ימים יגידו אם שנת התשפ"א הותירה חותם משמעותי על יחסי הדת והמדינה בישראל. מצד אחד, הייתה זו עוד שנה שעיקרה פוליטיקה, בחירות ושיתוק שלטוני, שבעטיים נדחקו הנושאים הדתיים אל שולי סדר היום. מצד שני, ברבעון האחרון שלה, לראשונה מזה עשרות שנים, מונה כשר לשירותי דת אדם שמאוהב בתפקיד – ושבא לשנות.
אחרי מה שנראה כשלטון כמעט נצחי של הקו שהובילו החרדים במשרד האסטרטגי מבחינתם, וכשהוא חף מרגשי נחיתות כלפיהם, התחייב השר החדש מתן כהנא (ימינה) לקדם מעתה תפיסת עולם דתית-ליברלית - מתוך המעוז השמרני. את טקס חילופי הגברי בלשכה, רגע אחרי השבעת הממשלה, כבר ניצל להצהרת כוונות. "נערוך שינויי מדיניות", אמר בנימוס לשר היוצא מש"ס.
יריית הפתיחה של כהנא נשמעה יותר כמו צרור ממקלע אוטומטי, וכללה, בין היתר, הכרזה על רפורמות מהפכניות בתחומי הכשרות והגיור, שעיקרן פתיחת שירותי הדת הממשלתיים לתחרות וכרסום בסמכויותיה הבלעדיות של הרבנות הראשית, לצד חתירה למינוי רבנים ודיינים ציונים, בוגרי צבא, המעורים ומעורבים בחברה הישראלית.
הוא הבטיח כי בקרוב תפסיק הרבנות להעניק שירותי השגחה ותעודות כשרות לבעלי עסקים מתחום המזון ותהפוך לרגולטור, ואת מקומה יתפסו גופים פרטיים. בנוסף, תופקע סמכותה הבלעדית לגייר ותינתן גם לרבנים מקומיים, ובכללם כאלה המקילים ממנה בתחום זה. המטרה: לצרף לעם היהודי כמה שיותר אזרחים מתוך מאות-אלפי העולים מברית המועצות וצאצאיהם, המוגדרים חסרי דת.
מהפכה היסטורית מתחילה בצעדים קטנים
מעבר לחשיבות שתומכי המהלך מייחסים לשמירה על חופש הדת, הם משוכנעים כי תחרות - כל תחרות, גם בתחומים הללו - תייעל את המערכת ותשפר את השירות לציבור. המתנגדים, לעומתם, טוענים כי נושאי הדת רגישים במיוחד, עד שלעיתים יש להם השלכות דרמטיות על העם היהודי כולו, ולכן יש להותיר את הסמכויות עליהם מרוכזות בידי רשויות המדינה. כהנא, מצידו, נחוש לקדם את שתי הרפורמות: זו של הכשרות אושרה בשבוע שעבר בכנסת בקריאה ראשונה, כחלק מחוק ההסדרים, וגם ההקלות בגיור כבר טעונות בלוע המקלע, ממתינות לפקודת "אש".
אבל עם כל הכבוד לשר ולמהפכה ההיסטורית שהוא מבקש להוביל, ניצני הפרטה בשירותי הדת, כפי שנסקור להלן בארבעה נושאים מרכזיים, הופיעו הרבה לפני המשמרת שלו. למעשה, מונופול הרבנות הלך ונסדק בתהליך זוחל שהחל שנים לפני שכהנא חלם להגיע לפוליטיקה - הן בגיור ובכשרות, הנתפסים לעיתים נישתיים או פנים-דתיים, והן בתחומים הנוגעים כמעט לכל אזרח, כמו נישואים, גירושים וקבורה, שלא נמצאים כעת על הפרק.
לרפורמות הגדולות של המשרד לשירותי דת קדמו צעדים קטנים שהכשירו עבורן את הקרקע, החל מהחלטות נקודתיות של הרשויות - המבצעת, המחוקקת והשופטת - שכרסמו בעצמן בסטטוס-קוו, ועד ליוזמות מצד ארגונים אזרחיים שקבעו עובדות בשטח
לרפורמות הגדולות של המשרד לשירותי דת קדמו צעדים קטנים שהכשירו עבורן את הקרקע, החל מהחלטות נקודתיות של הרשויות - המבצעת, המחוקקת והשופטת - שכרסמו בעצמן בסטטוס-קוו, ועד ליוזמות מצד ארגונים אזרחיים שקבעו עובדות בשטח, וגררו את השלטון ליישר קו. הכנסת והממשלה, ובעיקר בג"ץ ועמותות פרטיות, הפכו במרוצת השנים את התחרות לעובדה קיימת (אם כי לא מוגמרת), והחוקים המוצעים כעת הם למעשה האצה של המגמה והכרה רשמית בה.
נישואים וגירושים: ממונופול - לאות מתה
עם הקמת המדינה, ובהתאם להסכם הסטטוס-קוו בין דוד בן גוריון לאגודת ישראל ב-1947, נקבע כי סוגיות המעמד האישי של אזרחי המדינה שבדרך, יהיו בסמכותן הבלעדית של הרשויות הדתיות. הדבר התקבל כירושה מהשלטון העות'מאני ומהמנדט הבריטי, אך למען הסר ספק, עוגן העיקרון ב-1953 בחוק שיפוט בתי דין רבניים, ולפיו ענייני נישואים וגירושים של יהודים בישראל יהיו "בשיפוטם הייחודי" וייערכו "על פי דין תורה".
