כשגרמניה הנאצית על סף תבוסה במלחמה ביוני 1944, הצבא האדום הרוסי יוצא למתקפת־נגד וצבאות בנות הברית ממשיכות לשחרר את מדינות אירופה שנפלו בידי הנאצים. רעמי הארטילריה הרוסית נשמעים גם בבירת הונגריה בודפשט, ובבתי הכלא שבהם מוחזקים חנה סנש, יואל פלגי ופרץ גולדשטיין, שלושה מ"צנחני היישוב" שצנחו באירופה כדי להציל את שרידי יהדות היבשת, ולסייע בהצלת טייסים שצנחו בשטחים הכבושים. זה הסיפור על ימיה האחרונים של הלוחמת והמשוררת היהודיה שנתפסה, נחקרה בעינויים והוצאה להורג.
מתוך הספר "חנה סנש" של אילן כפיר בהוצאת "ידיעות אחרונות".
אוקטובר 1944 היה חודש של תקווה לצנחנים הישראלים הכלואים בבתי הכלא בבודפשט. הבירה ההונגרית ספגה הפצצות אוויר בכמות שלא ידעה: בשמיים חגו מטוסי בי-17 אמריקאיים ומטוסי לנקסטר בריטיים והטילו טונות של פצצות על בודפשט, מהערים היפות בבירות אירופה. באוויר נשמעו יללות סירנות ואש תותחי הנ"מ ההונגריים. הצנחנים הישראלים האמינו שאלה פעמי הניצחון הקרוב של בנות הברית והרוסים, שהיו בטווח איומי תותחים על העיר. ב-15 באוקטובר 1944 התקווה הפכה למוחשית. שומר הכלא שבו שהו יואל פלגי ופרץ גולדשטיין צעק: "חופש אחים". שליט הונגריה, מיקלוש הורטי, הודיע על שביתת נשק. בכלא חלפה שמועה שבאותו יום, פרט לפושעים פליליים, דלתות הכלא ייפתחו לרווחה וכולם ישוחררו. אפשר להניח שאותה בשורה הגיעה גם לכלא של חנה סנש.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
בתא של יואל הייתה אווירה של חג, ותוכניות לבלות את הערב במסעדת יוקרה בבודפשט, "ריץ" או "גונדל". טוני, שהיה עימם בקבוצה, פינטז על תרנגולת צלויה, יין ושמפניה אמיתית. פרץ אמר ליואל שבקיבוץ שלהם, במעגן, לא יכירו אותם, וכי ללא ספק הרבה התחדש בקיבוץ והוא ודאי כבר עלה על הקרקע ביישוב הקבע על שפת הכנרת. יואל הנרגש אמר לחבריו שלפני כל החגיגות חובה עליהם להגיע אל תאה של חנה ולשחררה, שהיא חייבת להיות שותפה לניצחון על הנאצים, ואם אפשר יהיה לסגור בדרך חשבון עם אנשי הבולשת ההונגרית ועם מפקדם רוז'ה, שהיה גרוע בעיניהם מהגסטפו. אסירים הונגרים כבר שוחררו, אבל למרות כל הצעקות שלהם לשומרים, דלתות התאים שלהם לא נפתחו. השומרים אמרו שטרם הגיעה הפקודה לשחררם.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
השמועה האחרונה שרצה באותו ערב בכלא הייתה שאסיר פשיסט ידוע, שריצה עונש מאסר, שוחרר. ידיעה שעוררה דאגה, מדוע הוא זכה לעדיפות. בבוקר המחרת, 16 באוקטובר 1944, התקווה לשחרור מוקדם נגוזה. הידיעות בפי השומרים היו שבלילה התנהלו קרבות רחוב בבודפשט בין תומכי הורטי, שביקש להפסיק את המלחמה והוכרז על ידי המשטר הנאצי כבוגד, לבין האוסטאשים, בני בריתם של הנאצים. האסירים לא ידעו זאת, אבל הורטי נעצר ונשלח לברלין. כאמצעי סחיטה נגדו, נחטף בנו מבודפשט בידי קומנדו נאצי בפיקודו של אוטו סקורצני. אנשי "צלב החץ", תנועה פשיסטית אנטישמית, תפסו את השלטון ומינו את אחד ממנהיגיהם, גנרל סלאשי, לראש הממשלה החדש בהונגריה.
