בשבוע שעבר נפל דבר בצרפת: בית הנבחרים העליון של המדינה הצביע בעד חוק שמאפשר להחזיר ליורשי קורבנות הנאצים יצירות אמנות שנבזזו מהם – וששייכות היום למוזיאונים לאומיים. חקיקת החוק, שהיא לא פחות מרגע היסטורי, תעשה צדק עם 15 יצירות אמנות שנבזזו בידי הנאצים מיהודים בשואה. היצירות יוסרו מקירות מוזיאונים ברחבי צרפת ויוחזרו ליורשים החוקיים. בין היצירות: ציור של גוסטב קלימט וציור של מארק שאגאל שמוערכים בסכומי עתק.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
התופעה של פריטים ואוספי אמנות שנבזזו, בעיקר על ידי הנאצים, מעסיקה את עולם האמנות, בתי המשפט, והתקשורת כבר למעלה משני עשורים. במקרים רבים מדובר בעשרות מיליוני דולרים, ובמאבקים משפטיים ארוכים ומבישים בין הדורשים לבין המוזיאונים שאינם מעוניינים להיפרד ממה שבעיניהם שייך להם. המוזיאונים, בין שפע הטיעונים שלהם, טוענים שהעבודות שייכות לציבור, וכיוון שאסור להם למכור אותן, הן תמיד יהיו שייכות לציבור. בני המשפחות שמהן נגזלו העבודות דורשות צדק. חלקם צריכים כסף לקיום. מדובר בהמון כסף. ככל שעובר הזמן והפרספקטיבה נמתחת, כך עולה ערך העבודות.
מדובר בקומדיה של טרגדיות, פינג פונג בין תאוות בצע לבין הערך הרגשי של כל עבודה. אסור להקל בסוגיית הכסף. מסתובבים על הרצפה מאות מיליוני דולרים. "בארצות־הברית יש שורה של עורכי דין שמתמחים רק בזה", מספר איש עסקים גרמני שעוסק בנושא, "כמו עורכי הדין שרודפים אחרי פצועים מתאונות דרכים כדי לייצג אותם, ככה יש עורכי דין שרודפים אחרי יצירות אמנות שבזזו אותן, או אחרי צאצאי יהודים מהשואה ומנסים לחבר ביניהם. בדרך כלל השכר שלהם מורכב רק מאחוז מסכום יצירת האמנות שהם מצליחים להחזיר ללקוח שלהם. זה עסק של עשרות מיליונים.
5 צפייה בגלריה
''כגרמני זה מעמד מביש''. חיילים נאצים בוזזים יצירות אמנות במלחמה
(צילום: הארכיון הלאומי של גרמניה)
"בדרך כלל, מדובר בעורך דין אמריקאי, לרוב יהודי, שמתחבר בגרמניה לעורך דין מקומי והם עובדים ביחד, ובבית המשפט זו ממש הצגה מביכה: מצד אחד שני העורכי דין הללו עושים ביניהם משחק תפקידים, והגרמני ניגש לשפוט ואומר לו שהיהודי עצוב ועצבני שזה בכלל צריך לקרות אחרי מה שקרה פה, ומצד שני יש את עורכי הדין הכרישים של המוזיאונים, שנלחמים ומעלים כל פעם מחדש טיעונים חדשים למה העבודות צריכות להישאר אצלם.
"כגרמני זה מעמד מביש: גרמניה כאילו ביקשה סליחה, לקחה אחריות והציעה פיצויים כמעט על כל דבר שהיא עשתה בשואה ודווקא פה יש התעקשות חסרת מעצורים גם של המוזיאונים וגם של גרמניה שלא חוקקה, כמו באוסטריה, חוק להחזרת רכוש, לא לוותר ויהי מה. דווקא פה היהודים צריכים להוכיח שהם לא רודפי בצע, אפילו שזה שלהם". צריך לציין: למרות שהמוזיאונים לא יכולים למכור את העבודות למטרות רווח, הם כן זוכים לתמורה פיננסית. ליצירות הללו יש ערך אמנותי. אנשים באים לראות אותן.
"עולם האמנות הוא עולם שאוהב להחשיב את עצמו ולהסתכל על עצמו כעל עולם תרבותי, ליברלי, הומניסטי, אבל אם מסתכלים מתחת לפני הקרקע, יש שם הרבה כוחות אפלים", אומר אנדראס שיורמן, איש יחסי ציבור ויועץ, שבין שאר הכובעים שלו גם עוזר לעורכי דין המנסים להשיב אמנות שנלקחה מהבעלים בתקופת הנאצים. "בכל מעגל של עולם האמנות, כולם יודעים בדיוק ממי נבזזו אוספים או נלקחו תמורת סכום סמלי שלא מתקרב לערך האמיתי של היצירה". קו הרכבת בין מינכן לשוווייץ ידוע בכך שנוסעים עליו ספסרים שמוכרים חלק מהיצירות הללו בשווייץ, וחוזרים עם כסף מזומן לגרמניה. לפעמים נוסעים על הקו עשרה נוסעים על יצירה אחת כדי שעל אף אחד מהם לא יהיה סכום של יותר מעשרת־אלפים אירו, סכום שמעליו דרושה הצהרת מכס".
