שושנה דרדיק (20), בת שירות לאומי בעמותת שילה, הגיעה לישראל מקליפורניה עם משפחתה לפני כמה שנים. כנערה היא התקשתה להתחבר לארץ החדשה. במשך חודשים היא אפילו לא פרקה את המזוודה. היא הייתה נחושה לחזור לארצות הברית ברגע שתסיים את לימודיה בתיכון.
אבל עם הזמן היא הצליחה להתאקלם בישראל, התחברה לחברים חדשים, והחלה להרגיש יותר ויותר ישראלית. היום, בשנה השנייה לשירותה הלאומי במשרד העלייה והקליטה בנתב"ג, היא מסייעת לעולים חדשים בדיוק במקום שבו נחתה לראשונה – מלווה אותם עם חיוך ודואגת לנחיתה רכה ברגעיהם הראשונים בישראל. עבור שושנה, התפקיד הוא סגירת מעגל אישית ומרגשת, במיוחד כשגל העלייה ממשיך לצמוח, גם בצל המלחמה.
דרדיק נולדה וגדלה בקליפורניה, שם חוותה ילדות אמריקנית טיפוסית: בית ספר, חברים וקהילה מחבקת. אולם כשהייתה בת 15, חייה התהפכו כשהוריה הודיעו על החלטתם לעלות לישראל. עבור שושנה, שלא הייתה שותפה לרצון של משפחתה לעזוב את אמריקה, המעבר לישראל היה חוויה מטלטלת וקשה.
"בהתחלה פשוט לא הצלחתי להתאקלם", היא מספרת. "לא הבנתי את התרבות, התגעגעתי לארה"ב ולאנשים שהכרתי שם. כל כך לא רציתי להיות פה, שלא פרקתי את המזוודה שלי במשך חודשים".
ההתאקלמות שלה הייתה קשה, ובמשך זמן רב היא חשה זרה בבית החדש. מחשבות על חזרה לארה"ב ליוו אותה, והיא תכננה לעזוב את ישראל מיד עם סיום לימודיה בתיכון. אולם, בסיום שנת הלימודים האחרונה חל בה שינוי משמעותי: לאט-לאט היא הצליחה להתחבר לקבוצה חדשה של חברים, לשפר את העברית שלה ולהתאהב באורח החיים בישראל. "פתאום הבנתי שהבית שלי הוא כאן, ושיש לי זהות ישראלית שאני יכולה להיות גאה בה", היא משתפת.
עם סיום התיכון, במקום לחזור לארה"ב כפי שתכננה, החליטה דרדיק להישאר ולעשות שירות לאומי בישראל. היא בחרה בתפקיד משמעותי במיוחד, המאפשר לה לתרום לחברה הישראלית ולעזור לעולים חדשים בתהליך ההשתלבות שלהם – בדיוק כפי שהיא עצמה הייתה זקוקה לעזרה כשעלתה. "כשהתחלתי לחפש תפקיד לשירות לאומי, ידעתי שאני רוצה לעזור לעולים", היא אומרת. "בתור מישהי שעברה את כל התהליך הזה, אני יודעת כמה זה חשוב לקבל פנים מחייכות וליווי אישי ברגעים הראשונים בארץ".
בתפקידה שושנה מלווה את העולים מיד עם יציאתם מהמטוס, דרך הוצאת תעודת הזהות ועד שהם עוזבים ליעדם הראשון בארץ. השהות שלה בשירות הפכה כה משמעותית עבורה, עד שהיא החליטה להמשיך לשנה שנייה באותו תפקיד בנתב"ג.
"כל פעם שאני מקבלת עולים חדשים, אני רואה בעיניים שלהם את כל החששות והתקוות שהיו לי", היא מספרת. "זה ממלא אותי גאווה, לדעת שאני יכולה לעזור לאנשים בתחילת דרכם, במיוחד בזמן כזה, כשמספר העולים רק הולך וגדל למרות המצב בארץ. אני מרגישה שיש לי הזדמנות להעניק להם נחיתה רכה ולתת להם את הביטחון שהם בבית, ממש כמו שאני הייתי רוצה כשעליתי".
סיפור העלייה של שושנה דרדיק הוא לא רק סיפור של קליטה והשתלבות – הוא מסע של התבגרות, גילוי עצמי ובחירה להישאר ולתרום לחברה הישראלית.