המהפך בשלטון הורגש מיד בכלא מרגיט קורט. המפקד הקודם, שהיה אנושי, הודח, ובמקומו מונה מנהל חדש, איש צלב החץ. טיולי הבוקר בחצר בוטלו וזכות האסירים לבקש מסדר חולים לבדיקה רפואית דרך איש הקשר שלהם, טוטוביץ, נשללה; כאמור, הפגישות עם הרופא היו מקור לא אכזב לידיעות על המתרחש מחוץ לחומות הכלא. מפקד הכלא החדש ערך ביקור בתאי האסירים, וכשהגיע לתא שלהם שאל את השומר: "מי הם?" השומר השיב: "הצנחנים הבריטים". מפקד הכלא, מאיור (רב־סרן) בדרגתו, עשה לעברם תנועה של שיסוף גרונם.
מידע חדש שהגיע לקבוצה של יואל חשף שהיה ניסיון מרד של יהודים מתנועות הנוער הציוניות, אשר דוכא על ידי כוחות צלב החץ. גרמניה הנאצית החישה תגבורות לבודפשט וניהלה את העניינים דרך ראש הממשלה הבובה, סלאשי.
6 צפייה בגלריה
מסמכי תשאול של ארגון ההגנה לחנה סנש לפני שיצאה לשליחות בבודפשט
(צילום: ארכיון ההגנה במשרד הביטחון)
מידע חדש אחר נשא בשורת אימים. בית הדין הצבאי, שלא פעל בחודשים האחרונים, חידש פעילותו, וביום הדיונים הראשון שלו עשרות אויבי המשטר נמצאו אשמים פה אחד והוצאו להורג בירייה בחצר הכלא. יואל פלגי וחבריו ציפו לתגובה של בעלות הברית והרוסים להשתלטות המחודשת של גרמניה הנאצית על הונגריה, אבל דווקא באותו יום מפציצי הבי-17 לא הופיעו ולא נשמעו כלל קולות הארטילריה הרוסית. משמעותה של חזרת הנאצים והפשיסטים ההונגרים לשלטון הייתה ראשית הסוף של יהדות הונגריה.
בית הדין הצבאי ההונגרי קיים את ישיבותיו בכלא מרגיט קורט, שבו שהו הצנחנים הישראלים, למעט חנה שהייתה בכלא קונטי. ב-20 באוקטובר נקראו יואל, פרץ ואסיר יהודי הונגרי שהיה עימם אל משרדו של מנהל הכלא; היה זה אותו מאיור זעוף פנים. הוא צעק עליהם: "איפה הטלאי הצהוב?". הסוהר שהיה עימו הזכיר לו שאלה הצנחנים האנגלים. מפקד הכלא שאל: "יהודים?" וכשנענה בחיוב צעק לעברם: "כלבים בני כלבים! נתלה אתכם אחד-אחד".
בבית הדין, יואל פלגי הופרד מחבריו. מולו התייצב קצין הונגרי שאמר לו: "לוטננט, אני מצטער מאוד, אני יודע שאני מצווה לפעול נגד החוק ושאולי אשלם בעד זה מחיר גבוה, אבל קיבלתי פקודה ואינני יכול להפר אותה. חובה עליי להעמידכם אל הקיר". יואל ענה לו: "ואותך יתלו בגלל הרצח הזה". יואל היה משוכנע שאחרי הדו־שיח הזה ייקרא אל הקיר של הכנסייה ששימשה חלק מחומת הכלא, אך להפתעתו הוא הוחזר אל תאו. חבריו לתא הסתכלו עליו בתדהמה, כדמות רפאים שחזרה מעולם אחר. הוא הסתכל בחברו פרץ, שביקש מאסירים שכנים שלא ישכחו אותם וירשמו שהוא ויואל חברים בקיבוץ מעגן בארץ ישראל, ואם יישארו בחיים, שימצאו דרך לתאר בפני חבריהם בישראל את הדקות האחרונות בחייהם.
