אשלי ואליזבת': בין שואה לתקומה אמריקנית | "דור שלישי"
(קרן משפחת רודרמן | בהפקת WIWU Productions)
כשאשלי איימס ראתה כילדה בפעם הראשונה את המספר המוטבע על זרועה של סבתה, אליזבת' (בטי) דויטש, היא ניסתה לשטוף אותו במים – אבל המספר סירב להימחק מהיד. כשגדלה הבינה שסבתא שרדה את השואה, והמספר הוטבע על זרועה באושוויץ. היום, כשאשלי שואלת את סבתה איך העובדה שגדלה כיהודייה באה לידי ביטוי בשנים ההן, היא מספרת: "התפללתי בעל פה כל הזמן. הייתי גאה כל כך להיות יהודייה".
כאשר הגיעה לארה"ב ב-1950, אליזבת' (או בקיצור, בטי) הרגישה סוף-סוף שאפשר לחיות כיהודייה בביטחון. היא הקימה "בית יהודי כשר", כלשונה, וקיימה אורח חיים יהודי ללא הפרעה. במפגש ביניהן, אשלי אומרת לסבתה שהיא ורבים מהיהודים בני דורה מרגישים חיבור רוחני ליהדות, אך מקפידים פחות על שמירת מצוות ואורח חיים דתי. "לפעמים אני נוסעת במכונית בשבת, ויש מקרים שבהם אני צריכה לעבוד בשבת – אבל אני חושבת שעל אף שאני לא שומרת על ההלכות, השבת קשורה אצלי לבילוי עם המשפחה", לדבריה.
המפגש בין הנכדה לסבתה תועד בסדרת הרשת "דור שלישי" שהפיקה קרן משפחת רודרמן – ותוכלו לצפות כאן בפרק המלא בבכורה ב-ynet. הסדרה שתופץ ברשתות החברתיות מתמקדת במפגש בין-דורי ביהדות ארצות הברית, וחמשת פרקי הסדרה מציגים מפגשים בין סבא או סבתא לנכדים שיש ביניהם קשר מיוחד. במפגשים הם מדברים על נושאים הקשורים ליהדות ארה"ב, שבהם ניכרים פערים בין הדור הצעיר לדור המבוגר – מהיחס לישראל ועד לנישואים בין-דתיים.
"אלוהים לא שמע אותנו"
דויטש נולדה למשפחה דתית בעיירה קטנה בהונגריה. בשנת 1944, כשהחלו לשלוח את יהודי הונגריה להשמדה, היא ובני משפחתה נשלחו לאושוויץ. אליזבת' הייתה צעירה וחזקה, ולכן נשלחה לעבודות כפייה – בתור ממיינת חפצים ומזוודות. היא נותרה באושוויץ עד סוף המלחמה, כשהמחנה שוחרר בידי כוחות בעלות הברית. כל משפחתה נספתה בשואה, מלבד אחותה שנשלחה כמוה לעבודה.
אליזבת' דויטש: "היה שם עשן, צעקות. היו שם כל כך הרבה יהודים מתים... הגענו לגיהינום. אנשי האס-אס עמדו שם עם מכונות ירייה, מסביבנו, ואני חיבקתי את אחותי ואמרתי לה: 'בואי נתפלל'. התחלנו להגיד 'שמע ישראל'"
"כשהיינו בקרון הבקר, הרכבת נעצרה וזה היה ליד הקרמטוריום, אבל לא ידענו", מספרת אליזבת'. "אבא שלי רצה לדעת מה קורה, הוא הזיז את הווילון והציץ החוצה כדי לראות מה שאפשר. היה שם עשן, צעקות. היו שם כל כך הרבה יהודים מתים... הגענו לגיהינום. אנשי האס-אס עמדו שם עם מכונות ירייה, מסביבנו, ואני חיבקתי את אחותי ואמרתי לה: 'בואי נתפלל'. התחלנו להגיד 'שמע ישראל... עזור לנו, עזור לנו'. אלוהים, שאהבנו אותו כל כך, לא שמע אותנו. הוא לא שמע אותנו".
אחרי המלחמה היא ואחותה עברו להתגורר בארה"ב, שם התחילו חיים חדשים. דויטש בת ה-94 הקימה משפחה ומתגוררת בפיירפילד, קונטיקט. גם בגילה המופלג היא ממשיכה לנסות לקדם חקיקה מקומית בתחום החינוך לזיכרון השואה. "השואה היא דבר נורא שקרה לעם היהודי, ואסור שזה יקרה שוב לעולם", היא אומרת.
נכדתה, אשלי איימס (32), חיה כרווקה בניו-ג'רזי. בשלב מסוים בשיחה היא שואלת את סבתה מה יקרה אם היא תבחר להתחתן עם גבר לא יהודי: "את תהיי בסדר עם זה? תבואי לחתונה שלי?"
"בהחלט לא", משיבה סבתא בטי בחדות. "אני לא אוהבת את זה... גדלתי כיהודייה, וזה כל מה שאני יודעת. אני לא רוצה נישואי תערובת. אל תחשבי על זה אפילו. אני סומכת עלייך".
"אני חושבת שזה מקובל יותר עכשיו, אבל בעצמי ארצה להתחתן עם יהודי", אומרת אשלי. "טוב לשמוע", עונה סבתה ומחייכת חיוך רחב.
