כבר נערכים לפסח: הכנת מצות שמורות במפעל באומן
לפני המלחמה למדו בבית הספר "אור אבנר" בעיר ויניצה שבדרום-מערב אוקראינה כ-100 תלמידים. היום לומדים בו רק 40 ילדים ונערים מגיל גן ועד גיל 18. השאר עזבו את המדינה. בתוך כיתות הלימוד מתגוררים היום פליטים יהודים.
בחדר של כיתה י"א שהתרוקנה, מתגורר היום גנדי סקוקין, יהודי חביב וחייכן בן 65 עם סיפור חיים קשה. קשה להאמין שהוא עדיין ממשיך לחייך. במקור הוא מהעיר קראמטורסק במחוז דונייצק. בשנת 2014, בעקבות ההתקוממות הבדלנית של כוחות פרו-רוסיים, הוא ברח לעיר סוויאטוגורסק ושם קבע את חייו. אך המזל הרע רדף אותו, ושמונה שנים לאחר מכן, העיר נכבשה בידי הרוסים.
קראו עוד בערוץ היהדות:
- כשר בכל העולם? בשר מתורבת – המהפכה שתשנה את עולם הכשרות/ הרב יוסף צבי רימון
בנובמבר האוקראינים אומנם כבשו אותה בחזרה, אבל סקוקין כבר לא יכול לחזור, כי הבית שלו נהרס. "בדונייצק איבדתי את הכול בפעם הראשונה, ואחר כך שוב איבדתי את הכול בסוויאטוגורסק", הוא אומר בחיוך. איך אתה עדיין יכול להיות מאושר אחרי מה שעברת, אני שואל אותו. סקוקין משיב: "אני חי על מזוודות, אבל אני מחייך. אני חי טוב יותר מאחרים כי יש לי קורת גג. לא משעמם לי פה".
14 צפייה בגלריה
גנדי סקוקין (מימין), יהודי שחי במבנה של כיתה י"א בבית הספר "אור אבנר" בוויניצה, לצד הרב שאול הורוביץ
על השולחן שבימים כתיקונם למדו עליו ילדים, מונחת טלוויזיה שמקרינה משחק כדורגל שעוזר לסקוקין להעביר את הזמן. בחודש מאי הוא מתכנן לעבור למקום חדש, אך לא החליט עדיין לאן. הבן שלו מתגורר בנתניה, אבל הוא לא רוצה לעלות לישראל.
לילות ללא שינה
בכיתה סמוכה לחדרו של סקוקין מתגוררת לנה ז'ילינה בת ה-72, גם היא פליטה יהודייה. היא גרה מחוץ לקייב. ליד ביתה נפלו טילים – לא רחוק מאירפין ובוצ'ה. היא גרה בקומה ה-16 בבניין שנסדק בגלל הפצצות הרוסים. הפסקות החשמל התכופות באוקראינה הפכו את שהייתה בבית הזה לבלתי אפשרית. בגילה הוא לא יכולה לעלות 16 קומות ברגל, כשהמעלית לא פועלת.
בהתחלה עברה ז'ילינה ממקום למקום, ובמרץ שעבר הגיעה עד לוויניצה והתיישבה בבית הספר. "אני רוצה לחזור הביתה אבל לא יכולה", היא אומרת כשהיא מחזיקה ביד חוברת ללימוד עברית. היא רצתה לעלות לישראל, אבל גם זה לא ממש מתאפשר: בנה בן ה-39 הגיע איתה לוויניצה ולא יכול לצאת, בגלל החוק שאוסר על יציאת גברים בגיל גיוס מהמדינה. היא רוצה להישאר בינתיים לידו, ואחרי המלחמה תנסה לעלות לארץ.
בשיא המלחמה התגוררו בבית הספר "אור אבנר" בוויניצה מאות פליטים יהודים. הרב שאול הורוביץ, שליח חב"ד בוויניצה, שיכן אותם אפילו במקווה שנמצא במרתף בית הספר. אחרי ששנת הלימודים נפתחה הוא הוציא את רובם מבית הספר ושיכן אותם בדירות שכורות. הורוביץ דואג לדמי השכירות בעזרת תרומות שהוא מגייס. "יש לילות שאני לא מצליח לישון בהם מרוב דאגה, כשאני טרוד במחשבה איך אממן את 100 הדירות השכורות לפליטים. מדובר בעשרות-אלפי דולרים בחודש", הוא אומר.