וכך חיים בבוואריה ובחלקים אחרים של גרמניה מאות אנשים בלי הכנסה שידוע עליה, אבל בדירות פאר ובאורח חיים מפנק. כיוון שאין חוק בגרמניה שאוסר על החזקת רכוש שנשדד, הרשויות יכולות לבנות קייס נגד החשודים רק על ידי העלמות מס והלבנת כספים. זה יכול לקחת שנים, ובינתיים הערך של היצירות עולה, ועסקי המכירות גועשים.
אחד המקרים המפורסמים ביותר קרה לפני עשור, ואולי זה מה שנתן רוח גבית לאלפי התביעות שאירעו מאז. במקום להחזיר את יצירות האמנות שלא היו שייכות לו, קורנליוס גורליט, אדריכל גרמני ואספן אמנות, נהג למכור אותן במכירות פומביות ואז לחלק את הכסף: 65 אחוז עבורו ו־35 אחוז עבור יורשיו של אלפרד פלכטהיים, יהודי סוחר אמנות שהחזיק מספר גלריות לאמנות מודרנית בגרמניה ובאוסטריה. פלכטהיים נמלט מגרמניה ב־1933, ומת חסר כל וערירי בלונדון. יורשיו ניסו במשך שנים להשיג בחזרה את יצירות האמנות שלו. גורליט סירב אבל הציע לתת להם חלק ממחיר הרכישה. צריך לציין: בעולם שלו, גורליט נחשב לאדם מוסרי.
אחרי שמכר יצירה אחת ב־2011 בלמעלה ממיליון דולר, הרשויות הגרמנית החליטו לפשוט על דירתו. הם מצאו בדירה 121 עבודות ממוסגרות ו־1,285 עבודות לא ממוסגרות, כולל עבודות של פיקאסו, מאטיס, רנואר, שאגאל ומקס ליברמן. לפי ההערכות, שווי הקולקציה כמיליארד דולר. קורנליוס גורליט הודה שרוב העבודות נמכרו לאביו על ידי בעליהן תחת לחץ ובמחיר שהיה רחוק מאוד מלשקף את הערך האמיתי של העבודות.
עבור היטלר, כל עולם האמנות ניוון את החברה, כל האמנים היו יהודים, אפילו אם הם לא היו. כל העבודות היו בולשיביקיות ברוחן, אפילו ואן גוך וסזאן, וכל הדילרים היו יהודים שתרמו לניוון החברה הגרמנית ושמו מעצורים לחברה האוטופית של הפיהרר. סופרים נמלטו, ג'אז נאסר להשמעה, אישי קולנוע ברחו אל מעבר לאוקייאנוס והקימו את הוליווד. ניתוחים פסיכולוגיים רבים טוענים כי היטלר, אמן מתוסכל, הוציא את נקמתו על אמני התקופה.
אבל ב־1937 הבין יוזף גבלס שיש כסף באמנות מנוונת. שנה לאחר מכן נפתחה תערוכת "האמנות המנוונת" בגרמניה וזכתה למספר עצום של מבקרים. גבלס החליט להקים ועדה בת ארבעה אנשים שתקנה עבודות אמנות במחירי רצפה מאנשים פרטיים וגלריות. אחד מארבעת האנשים שקנו את היצירות היה הילדברנד גורליט, אביו של קורנליוס. גורליט שהיה רבע יהודי הצליח לרכוש כך מאות יצירות אמנות, רובן מיהודים שהיו חייבים לנוס על נפשם. לפי השמועות הרמן גרינג השיג כך יותר מ-1500 עבודות אמנות, ששוויים נעמד על 200 מיליון דולר אחרי המלחמה.
אנדראס שיורמן: "הרבה אנשים רוצים את עבודות האמנות של המשפחה שלהם בחזרה. חלק רוצים לסגור מעגל. חלק צריכים את הכסף. יש אלמנט של כסף פה, והוא חזק, אבל יש פה גם אלמנט של צדק ומוסר"
גורליט היה דוגמה גסה אולי, אבל כמוהו היו רבים. נכנסים לדירות נטושות של יהודים וגוזלים את עבודות האמנות, מציעים מחירים נמוכים במיוחד לאנשים במנוסה. בסך הכל נשדדו מיהודים על ידי הנאצים, 650,000 יצירות, 100 אלף בצרפת בלבד. מדובר בשוד האמנות הגדול בהיסטוריה.