חלפו כמה ימים ודבר לא קרה. באחד הלילות, כשהתא היה חשוך, קראו בשמותיהם. סוהר בא לקחת אותם. יואל לא הבין מדוע לוקחים אותם בלילה, כל ההוצאות להורג עד לאותו יום היו בבוקר. להפתעתם המוחלטת לא הובלו אל קיר הכלא בחצר, אלא לחדר שבו פגשו אדם צעיר עם חיוך לבבי שהציג עצמו כנציג הצלב האדום. בידו היו חבילות שי לשבויי מלחמה. לא היה בפיו מסר על אפשרות שחרורם, הוא רק ביקש כתובת להעביר מסר של דרישת שלום. כמה ימים אחרי כן, ביום שבת, הם נקראו לבית הדין. היו שם, מלבד יואל ופרץ, פליישמן, שלושה מבריחים שסייעו לצנחנים הישראלים בחציית הגבול, קצין הפרטיזנים סטיפה ואסיר נוסף, גוסטב, שכונה בפיהם "הקנדי".
שם, בהמתנה הארוכה למשפט, הגיעה השמועה שריגשה את יואל עד סף דמעות: "חנה נמצאת כאן". יואל עצמו לא ראה אותה, אבל עצם הימצאה במקום כשהיא ממתינה למשפטה הדאיג אותו; לא היו לו אשליות על גזר הדין הצפוי לחנה. מבחינתם של הפשיסטים ההונגרים היא לא הייתה צנחנית בריטית ושבויית מלחמה, אלא בת העם ההונגרי שבגדה במולדת. רמז לצפוי לחנה היה במשפטו של פליישמן, שבית הדין הצבאי מצא אותו אשם בבגידה במולדת ההונגרית. פליישמן הואשם בעזרה לסוכנת אויב. גזר הדין שהוטל עליו היה 15 שנות מאסר עם עבודת פרך.
אחריו הוכנסה חנה סנש למשפט. הרכב השופטים כלל ארבעה במספר ‑ שני קצינים בכירים בצבא ההונגרי, אנשי צלב החץ ושני אזרחים, שופטים מקצועיים. כמו כן נכח במקום התובע במשפט, שמראש לא הסתיר את עמדתו שבתיק חנה סנש בכוונתו לתבוע הוצאה להורג. לעורך דינה, סלצ'יני, לא הותר לייצג אותה בבית המשפט. השופטים שאלו אותה אם היא מודה באשמת בגידה במולדת ובריגול.
"כשבגרתי נוכחתי כי לי כיהודייה אין מקום בארץ הזאת. האיכר נמק בעול האריסות ובעלי האחוזות מסיתים אותו נגד יהודים, כאילו אנחנו, היהודים, גונבים את פת הלחם מפי ילדיו. מנהיגי העם החליטו על מדיניות של אפליית היהודים לרעה"
חנה קמה ממקום מושבה והטיחה בהם: "לא בגדתי במולדתי, באתי לכאן בשליחות מולדתי האמיתית והיחידה ‑ ארץ ישראל. אמנם נולדתי כאן, בעיר הזאת, פה למדתי לאהוב את היפה, לכבד את הזולת, לשאוף לעולם טוב יותר. אהבתי את העם הזה וכך למדתי לאהוב את המתענים והסובלים. חלמתי על עולם יפה שבו יינתן להונגרים פיצוי על סבלם הרב... אבי היה סופר והנחיל לי את האמונה כי הטוב יגבר על הרע. התאבקתי בעפר רגליהם של סופרים, של גדולי האומה, מהם למדתי כי האדם חייב להילחם לשם ניצחונו של הטוב. נדמה היה לי כי זו רוח העם ההונגרי.