לפני המלחמה התגוררו בוויניצה כ-3,000 יהודים או יותר. היום מתגוררים שם כ-5,000. "קיבלנו הרבה יהודים חדשים שהגיעו מרחבי אוקראינה כפליטים והחליטו להישאר", מסביר הרב. ככלל, ויניצה הפכה לתחנת מעבר לפליטים, ומאז שפרצה המלחמה הגיעו אליה אלפים. חלקם נשארו וחלקם המשיכו הלאה.
"הקהילות היהודיות העבירו לנו מידע על יהודים שעושים את דרכם אלינו", מספר הורוביץ. "היו מקרים שבהם הגברים נשארו, והנשים והילדים יצאו מאוקראינה. עכשיו חלק מהמשפחות מתחילות לחזור. בחג החנוכה האחרון היו כמה איחודי משפחות מרגשים".
"לפני שבועיים הגיעה לכאן אמא עם ילד בן 7 ממריופול, והם סיפרו שלא היו להם אפילו מים לשתות. הילד הוציא לפתע ברזל. לא הבנתי מה זה. הוא אמר לי שהוא מפחד שלא יהיה לו מים, אז הוא מחזיק את הברזל כדי שיוכל לשבור את הקרח"
הרב הורוביץ מסביר שהמלחמה חיזקה את הקהילה היהודית. "הרגשנו גידול בקהילה היהודית. יהודים שבעבר לא היו שותפים לפעילות פתאום מגיעים לבית הכנסת. קיבלנו דם חדש. הגיעו אלינו אנשים בלי שמץ של יהדות חוץ מזה שידעו שאמא או סבתא יהודיה. עכשיו הם מגלים עולם חדש ואוהבים את הזהות שלהם".
"פוגשים פה אנשים מרוסקים"
גם בעיר ויניצה עצמה המלחמה מורגשת היטב. הטילים הרוסיים עוברים מעליה ומיורטים באזור. "רק בשבוע שעבר העיר רעדה 8-7 פעמים", מספר הרב הורוביץ. בקיץ הרוסים שיגרו טיל שפגע בבניין במרכז העיר, ו-36 אנשים נהרגו: "אחד מחברי הקהילה היהודית בדיוק עבר במקום, ובגלל שלא מצא חנייה המשיך הלאה וניצל בנס".
חלק מהפליטים שהרב מקבל מגיעים אליו שבורים. "יש מאות פליטים שבאים בלי כלום. איבדו את הכול. לפני שבועיים הגיעה לכאן אמא עם ילד בן 7 ממריופול, והם סיפרו שלא היו להם אפילו מים לשתות. הם היו צריכים להפשיר קרח. הילד בן ה-7 הוציא לפתע ברזל. לא הבנתי מה זה. הוא אמר לי שהוא מפחד שלא יהיה לו מים, אז הוא מחזיק את הברזל כדי שיוכל לשבור את הקרח".
מבית חב"ד במרכז ויניצה, הרב הורוביץ מנהל מפעל חסד ענק. בגלל הפסקות החשמל, היהודים ישבו בבית בקור מקפיא של מינוס 14 מעלות – והקהילה מיד דאגה לחלק תנורי גז מחממים שגם אפשר לבשל איתם. "הפצנו 80 כאלה. העבודה שלנו היא לתת מענה לכל אחד", הוא אומר. "אנחנו מחלקים גם בגדים חמים. בבית חב"ד התקנו גנרטור. יהודים מכל העיר באו אליו כדי להתחמם ולעבוד".
לדבריו, בית חב"ד מחלק בכל יום 170 מנות חמות לקשישים ונזקקים – ומדובר בהצלה, בהתחשב בכך שלפחות חצי מהיום אין חשמל בוויניצה. הרב הורוביץ מציין כי הרשויות באוקראינה החלו לגייס גברים בכפייה, מה שמטריד לא מעט את אוכלוסיית הצעירים.