"הרבה אנשים רוצים את עבודות האמנות של המשפחה שלהם בחזרה", אומר שיורמן, "חלק רוצים לסגור מעגל. חלק צריכים את הכסף. הם לפעמים צריכים לעמוד בבית משפט ולשמוע מוסדות מכובדים כמו מוזיאונים מדברים על חוק ההתיישנות, או על העובדה שההורים שלהם קיבלו כסף למרות שברור שהם קיבלו הרבה פחות כסף ממה שהגיע להם על העבודות. יש אלמנט של כסף פה, והוא חזק, אבל יש פה גם אלמנט של צדק ומוסר, ואני חייב להגיד שאני מתבייש בגרמניה שככה היא מתנהגת כלפי צאצאי שואה. במקרים מסוימים המוזיאונים מבטיחים להקים ועדת חקירה, והם עושים את זה על חשבונם, והחוקרים הם אנשים שמקבלים כסף מהמוזיאונים, אז אתה יכול להבין אלו מסקנות הם יכולים לרשום. והם בעיקר נהנים מזה שאין חוק מוסדר".
רונאלד לאודר אמר פעם כי כל עבודת אמנות שנבזזה מהיהודים מגואלת בדם של נרצח אחד לפחות וכי "עבודות האמנות הם שבויי המלחמה האחרונים של מלחמת העולם השנייה". ב־1998 חתמה גרמניה ביחד עם מדינות אחרות על עקרונות ועדת וושינגטון להחזרת רכוש שנבזז על ידי הנאצים, שגזר על החזרת הרכוש לבעליו המקוריים, אבל ההיענות למזכר הזה היא התנדבותית ולא ממש נאכפת וממילא הוא לא מיועד לאנשים פרטיים. למעשה, החוק הנאצי המאפשר לממשלה להחרים אמנות עדיין לא בוטל. חוק ההתיישנות לבקשה להחזרת רכוש שנלקח שלא כדין עומד בגרמניה על שלושים שנה. הבעיה היא שרדיפת הבצע עובדת לשני הכיוונים, מהרגע שמחפשים התאמה בין יצירת אמנות ליורש שלה, הדבר עולה לאתר מסויים ויש לעבודת האמנות ערך יקר, אלפים פתאום נזכרים שגם להורים שלהם היה מאטיס על הקיר בסלון לפני שהנאצים הגיעו.
הלחץ הציבורי גואה כלפי מוסדות ציבוריים להחזיר את העבודות שנלקחו שלא כחוק מיהודים. בחודש שעבר החזיר מוזיאון בדרזדן את הציור "פורטרט של אישה כפומונה" לנינתו של סוחר האמנות ג'ולס שטראוס שהעבודה נלקחה ממנו במהלך המלחמה. הציור הוצג במוזיאון מאז 1959, נשלח לדירתה של הנינה בפריז ונמכר בתוך זמן קצר במכירה פומבית בקרוב למיליון וחצי דולר.
נינה עצמה, שחילקה את סכום המכירה בין 18 שארי הבשר של שטראוס, הופכת כל אבן בניסיון להתחקות אחר 550 יצירות האמנות של שטראוס. מסע החיפוש הוליד גם ספר שכתבה, "האוסף האבוד". בספר היא כותבת כי אחד מראשי המוזיאון בדרזדן סירב להחזיר לה את התמונה, גם לאחר שהיה ברור שהיא שייכת לשטראוס. "הוא אמר לי", אמרה הנינה בראיון עיתונאי, "שסבא רבא שלי שמח שהוא בכלל הצליח לקבל כסף עבור היצירות". המקרה שלה חושף מדוע היורשים מוותרים או מוכנים להתחלק בשלל עם עורכי דין ממולחים. "חובת ההוכחה עליך, זה לוקח זמן, אתה חייב להילחם בבירוקרטיה, אין שום שקיפות וזה פשוט מייאש מבחינה פסיכולוגית להילחם בגופי ציבור חזקים ואהובים כמו מוזיאונים", אומרת הנינה.
"הפירוש של השם שטראוס בגרמנית הוא בת יענה", אומרת הנינה, "ובמשך שנים היתה פה טמינת הראש בחול של כל מי שמעורב בזה, כולל אותי, כולל אבא שלי שהתנתק מהיהדות שלו, העזבון של סוחרי אמנות יהודיים גדולים. המסע שלי ושל אחרים לפני, גרם לכך שבתי מכירות גדולים לא מוכרים יצירות לפני שהם מבררים את עץ החיים שלהן. אז היצירה הזו אולי לא תלויה אצלי יותר בסלון, זה עצוב, מכרתי זכרונות בשביל כסף, אבל לפחות הבאתי גם צדק".