"אולם כשבגרתי נוכחתי כי לי כיהודייה אין מקום בארץ הזאת. האיכר נמק בעול האריסות ובעלי האחוזות מסיתים אותו נגד יהודים, כאילו אנחנו, היהודים, גונבים את פת הלחם מפי ילדיו. מנהיגי העם החליטו על מדיניות של אפליה גזעית ובזה אחר זה נחקקו חוקים לאפליית היהודים לרעה. כך התעוררתי מחלום השווא, שחלמו גם אבותיי ואבות אבותיי, והבנתי: אין לי עוד מולדת פה. קמתי והלכתי לבנות לי מולדת חדשה, מולדת יהודית, מולדת אמיתית. אך הנה באה המלחמה. המשטר הזה, שבמשך 25 שנה הוליך את העם שולל, המיט עליו עתה את האסון הגדול ביותר. ללא צורך וללא הצדקה חברתם אל גרמניה הנאצית במלחמה הזאת. מאות אלפי חללים שילמו בעד המעשה הזה, אך לא בריתכם עם הגרמנים הניעה אותי להילחם בכם. זכרתי להונגריה חסד נעוריה. צר היה לי לראות את העם הזה, שהיה כה קרוב לליבי, נופל קורבן למנהיגיו חסרי המצפון, אולם אתם לא הסתפקתם במלחמה לצד הגרמנים ושלחתם יד גם בעמי, ולכן באתי לכאן כדי להציל את אחיי היהודים. אני לא בוגדת בעמי, אתם הבוגדים בעם ההונגרי!
"לא, איני בוגדת במולדתי. מולדתי האמיתית היא בארץ אבותיי, אליה חזרתי. עם זאת נשארתי בת נאמנה להונגריה בה נולדתי. המעשה שלמענו באתי אף הוא ביטוי לנאמנותי זו. כל יהודי שיישאר בחיים בהונגריה אחרי המלחמה האיומה הזאת, יהא בו כדי להמתיק את הדין לגבי העם ההונגרי ולהקל את העונש שיצטרך לשאת בו.
"הבוגדים במולדת הם אלו שהמיטו אסון זה על העם. אל לכם, כבוד השופטים, להוסיף חטא על פשע".
חנה המשיכה בדברי האני מאמין שלה לפני בית הדין. התובע ביקש להפסיק את דבריה בנימוק של פגיעה מצידה בעם ההונגרי. העדים במשפט הוצאו בפקודת השופט הראשי אל מחוץ לאולם המשפט. קשה היה לשופטים ולתובע להאזין לנאום תוכחה כזה, שבו נאשמת בבגידה מבחינתם מטיחה בהם שהם הבוגדים האמיתיים, ושבגידת השלטון ההונגרי היא בעמו באמצעות בריתו עם הנאצים, ופשעו השמדת העם היהודי. דבריה של חנה שוסעו מדי פעם על ידי התובע, אבל במרבית חלקי נאומה הייתה דממה בבית המשפט. למרבה ההפתעה, באותו דיון בית הדין הצבאי לא קיבל הכרעה. הוא דחה את מתן גזר הדין ל-4 בנובמבר 1944. בסיום השלב הראשון, מחוץ לאולם הדיונים פגש עורך הדין ההונגרי, ד"ר סלצ'יני, שלא הורשה להשתתף בדיון ולא זכה לשמוע את נאום ההגנה של חנה, בקצין בכיר הונגרי שהוזמן על ידי התביעה כעד מומחה. הוא שאל את ד"ר סלצ'יני איך אינו מתבייש לייצג מרגלת שבגדה בעם ההונגרי, ועורך הדין השיב שזו חובתו המקצועית כעורך דין. רק אז, מחוץ לאולם הדיונים, שמע ד"ר סלצ'יני על נאום ההגנה המזהיר של חנה.
התביעה העלתה לדוכן את אותו עד מומחה, אשר טען שהמשדר שנתפס ברשותה של חנה בבוקר חציית הדראווה הוא מדגם מתקדם שנועד לשידורים ארוכי טווח, מה שמוכיח שסנש היא מרגלת ובוגדת בעמה שהתכוונה להעביר לאויביה של הונגריה מידע מודיעיני חשוב. על אף שלא היה זה מתפקידו, העד המומחה, בכיר בצבא החץ ההונגרי, קרא לבית המשפט לגזור דין מוות על חנה סנש כסוכנת אויב שבגדה בעמה.