בימים אלה הוא עוסק בהכנות לחג הפורים. הוא מנסה לשכנע את הרשויות לאפשר לו לערוך מסיבה גדולה בתיאטרון המקומי. בחנוכה לא נתנו לו אישור. "אני מקווה שבפורים אעשה חגיגה גדולה. אני רוצה להרים את המורל ולשחרר את הקהילה מהמתח הרב", הוא מסביר. "הפכתי להיות כאן מעין פסיכולוג. האנשים בטראומה, בוכים בלילה, וצריך להרגיע אותם. אני פוגש פה אנשים מרוסקים".
"פחדנו שיירו עלינו ברחוב"
בבית הכנסת בבית חב"ד מתפלל משה ברוך (33), פליט יהודי מחרסון, שנכבשה בידי הרוסים בתחילת המלחמה ושוחררה בידי צבא אוקראינה בנובמבר, אחרי שמונה חודשי כיבוש. "ברחנו כי ירו שם כל הזמן באנשים. את החבר הכי טוב שלי, שעבד באוניברסיטה מקומית, לקחו לבית סוהר ושמו אותו בצינוק 30 ימים. למה? ככה", הוא נזכר בחיים תחת הכיבוש הרוסי. "הם משוגעים. פחדנו שיירו עלינו ברחוב. היה פחד מוות. ירו באנשים על שום דבר. יום אחד חיילים רוסים קראו לאישה לעצור והיא המשיכה, אז הם ירו בה והרגו אותה לנגד עינינו".
במשך חודשים ארוכים הוא לא הצליח לחלץ את אימו מחרסון. רק אחרי שהאוקראינים החזירו את העיר לידיהם, הוא הגיע לשם כדי להביא אותה. "היא הייתה שם לבדה 11 חודשים", הוא אומר. האם עלתה בינתיים לישראל, והצטרפה לשני אחיו שגרים בארץ כבר כמה שנים. "אחרי המלחמה אני לא יודע אם אחזור לחרסון. אולי אעלה לארץ", לדבריו. בינתיים ברוך מתנדב בבית חב"ד ועוזר לרב הורוביץ בחלוקת מזון.
סרטון של פדרציית הקהילות היהודיות באוקראינה (FJCU) לסיכום שנה למלחמה
בימים אלה כבר עסוקים בפדרציית הקהילות היהודיות באוקראינה בהכנות לקראת הפסח. באירועי ליל הסדר צפויים להשתתף השנה 14 אלף יהודים, בהשוואה ל-7,000 בשנה שעברה. בפדרציה מספרים כי חסרים להם כספים רבים כדי להמשיך ולפעול למען הקהילות, ופרסמו קישור לתרומות. "בקורונה לא היו אירועי ליל סדר, אבל אז התחלנו עם המבצע שעליו מושתתת המערכת שלנו היום, ומטרתו להביא את הסדר לבתים של היהודים", אומר הרב מאיר סטמבלר, העומד בראש הפדרציה.
"הכנו ערכות סדר. בהתחלה חילקנו 20 אלף. היום מחלקים 48 אלף", הוא מפרט. "המשפחות מקבלות את הערכה כדי שיוכלו לנהל את הסדר. במובן מסוים הקורונה הכינה אותנו טוב למצב של המלחמה".
"חיים בתחושה שאוקראינה כמעט ניצחה"
במלאת שנה למלחמה, הרב סטמבלר שמתגורר בדניפרו אומר שהקהילה היהודית באוקראינה מתאוששת אט-אט, אבל רחוקה עדיין מחזרה לשגרה. "רבני הקהילות מספרים לנו שיש יותר ויותר יהודים שמגיעים פתאום לבית כנסת", הוא מגלה. "בודקים אותם והם 100% יהודים. מדובר באנשים שגרו באזור ואף פעם לא נכנסו לבית כנסת לפני כן. העבודה המאסיבית שלנו היא לעזור ולהציל אנשים בלי קשר לעניינים של דת. זה נתן ליהודים הרגשה של משפחה ושייכות. במלחמה אין אתאיסטים".
לדברי סטמבלר, מאז פרוץ המלחמה הוציאה הפדרציה 38 אלף איש מאוקראינה, רובם יהודים, אבל 40% מתוכם חזרו לאוקראינה. השאר נשארו באירופה ובישראל, ומעטים הגיעו לארצות הברית ולקנדה. "אני מעריך שבסוף מחציתם יחזרו. בגדול כולם רוצים לחזור, אבל למי שמצא עבודה וחינוך לילדים אחרי שנה – יהיה לא פשוט לחזור. ככל שהמלחמה נמשכת, הסיכויים שיחזרו פוחתים".
