככלה צעירה.
היום אני פוגשת את אותן השלכות בעבודתי בארגון "מבוי סתום", המסייע למסורבות גט ועגונות. האישה תלויה כמעט לחלוטין ברצון בעלה כדי לפרק את הקשר. אם היא מקיימת קשר אינטימי עם גבר אחר היא נואפת. אם היא מביאה עם גבר אחר ילד לעולם, הילד הזה יהיה ממזר. ולא, אין סנקציה מקבילה על הגבר.
אז חתמנו על הסכם למניעת סרבנות גט ועל תנאי בקידושין. אבל זה לא הספיק לי. בהיותי דתייה, רציתי שהרגע הדתי המכונן שבו גיא ואני יוצרים את הקשר המשפטי בינינו, יבטא את הערכים שלי, ערכים שהם חלק מהדתיות שלי.
ידעתי שלא אוכל לעשות זאת במלוא מובן המילה. ידעתי שיש סתירה אינהרנטית בין המחויבות שלי לנישואין הלכתיים ותפיסת העולם הפמיניסטית שלי, אבל לא הייתי מוכנה לוותר על הניסיון. רציתי שהטקס יהיה אמיתי, לא שריד מסורתי שאין קשר בינו לבין הקשר שאנחנו באמת מתכוונים לכונן.
בחרנו להתחתן מחוץ לרבנות. למה? כי רק מחוץ לרבנות קיים החופש לברר לעומק את הגבולות ההלכתיים. יחד עם הרב שסידר את הטקס ועוד כמה אנשי הלכה (הידעתם? כדי שנישואין יהיו תקפים בכלל לא צריך שרב יסדר את הטקס), למדתי את המרכיבים השונים של הטקס - את ברכת האירוסין, את הקידושין, את שבע הברכות ואת הכתובה. בכל מרכיב ביררנו אילו שינויים ההלכה מאפשרת.
ומתברר שההלכה מאפשרת הרבה מאוד
גיא אמנם קידש אותי, כי אי אפשר אחרת, אבל הוא השתמש בנוסח "היי לי לאישה בטבעת זו כדת משה וישראל", וכך יכולתי לענות לו באותה מטבע ולבטא את הסכמתי להתקדש לא רק בקבלה פסיבית של הטבעת, אלא גם במתן טבעת בליווי המילים: "היה לי לאיש בטבעת זו כדת משה וישראל".
יותר מזה, הכתובה שלנו כוללת גם שבועה של גיא שכל עוד אני מחויבת לו, גם הוא מחויב לי. כך מצאנו פתרון חלקי לאי-השוויון הבסיסי של הקידושין.
כתובה מודרנית, המתייחסת לסרבנות הגט
גם את הכתובה שינינו. הרבה זוגות כלל לא יודעים מה נמצא בכתובה. יש לה שני חלקים: חלק אחד הוא חיוב כספי של הגבר לאישה במקרה של סיום הנישואין, חיוב שנועד להגן על האישה כלכלית בעולם שבו פרנסתה של אישה הייתה בדרך כלל תלויה בנישואיה. זהו החיוב שמשמש גם כלי להרתעה מפני גירושין חפוזים, בעיה הפוכה לגמרי לבעיית סרבנות הגט שמטרידה את דורנו.
מאור אלבקדוברות מבוי סתוםהחלק השני הוא תיאור של היחסים הכלכליים בין בני הזוג בזמן הנישואים. הכתובה מפרטת את ברירת המחדל ההלכתית, אף על פי שאין שום ספק שבני זוג יכולים להסכים ביניהם על יחסים כלכליים אחרים.
בכתובה שלי אומנם יש חיוב חד-צדדי במקרה של תום הנישואים, כי ההלכה לא מאפשרת נישואים בלי חיוב כזה, אבל בחלק שמתאר את היחסים הכלכליים בינינו - הכתובה שלנו שוויונית, מפני שכך אנחנו חיים, והכתובה היא מסמך שהתכוונו אליו באמת. ועל הכתובה הזאת חתומים שני עדים כשרים לפי ההלכה - גברים, וגם שתי עדות.
- הכותבת היא מהמחלקה המשפטית מ"מבוי סתום"- ארגון המסייע לנשים מסורבות גט ועגונות ומפעיל "נישואים פרטיים כהלכה"- נישואים מחוץ לרבנות על פי ההלכה היהודית.