יש גם יצירות שהצליחו להינצל מביזה. למשל "הסוסים הגדולים הכחולים", יצירה יפהפייה של פרנץ מארק, אמן אקספרסיוניסטי גרמני, הוחרמה על ידי היטלר למרות שמארק נהרג במהלך מלחמת העולם הראשונה. היצירה הצליחה לשרוד את הנאצים לאחר שהבעלים שלה שלח אותה ב־1938 לתערוכה בלונדון שנקראה ״אנטי היטלר“.
סוגיית יצירות האמנות האבודות לא מתמקדת באירופה בלבד. נשיא ניגריה, מוחמדו בוהארי, ביקש לאחרונה מהכוחות הקולוניאליסטיים במערב להאיץ את נושא החזרת יצירות האמנות שנגנבו מארצו במהלך תקופת הקולוניאליזם. ניגריה, המדינה המאוכלסת ביותר ביבשת אפריקה עם 210 מיליון תושבים, היתה קולוניה בריטית עד שקיבלה עצמאות ב-1960. אוניברסיטת קיימברידג' ואוניברסיטת אברדין כבר הודיעו שיחזירו מאות פריטי אמנות שנמצאים ברשותם כבר 125 שנה, וגם מספר מוזיאונים גרמנייים הודיעו שיחזירו יותר מאלף עבודות אמנות ששייכים לניגריה, וגם צרפת הודיעה שתאיץ את מאמציה להחזיר את אלפי פריטי האמנות לניגריה ובכך להחזיר לה את המורשת התרבותית שלה.
בגלל שתופעת המאבקים על אוספי אמנות שנלקחו על ידי הנאצים בשואה והנסיונות של יורשי היהודים לקבל אותם בחזרה תופסת את הבמה הראשית של הנושא הזה, ההחרמות של עבודות אמנות מיבשת אפריקה נדחקות לאחור.
"אי־אפשר להסביר את זה במילים", אומר מארק, מהגר ניגרי המתגורר בברלין. "חייבים ללכת לראות בעיניים". נכנסנו לאחד החללים במוזיאון בברלין, עברנו כמה חדרים, ומארק לקח אותי לשולחן שעליו הוצגו מספר פריטים קטנים של אמנות ניגרית. מה אתה רואה, הוא הצביע על עבודה קטנה מעץ שלא השאירה עליי שום רושם ממשי. תסתכל, הוא ביקש. התקרבתי עד כמה שהשומרים במוזיאון מתירים, בחנתי, היה תחריט קטן על אחות מפאות העץ המלבני. תחריט, אמרתי לו.
"בעיניים המערביות שלך זה תחריט והוא לא אומר לך כלום", אמר מארק, "אבל בתוך המלבן הזה יכולות להיות התפילות שלנו, הקללות שלנו, הכישופים, הברכות, מה שתגיד. העבודה הזו פה היא כלום. היא חסרת משמעות. זו עבודה ששייכת למקום שלה, לבית, למקום שבו יש לה קונטקסט".
בעלות הברית העיקריות הצהירו כבר ב־1945 כי בזיזת אמנות היא פשע נגד האנושות. הצהרת וושינגטון ב־1998 היתה הדבר הקרוב ביותר לנסיון להחזיר עבודות אמנות של מוזיאונים וארגונים ציבוריים למשפחות הבעלים האמיתיים, אבל, שוב, לא מדובר בחוק בינלאומי מחייב. הצעדים הללו לא דואגים ל־15,000 עבודות האמנות שמוחבאות על ידי אנשים פרטיים, והן משאירות את הטיפול בנושא לאמות המידה המוסריות המפוקפקות של סוחרי אמנות. החוק הצרפתי שנחקק לפני שבוע מסדיר את הנושא — אך רק בצרפת.
בינתיים, המוזיאונים באירופה ובצפון אמריקה ממשיכים להציג עבודות אמנות שלא שייכות להן. אלפי אנשים קונים כרטיסים ומביטים דקות ארוכות בעבודות והמיצגים על הקירות, המדפים והשולחנות. הם מביטים ומביטים. כמו בנות יענה. חושבים שהם נהנים מאמנות, אבל בעצם חווים מחדש את העבר המאוד שחור של המדינות שלהן, שביצעו את שוד האמנות הגדול בעולם ואפילו לא עומדות ל על כך למשפט.