בנוגע לסיכוייה של אוקראינה במלחמה, הוא משדר אופטימיות: "אנחנו חיים בתחושה שאוקראינה כמעט ניצחה, וזו רק שאלה של זמן. אף אחד לא בלחץ ולא מחפש לברוח. בתחילת החורף התכוננו לגל פליטים. למדנו ממה שעשינו בתחילת המלחמה, הכנו מקומות במחנות פליטים, אבל שום דבר לא קרה. אנחנו חיים בתקופה של ניסים, זה באמת לא הגיוני שאוקראינה מחזיקה מעמד".
יש קהילות יהודיות שנעלמו?
"יש קהילות שכמעט נעלמו. קהילת ז'יטומיר, למשל, מהקהילות הגדולות באוקראינה. בתחילת המלחמה כל מי שהיו בקהילה פשוט ברחו משם. גם בצ'רניהיב – בתחילת המלחמה הצבא הרוסי פלש דרכם והיו שם הפצצות קשות. זאת הייתה קהילה מבוססת והיום בקושי יש להם מניין. אז אני לא יודע אם אפשר להגיד שהיא נמחקה, אבל היא במצב קשה. אני מאמין שעוד יחזרו לשם. יש עוד קהילות קטנות שבקושי שורדות, במיוחד הערים בטווח ירייה מהגבול הרוסי. אנשים די מיואשים וחוששים שגם אם תיגמר המלחמה הם יישארו בחזית".
קושי לגייס כספים
הרב סטמבלר אומר שמצבם של היהודים קשה מאוד מבחינה כלכלית. בעשור האחרון הקהילות התבססו על תורמים מקומיים, והמדינה לא תומכת בהן מבחינה תקציבית, אלא רק עוזרת בשמירה.
"בשנים הראשונות נתמכנו בידי ארגונים בחו"ל וישראל. בעשור האחרון הגענו למצב שכמעט כל הצרכים הגיעו מתורמים מקומיים, אנשי עסקים שרואים את הפעילות ותורמים מכספם. לצערי הרב האנשים האלה במצב שחלקם אפילו צריכים לבוא ולבקש עזרה מהקהילה", הוא מספר. "יש מצבים שבהם אנשים עם מרצדס או פורשה באים לבקש מהקהילות אוכל כדי לחיות. כואב לראות דברים כאלה".
מה האתגר הגדול ביותר שלכם היום?
"הקושי הכי גדול שלנו היום הוא לשמר את הקהילה. אם פעם עיקר העבודה הייתה רוחנית, יהודית, היום אנחנו פשוט מצילים חיים. 85% מהעבודה שלנו היא עבודה הומניטרית. בתחילת המלחמה היו המון יהודים שפתחו את הכיסים. היום נהיה הרבה יותר קשה. המצב הכלכלי מחמיר ולאנשים כבר נמאס מהמלחמה. קשה מאוד לגייס כספים. אנחנו פונים לתורמים בחו"ל, עובדים מול האיחוד האירופי, מול ישראל – יורים לכל הכיוונים. בינתיים זה עובד רק חלקית".
האם ישראל תורמת מספיק?
"לא מספיק. לצערי ישראל לא עוזרת מספיק, אבל עוזרת. אנחנו מצפים לעוד עזרה".
לדברי הרב סטמבלר, אנטישמיות באוקראינה "ממש לא מורגשת" בימים אלה. "אין בחוץ פשיעה, ואין גם אנטישמיות. המצב נהיה שונה לגמרי. במלחמת העולם השנייה האנטישמים אמרו שהיהודים לא נלחמו. היום אף אחד לא יגיד את זה. היהודים מעורבים בכל דבר ועניין, בין אם זה לחימה בחזית ובין אם זה מלחמה דיפלומטית. היהודים מעורבים במלחמה בכל התחומים, כחלק אינטגרלי של האוכלוסייה, והם פטריוטיים מאוד. העובדה שהנשיא זלנסקי יהודי תורמת לתחושה הזאת".