יואל פלגי קיווה שחנה תועבר לכלא שבו שהה עם חבריו, אבל היא הוחזרה לכלא הנשים ברחוב קונטי שבו הייתה האסירה היחידה מקבוצת הצנחנים. יואל שמע על ההדים בכלא לנאום ההגנה של חנה, וחשב לעצמו איזו גיבורה היא, ומי ייתן ואחד מהצנחנים יזכה לחזור בשלום הביתה ולספר את סיפור גבורתה. לרגע לא תיאר לעצמו שהוא יהיה המקור האחרון לחשיפת סיפורה של חנה בשליחותה להונגריה. חנה, כך חשב, הייתה מספרת את סיפור שליחות הצנחנים הישראלים בהונגריה בהרבה יותר כישרון. בחודשי מעצרה, פרט לימיה האחרונים, לא ניתנו לה עיפרון ודף נייר. חנה, פרט לשיר אחד ולמכתבי פרידה שאיפשרו לה לכתוב ברגע האחרון, ואחד מהם כנראה לא הועבר, לא כתבה את פרק הסיום בחייה. עדיין פיעמה בה התקווה ששופטיה לא יעזו לגזור עליה מוות. חנה לא ידעה, אבל בפסק הזמן שבית המשפט קבע לנאום הסיכום של התביעה התקבל בבית המשפט מברק מרמטכ"ל הצבא ההונגרי הפשיסטי, בו הוא מנחה את התובע במשפט ואת השופט סימון לגזור עליה גזר דין מוות. על התיק המשפטי נכתב: "הוצאה להורג. מיידי!"
6 צפייה בגלריה
''הבוגדים במולדת הם אלו שהמיטו אסון זה על העם''
(צילום: אוסף רחל ומרדכי כפרי, נהלל, יד יצחק בן צבי)
קרן אור קטנה חדרה מחלון תאי כלא מרגיט קורט, בו הוחזקו יואל ופרץ, וכלא קונטי, בו הוחזקה חנה סנש. הייתה זו התחדשות רעמי התותחים הרוסיים שהעידה על קרבתו של הצבא האדום לבודפשט. בשני בתי הכלא הנפרדים שררה אווירת בהלה. במרתפי הכלא, הנאצים ובני בריתם ההונגרים שרפו תיקים שיכולים היו להרשיעם כפושעי מלחמה. יואל העריך שריח העשן העולה מהקומה הראשונה של הכלא, שם שכן בית הדין, הוא סימן לשריפת מסמכים מפלילים. רעמי תותחי הצבא האדום ושריקת הקטיושות שלו העידו על התקרבות החזית לבודפשט. השמועה מפיו של עוזר הרופא, טוטוביץ, הייתה שיש כוונה לפנות את בית הסוהר ושכל המשפטים שנקבעו מעוכבים לפי שעה; האסירים מיועדים להישלח למערב הונגריה, ובהיעדר רכבות הם יובלו במסע רגלי ארוך. יואל חשש שכוחותיו המדולדלים מהעינויים הפיזיים שעבר לא יעמדו במסע כזה; היו לו ספקות גם ביחס לפרץ. הוא תיכנן נתיב מילוט עוד לפני פיזור הכלא. חברם, טוני, עם רקורד של בריחות ממחנות שבויים, תמך בתוכנית הבריחה של יואל ‑ יצירת חבל מחיבור קרעי שמיכות, שבאמצעותו ישתלשלו דרך חלון, ובקומת הקרקע, בכניסה לכלא, לחסל את שני השומרים - ולהימלט. טוני היה משוכנע שבדרך זו הסיכוי לברוח יהיה גדול יותר. אחת התוכניות עליהן חשבו הייתה להגיע לכלא הנשים קונטי, בו הוחזקה חנה סנש, ובכוח לחלץ אותה. בהיעדר אות חיים מחנה הם לא ידעו עד כמה היה בה כוח לבריחה.