זילות השואה בזמן הקורונה
איימס האקדמאית, אחות במקצועה, הפכה לראשונה במשפחתה שמקבלת תואר שני. "את אישה חכמה ואת יודעת מה את רוצה מהחיים שלך, אני פשוט גאה בך כל כך", אומרת סבתה.
"צריך כסף כדי ללמוד באוניברסיטה, ולנו לא היה", היא נזכרת. "רק חיפשנו עבודה כדי להרוויח קצת כסף, לא היה לנו אכפת איפה. רצינו לחזור לחיים היהודיים שלנו, ל'יידישקייט'. רצינו שיתאפשר לנו לקנות עוף כשר".
"אני זוכרת את הריחות של העוף הממולא ומרק הקניידלך שלך, וזה משהו שאני רוצה להמשיך בו כשתהיה לי משפחה", מציינת איימס בנוגע לשבתות, "לקיים ארוחות שבת ולשמור את הזמן המיוחד הזה למשפחה". למשמע הדברים האלה, סבתא בטי פורצת במחיאות כפיים וקוראת: "נהדר, נהדר".
כמו צעירות רבות אחרות בדורה, הציבה איימס בפסגת סדר העדיפויות שלה את רכישת ההשכלה הגבוהה וההתקדמות בקריירה. בעניין הזה היא וסבתה שונות מאוד – כי לסבתה היה חשוב קודם כול להקים משפחה, ולכן היא גם "לוחצת" על נכדתה להתמסד (בפרט עם חתן יהודי). הדעות השונות לא מחבלות בקשר המיוחד ביניהן.
אשלי איימס: "חשוב מאוד שאנשים יֵדעו שאפשר לתמוך בישראל, ולא תמיד להסכים עם המנהיגים הישראלים. כמו שבאמריקה לא כולם אוהבים את הנשיא או מסכימים עם החלטותיו, אבל עדיין אפשר להיות אמריקני גאה ולאהוב את המדינה שלנו"
בעבודתה כאחות בכירה בבית החולים במנהטן, נתקלה אשלי במקרים חמורים של זילות השואה בתקופת הקורונה. "ממש מכעיס אותי כשאנשים מנסים לומר שחובת עטיית המסכות וחובת ההתחסנות דומות למה שאנשים עברו בשואה", היא אומרת. דויטש נדהמת מהדברים: "לא, לא יכול להיות. אלוהים אדירים. איך הם בכלל יכולים להגיד דבר כזה?!"
"אני לא אחת שתבקר את ישראל"
במפגש נידון גם היחס של הסבתא ושל הנכדה למדינת ישראל. "ראיתי את ישראל, זו מדינה יפהפייה. לא האמנתי שבאמת הצלחתי להגיע לשם. ישראל צריכה להתקיים עוד זמן רב, ואנשים צריכים לתמוך בה", אומרת דויטש.
4 צפייה בגלריה
אשלי איימס לצד סבתה. "אנשים לא מבינים שכשהם תוקפים את ישראל, זה יכול להתפרש כאנטישמיות"
(באדיבות קרן משפחת רודרמן)
"אני חושבת שאנשים לא מבינים שכשהם תוקפים את הציבור הישראלי ואת ישראל כמדינה, זה יכול להתפרש כאנטישמיות", מציינת איימס. "אני חושבת שחשוב מאוד שאנשים יֵדעו שאפשר לתמוך בישראל, ולא תמיד להסכים עם המנהיגים הישראלים והפוליטיקה הישראלית. באמריקה לא כולם אוהבים את הנשיא ולא כולם מסכימים עם החלטותיו, אבל עדיין אפשר להיות אמריקני גאה ולאהוב את המדינה שלנו – ואני חושבת שאותו דבר תקף גם לגבי ישראל".
"אני לא אחת שתבקר את ישראל, כי אני אוהבת את ישראל – וחשוב שיהיו לנו עם ישראל ומדינה יהודית", אומרת סבתה, אליזבת'.
לא מקשה אחת
שלושה מבין הסבים והסבתות שהצטלמו לסדרת הרשת "דור שלישי" הם ניצולי שואה, אחת מהם גם עלתה לישראל. לא פעם הדיונים וחילוקי הדעות בין הדור הראשון לשלישי משקפים מגמות שעולות גם במחקרים – אם בנוגע לחיבור לישראל וליהדות, ואם באימוץ זהות קצת אחרת.
לפי יהודה אוזלבו, מנהל הפרויקט והתוכן בקרן משפחת רודרמן, מטרת היוזמה היא "לחשוף את הציבור הישראלי ליהודי ארה"ב, למה שהם מרגישים וחווים, ולדעות השונות. זו לא מקשה אחת, יש גוונים, ודרך הסדרה הזו אנחנו רוצים לחשוף את הישראלים לקהילה היהודית האמריקנית, שהיא הקהילה היהודית הגדולה בתפוצות. כעם יהודי חשוב מאוד שנדע להכיר זה את זה".
שירה רודרמן, מנכ"לית הקרן, מוסיפה כי "סדרת הרשת המקורית שקרן משפחת רודרמן משיקה השבוע מספקת הצצה לפרספקטיבות ולנקודות המבט השונות בין הדורות, אך יותר מכול, היא מדגישה את העבר והעתיד המשותף שלנו כחלק מהעם היהודי".