שגרה תחת מלחמה בקייב
עיר הבירה קייב חוזרת בהדרגה לשגרה תחת המלחמה. הפקקים בעיר חזרו, המסעדות ובתי הקפה מלאים. מדי פעם שומעים התרעה. בחודשים האחרונים סבלו התושבים מהפסקות חשמל של 5-4 שעות ביממה, אבל בשבועות האחרונים יש שיפור במצב.
שליח חב"ד במזרח קייב, הרב מוטי לבנהרץ, חי באוקראינה כבר 25 שנה. המשרדים שלו ממוקמים בבית הספר "שמחה" שבו נמצאים פעוטות מגיל שנה ועד נערים בסוף התיכון. לפני המלחמה היו בבית הספר כ-400 תלמידים. היום נשארו רק שליש, מתוכם 10% פליטים שהגיעו מאזורים אחרים של אוקראינה.
בכיתת מתמטיקה, שפעם היו בה 25 ילדים, נותרו רק ארבעה. בכיתת ביולוגיה יושבים שבעה תלמידים. במקביל יש ילדים שלומדים בזום ולא מגיעים פיזית לבית הספר.
הרב לבנהרץ אומר שהקהילה שלו מתאוששת אט-אט. "החלטנו שאנחנו ממשיכים את כל הפעילויות שהיו, ואת מערך השיעורים הרגיל, למרות העובדה שיש מקומות עם מעט תלמידים", הוא מסביר. "זה קשה, כי ההוצאות לא ירדו. להפך, הן אפילו עלו. קיבלנו הרבה יהודים חדשים מתוך קייב וגם ממזרח אוקראינה: מריופול, חרסון, חרקוב ועוד. מגיעים לא מעט יהודים מקייב שלא היו מגיעים אלינו בעבר".
עוד הוא מוסיף: "מדי יום אנחנו מספקים 150 מנות חמות לקשישים וגם 60 מנות לחיילים אוקראינים. במקביל אנו דואגים לחלוקת תרופות לקשישים בבתים". מפעל החסד שלו כולל גם חלוקת משקפיים, תנורים ופנסים.
"יש לחץ"
בבית הספר "שמחה" נבנו שני מקלטים בעלות של 400 אלף דולר, תרומת רשת אורט, שמאפשרים את המשך הלימודים. בתוך בית הספר ממוקם בית הכנסת של הרב לבנהרץ, שמוכר בכינוי "הקומנדו", כי הוא קרוי על שמו של חלל צה"ל לוחם השייטת יוחנן אברהם הילברג ז"ל.
בכיתת המתמטיקה, שפעם היו בה 25 ילדים, נותרו רק ארבעה. בכיתת ביולוגיה יושבים שבעה תלמידים. במקביל יש ילדים שלומדים בזום ולא מגיעים פיזית לבית הספר
בערב שבת נכחו בבית הכנסת כ-40 יהודים בכל הגילים. אחרי התפילה התקיימה סעודת שבת חגיגית בניהולם של הרב ואשתו דבורה. לבנהרץ מאושר מכך שלמעלה מ-100 איש נרשמו למסיבת פורים. לקראת פסח ידאגו לחלק ערכות סדר לכ-1,000 איש, ויארחו 500 איש בשני לילות הסדר הנהוגים בחו"ל. "בשנה שעברה היה בלתי אפשרי לעשות סדר בגלל העוצר", הוא מזכיר.
אתם לא חוששים מהאפשרות שהלחימה באזור שלכם תתחדש?
"יש תחושה באוויר שמשהו עלול לקרות. יש לחץ, אף על פי שכל הפרשנים אמרו שאם ביידן הגיע – פוטין לא יעז לתקוף. אבל אין עזיבה של אנשים".
אופים מצות למרות הכול
בקייב חזר לפעול המפעל "מצפאקראניה" שמייצר מצות ליהודי אוקראינה במשמרות שנפרסות על פני 24 שעות ביממה, מצאת השבת ועד כניסתה. זה לא דבר של מה בכך: המפעל, שגלגולו הראשון היה בבית הכנסת פודיל המפואר בקייב, נוסד כבר בשנות ה-40 של המאה הקודמת באופן חצי מחתרתי. יהודים לא מעטים היו מביאים בחשאי קמח ''שמור'' כדי להכין ממנו מצות במאפייה המיוחדת. חלקם הועמדו לדין ונאסרו בשל כך, אבל המאפייה המשיכה במסירות לפעול ללא הפסק.