× × ×
במשך כמה ימים, בראשיתו של נובמבר 1944, לא היו דיונים בבית המשפט הצבאי, למעט אחד עליו לא ידעו. השופט סימון, מצוות השופטים במשפטה של חנה סנש, החליט בבוקר 7 בנובמבר 1944 להוציא נגדה גזר דין מוות. נאום ההגנה המזהיר שלה נגד המשטר בהונגריה קומם אותו ואת חבריו בצוות השופטים. בניגוד לנוהל המקובל, גם במדינה פשיסטית כמו הונגריה עורך דינה של חנה היה חייב להיות נוכח במשפטה, אולם עורך הדין סלצ'יני לא הורשה לייצג את מרשתו בשלב הכרעת הדין, ולא במקרה. עובדים בבית הכלא שזכו לשמוע את נאום ההגנה של חנה העידו אחרי כן שנאום כזה לא שמעו; אף עורך דין לא היה משמיע נאום סיכום כזה, כפי שחנה השמיעה.
משפטה של חנה סנש לא הגיע לכלל סיום רשמי. ארבעת שופטיה, פשיסטים תומכי הנאצים, לא החליטו על פסק הדין בנוכחותה, בניגוד לכל חוקי המשפט. חנה לא ידעה, אבל בהיעדרה החליטו השופטים לקבל את עמדת התובע ולהוציאה להורג בידי כיתת יורים. דווקא שני השופטים האזרחים בצוות השופטים היו ההחלטיים ביותר בטיעוניהם לעונש מוות. טענתה שהיא קצינה בריטית ועל פי אמנת ז'נבה עליהם לנהוג בה כשבוית מלחמה, עורר את לעג השופטים שטענו נגדה שנעצרה בבגדים אזרחיים ואין להם כל הוכחה שהייתה קצינה בצבא הבריטי.
ביצוע גזר הדין נקבע על ידם ל-7 בנובמבר בבוקר. חנה הופתעה אותו בוקר כשסוהריה פקדו עליה לקום בשעה מוקדמת, והודיעו לה שהיא מועברת מהכלא שלה, כלא קונטי, אל כלא מרגיט קורט, שם התקיים משפטה. אזוקה בידיה וברגליה הובאה אל בית הכלא, בו שכן בית הדין הצבאי, ושם בקומה התחתונה התבשרה על ההחלטה להוציאה להורג. על פי העדויות חנה לא נשברה גם ברגע זה, לא פרצה בבכי ולא התחננה על חייה.
הסוהרים המתינו שתסיים לכתוב את מכתביה, ובפקודת קצין היא הוצאה מתא הנידונים למוות אל חצר הכלא. היא דחתה את הצעת השופט לעטוף את פניה בצעיף. היא נקשרה לעמוד עץ בצמוד לקיר הכנסייה, כשפניה בכיוון כיתת היורים. הקצין נתן את פקודת הירי. חנה צנחה אל מותה
בקומה גבוהה יותר הוחזקו יואל פלגי ופרץ גולדשטיין. השעה הייתה עשר בבוקר, ב-7 בנובמבר 1944, יום חורף קר וגשום, כאשר בתא בקומה הרביעית של הכלא, תאו של יואל פלגי וחבריו, נשמעו יריות אחדות ואחריהן דממה. לא תרועת חצוצרה, לא קולות צעידה של כיתת הירי. מזה כמה ימים לא היו הוצאות להורג בכלא, אך הם לרגע לא חשדו שהייתה זו חנה שהוצאה להורג בחצר הכלא. בצהריים יצא אחד האסירים היהודים, שוורץ, לפגישה עם רופא הכלא לפי תור שסידר אצל עוזר הרופא, טוטוביץ. שוורץ חזר אחרי כמחצית השעה, חיוור והמום: "זו הייתה חנה סנש", סיפר בקול רועד ליואל, פרץ, טוני ולאחרים. יואל סירב להאמין. פליישמן דפק בעוצמה על דלת הברזל וצעק לסוהר: "את מי הרגתם?"
הסמל הגיב תחילה בגסות: "מה זה עניינך?" פליישמן לא ויתר ובקול היסטרי חזר על השאלה. הסמל ההונגרי השיב: "זו הייתה בחורה צעירה. פרטיזנית. אומרים שהיא מרגלת בריטית".