המפעל בקייב אינו היחיד. במפעל המצות השמורות באומן עובדים עשרות אנשים על אפיית מצות שיופצו ברחבי אוקראינה וגם יישלחו בייצוא לארה"ב ולאירופה. העובדים בחלקם הם פליטים יהודים שברחו מאזורי הלחימה.
גם האזעקות לא עוצרות את החסידים
באומן מקבלת את פנינו אזעקה עולה ויורדת. המאפייה פועלת בימים אלה בזכות גנרטור חזק. "אנחנו מעסיקים כאן עשרות עובדים, ומלבד הטריות של מצות שאינן צריכות להיטלטל מעבר לים – העלויות זולות יותר והייצור המקומי שלנו גם מסייע לפרנס עשרות משפחות מקומיות, ובכלל זה משפחות יהודיות", אומר מנהל המאפייה. לדבריו, "גם הממשלה בקייב משבחת את פתיחתו המחודשת של מפעל המצות, כמעשה פטריוטי שתומך בכלכלת אוקראינה".
לא היה יום במלחמה שציון הקבר היה ריק. לדברי חזין, כיום מגיעים לאומן כ-5,000 חסידים בחודש. בשבת שעברה היו 500 חסידים ושלוש אזעקות, ובשבת שלפניה היו 700
חיים חזין, המכונה "השריף של אומן", מלווה אותי לציון קברו של רבי נחמן מברסלב. במתחם נמצאים עשרות חסידים. שום דבר לא עוצר את הברסלבים, גם לא האזעקות. הם ממשיכים להגיע לאומן. לא היה יום במלחמה שציון הקבר היה ריק. לדברי חזין, כיום מגיעים לאומן כ-5,000 חסידים בחודש. בשבת שעברה היו 500 חסידים ושלוש אזעקות, ובשבת שלפניה היו 700.
"אנחנו התיירים היחידים שנכנסים לאוקראינה, והאוקראינים מעריכים אותנו מאוד על זה", מתגאה חזין. הוא מספר שמאז פרוץ המלחמה יש תופעה מעניינת שחוזרת על עצמה: שיירות של חיילים אוקראינים לא-יהודים עוצרות באומן, והחיילים באים להתפלל ולקבל ברכה מהרב.
"אני לא מפחדת"
בבית הכנסת אני פוגש חסידים מישראל שמגיעים לאומן פעם בחודש. אחד החסידים אפילו דאג לסדר לעצמו אזרחות אוקראינית, כדי שיוכל להיכנס בחופשיות לאוקראינה ולשהות בה כמה שהוא רוצה. כעת הוא הסתבך קשות: הוא לא יכול לצאת מאוקראינה, בגלל האיסור על גברים לצאת מהמדינה.
לא רק גברים עולים לקבר – גם נשים מגיעות אליו. כלנית, תושבת עוטף עזה, הגיעה לביקור באומן ובקברי צדיקים נוספים באוקראינה יחד עם הבת שלה. "אני לא מפחדת. הייתי פה לפני חמש שנים ועכשיו באתי עם הבת שלי. זה שווה את זה", היא מסבירה, "זה טיהור של הנשמה. הרגשה עילאית". יחד איתה הגיע קרוב משפחתה, רועי, שמקפיד לבקר באומן כל כמה חודשים. "אי אפשר להתנתק מהמקום הזה", הוא אומר.
כמעט כל החסידים שמגיעים לאומן עושים את הדרך מקישינב בירת מולדובה. בדרכם חזרה לארץ הם עוצרים אצל שליח חב"ד, הרב שמואל זלמנוב.
"המלחמה שיבשה את החיים שלנו. ביום בהיר אחד הגיעו לבית הכנסת שלנו אלפי בני אדם", הוא אומר. "עברו פה בסך הכול 20 אלף איש. האכלנו את כולם ודאגנו לכולם. הגיעו לכאן פליטים חסרי כול שהיו מבולבלים לגמרי. זה נמשך ככה 5-4 חודשים. עשינו קמפיין גיוס המונים כדי שנוכל לעזור להם. רובם עזבו את מולדובה והמשיכו למקומות אחרים. נשארו פה בערך 150 פליטים. אלפי פליטים חזרו לאוקראינה".