יואל, שבור נפשית, אמר בשקט לחבריו כמעט בבכי: "הם רצחו את חנה. היא הייתה האדם הנפלא ביותר שהכרתי בחיי". בהוראת יואל פלגי כל אסירי התא, כולל אסירים פוליטיים הונגרים, קמו כאיש אחד ועמדו דום לזכרה של חנה סנש. לפי אחת הגרסאות, יואל פלגי ופרץ גולדשטיין הצדיעו במעמד זה. פלגי, מגיבורי הצנחנים היהודים, לא יכול היה לעצור את דמעותיו.
השעות האחרונות בחייה של חנה סנש נחשפו בעדותו של החובש טוטוביץ, עוזרו של רופא הכלא שהיה מעדי הראייה היחידים לשעות האחרונות בחייה. חנה הוכנסה בכלא לתא מיוחד, שכינויו היה "תא הדמעות", תא של הנידונים למוות; במקרים אחרים תא הווידוי שימש לפגישות אסירים נוצרים עם כומר. השופט ג'יולה סימון, מהאכזרים בין שופטיה, הודיע לה על ההחלטה להוציא אותה להורג. במשפט עצמו לא זכתה לשמוע פסק דין.
הוא שאל אם היא מבקשת חנינה. חנה השיבה בלאו מוחלט. היא ביקשה זכות ערעור. השופט סימון אמר לה: "את רשאית לבקש חנינה ולהודות בפשעייך נגד העם והשלטון בהונגריה, אבל על פי החוק הצבאי ההונגרי אינך זכאית להגיש ערעור". חנה הגיבה: "חנינה מכם? לא אתחנן אל תליינים רוצחים. לא אבקש מכם חסד". היא ביקשה עיפרון ודף נייר, עליו כתבה שני מכתבים קצרים: אחד מהם לאמה ומכתב נוסף, שהיה כנראה ליואל פלגי, אותו החזיק השופט ההונגרי ג'יולה סימון, שלא מסר אותו ליואל. אולי החזיק בו כדי ליצור גרסה על אנושיותו גם מול "בוגדים במולדת", אחרי שהמלחמה תסתיים. ההחלטה לכתוב מכתב ליואל נוסף למכתב לאמה, הייתה עדות לקשר המיוחד שנוצר ביניהם בכלא ההונגרי.
× × ×
הסוהרים המתינו שתסיים את מכתביה, ובפיקוד קצין היא הוצאה מתא הנידונים למוות אל חצר הכלא. היא דחתה את הצעת השופט סימון לעטוף את פניה בצעיף. היא נקשרה לעמוד עץ בצמוד לקיר הכנסייה, כשפניה בכיוון כיתת היורים. סימון נתן את האות והקצין את פקודת הירי. חנה צנחה אל מותה.
מעדותה של אמה, קטרינה, נודע כי באותו בוקר היא הגיעה לכלא וביקשה להיפגש עם השופט סימון, אך נאמר לה שהוא יצא ויחזור מאוחר יותר. ליבה של קטרינה ניבא לה רעות, אבל היא הייתה עיקשת בדעתה להמתין לשופט סימון. השופט סימון חזר למשרדו והסכים לקבל את קטרינה במשרדו.
אחרי שתיקה של מבוכה החל להציג לה שאלות: "את יהודייה, או שבעלך היה יהודי?"
קטרינה: "גם אני, גם הוא. כולנו יהודים".
סימון: "אינני רואה את הכוכב".
קטרינה הציגה את המגן דוד על שמלתה ושאלה: "ידועה לך פרשת בתי?"
סימון השיב שהוא מכיר היטב את התיק. "בתך עזבה את נתינותה ההונגרית ופעלה בשירות הצבא הבריטי, כקצינת רדיו. באביב השנה הגיעה במטוס מקהיר, דרך איטליה, ליוגוסלביה, שם צנחה ועשתה זמן ממושך עם הפרטיזנים. מיוגוסלביה באה להונגריה באמתלה שברצונה להציל ולהוציא מכאן יהודים, ולהעביר מידע סודי לאנגלים. בקיצור, היא חטאה חטא גדול למולדתה ההונגרית". קטרינה עצרה את שטף דיבורו.
"הדבר ידוע לי לחלוטין, משום שבאחד הטיולים בבית הכלא של הגסטפו פגשנו במקרה, וכששאלתי אותה איזו משימה קיבלה על עצמה ענתה לי שחובת הסוד הצבאי אוסרת עליה לענות על כך, אך, 'לא עשיתי כל דבר לרעת הונגריה. להפך'".
השופט סימון השיב כי קיים מצב מלחמה בין הונגריה לבין בריטניה, ובידיה של חנה היו מכשיר רדיו וצופן השידור שחיבר אותה למפעיליה. על פי ממצא זה האשים אותה תובע המדינה בבגידה במולדת, וביקש להטיל עליה עונש חמור ביותר. את העונש הזה אנחנו הוצאנו הבוקר לפועל".
קטרינה חשה שהכרתה מתערפלת ושאלה ‑ איך אפשר היה לבצע גזר דין מוות לבתה בעת שעורך דינה טען שלא ניתן עוד פסק דין.
השופט סימון תירץ זאת שעורך הדין לא רצה להדאיגה. הוא סיפר לקטרינה שבתה לא רצתה לפגוש אותה לפני ביצוע גזר הדין. קטרינה ידעה שזה שקר. עורך הדין סיפר לה לאחר מכן שחנה ביקשה לראותה ‑ זו הייתה בקשתה האחרונה ‑ אבל היא סורבה.
השופט ההונגרי סיפר שחנה השאירה לאמה מכתב. לפי הידוע הוא קרא בפני קטרינה את תוכן המכתב, בו חנה ביקשה את סליחת אמה והבנתה.
קטרינה שאלה במה חטאה בתה לחוקי הצבא. סימון השיב: "חטא גדול".
השופט, שראה את קטרינה נסערת ובוכה, ניסה להרגיע אותה במחמאות על בתה: "אכן אישיות בלתי רגילה הייתה. דווקא אנשים כאלה מקבלים עליהם משימות לא רגילות. חבל שחייה נטו לדרך לא נכונה. רבים כל כך קורבנותיה של המלחמה הזו. דמי בנפשך שגם היא אחד מהם". קטרינה ביקשה ממנו את מכתבי בתה והוא השיב שהם במשרדי בית הכלא ברחוב קונטי. לפי הידוע, השופט סימון לא העביר לקטרינה סנש את מכתבה האחרון של חנה אליה. היא הכירה רק את תוכנו ואת מילות הפרידה של בתה: "סִלחי לי, אמא..."
עורך דינה של חנה, שהגיע לבקר אותה, לא ידע על הוצאתה להורג. למיטב ידיעתו בית המשפט לא הוציא פסק דין בניגוד לכל חוק. כשהגיע לכלא ברחוב מרגיט הבחין במכונית קבורה יוצאת משם. הוא שאל את השומר לזהות ההרוג, וזה השיב: "זו הקצינה האנגלייה שהוצאה להורג". עורך הדין, ד"ר סלצ'יני, ביקש לשוחח עם השופט סימון, והאשים אותו ברצח בלתי חוקי. השופט טען לחוקיות המשפט וגזר הדין. גם לעורך הדין הוא לא מסר את מכתביה של חנה, רק קרא את תוכנם באוזניו. תוכן המכתב כפי שעורך דין סלצ'יני זכר אותו היה כזה: "אמא אהובה, רק זאת אוכל להגיד לך: מיליוני תודות. וסליחתך אבקש אם אפשר. את לבדך תביני מדוע אין כאן צורך יותר במילים. באהבת אין קץ ‑ בתך".
אין אימות לידיעות שבבגדיה של חנה נמצא פתק נוסף. רופא הכלא סיפר בשקט לעורך הדין שהחיילים שירו בחנה סנש התרשלו במשימתם, וחנה גססה משך דקות עד שנפחה את נשמתה.
ב־7 בנובמבר 1944, יום הוצאתה להורג של חנה סנש, שבועות מספר לפני שהצבא האדום כבש את בודפשט, שבעה חודשים לפני כניעת גרמניה הנאצית וסיום מלחמת העולם השנייה, נולדה אגדת חנה סנש. אגדה שכולה מציאות.
פורסם לראשונה: 07:39, 14.04.23