מאז נחשב נושא זה לאחת מנקודות המחלוקת הקשות והאמוציונליות ביותר ביחסים שבין הדת למדינה ובין דתיים לחילונים. בצד האחד - דורשי חופש הדת (ובכלל זה החופש מדת), שאינם מוכנים להשלים עם מציאות שבה מדינה דמוקרטית מערבית מתערבת לאזרחיה באחד הרגעים האישיים המשמעותיים בחייהם, מכתיבה להם את אופיו ולא מאפשרת להם להתחתן כדרכם וכפי אמונתם. גם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שאושר יותר מ-40 שנה לאחר מכן, לא פתר את העניין, שכן הובהר בו כי אין בכוחו לבטל דין שקדם לו.
מנגד, תומכי המצב הקיים טוענים כי קביעת המעמד האישי הוא נושא רגיש, המשליך לא רק על הזוגות הנישאים עצמם אלא גם על צאצאיהם, ולמעשה על העם היהודי כולו. בלי פיקוח הלכתי על הנישואים, הם מסבירים, תוכל, למשל, אישה נשואה, "אשת איש", להתחתן עם אדם בלא שנפרדה כהלכה מבעלה, וללדת לו ממזרים, פסולי חיתון. אלה, שאף הם אינם מוכרים או רשומים, יורישו את ה"נכות" הדתית הזו גם לצאצאיהם, מה שיאלץ קהילות יהודיות שומרות מסורת לנהל רישומי נישואים עצמאיים ויחבל באחדות העם.
משמעות נוספת של אותו הסכם סטטוס-קוו שנחתם ערב הקמת המדינה, שמנקודת מבט דמוקרטית נראית חמורה עוד יותר, היא שגם מי שמצא את הדרך למסד את הזוגיות בדרכים חלופיות, שלא כדת משה וישראל, נאלץ במקרה של פרידה להתגרש על פי ההלכה, בבית דין רבני, שהיא ערכאת שיפוט ממלכתית לכל דבר ועניין.
הסיבה לכך היא חשש כי לרישום הנישואים או הזוגיות, הגם שנעשה בלא חופה וקידושין, יש תוקף הלכתי, והדרך היחידה לבטלו ולהבטיח כי האישה שבפנינו איננה אשת איש היא באמצעות גט. מצב זה כופה על זוגות רבים גירושים על פי מערכת חוקים שהם אינם מאמינים בה ושמנוגדת לערכים בסיסיים כמו חופש ושוויון, שעל פיהם הם חיים.
הכרה דה-פקטו בסוגים שונים של מיסוד זוגיות
במשך עשרות שנים נכשלו כל הניסיונות לקדם חקיקה שתאפשר נישואים אזרחיים בישראל, אלא שמבחינה פרקטית, כאמור, הקונפליקט בא על פתרונו עם השנים באופן כמעט מלא, עד שכיום יש הכרה דה-פקטו מצד הרשויות בסוגים שונים של מיסוד זוגיות, לרבות חד-מינית, גם אם מבחינה רשמית הם אינם רשומים כנשואים.
השיטה המוכרת והנפוצה שהתפתחה במסגרת אותה "הפרטה" היא נישואים אזרחיים במדינה זרה - בעיקר קפריסין, פראג, ארה"ב וקנדה של סרבני ומסורבי חתונה דתית ברבנות. היא לא נוחה, משום שהיא מצריכה יציאה מהארץ, אך בסופו של דבר מביאה להכרה מלאה בזוג כנשוי לכל דבר ועניין, על פי הדין הבינלאומי. לצידה פועל מוסד ה"ידועים בציבור", שבישראל נחשב לאחד המפותחים בעולם. הוא דורש רק קיום חיים זוגיים משותפים, ומקנה כמעט את כל הזכויות שמהן נהנים נשואים – בלי להגדיר כך את הזוג באופן רשמי.
ואם בשירותי דת עסקינן, הרי שגם בתוך העולם הדתי התפתחה תחרות לרבנות הראשית, כאשר גופים שונים, ובראשם ארגון רבני צהר, עורכים טקסי חופה וקידושין המותאמים לציבור הלא דתי – למורת רוחה של הרבנות.
מכיוון שרישום הנישואים נעשה רק באמצעותה, כזרוע שלטונית, אותם זוגות נהגו לעשות זאת באמצעות רבני עיר המכהנים מטעם המדינה ומזוהים עם צהר, תוך התעלמות של שני הצדדים מהחובה כי כל זוג יירשם רק ברבנות עיר מגוריו.
בשנים האחרונות רווחת תופעה של נישואים וגירושים שנעשים על פי ההלכה בידי רבנים ובתי דין פרטיים, ואינם מדווחים לרשויות. בין הפונים ישנם גם זוגות דתיים רבים המעוניינים להתחתן כדת משה וישראל, מבלי להזדקק לרבנות הממלכתית ולהכרה מצד המדינה
ב-2013, לאחר כמעט 20 שנות פעילות, נכנע המחוקק למיזם: הכנסת החליטה להפוך את הרישום לארצי, ללא קשר למקום המגורים של בני הזוג, ובכך למעשה פתחה את הענף לתחרות בין הרבנים המקומיים בכל הארץ.
במקביל לכך התפתחה בשנים האחרונות רווחת תופעה של נישואים וגירושים שנעשים על פי ההלכה בידי רבנים ובתי דין פרטיים, ואינם מדווחים לרשויות. בין הפונים ישנם גם זוגות דתיים רבים המעוניינים להתחתן כדת משה וישראל, מבלי להזדקק לרבנות הממלכתית ולהכרה מצד המדינה. מדובר בעבירה פלילית, שהעונש עליה לבני הזוג ולרבנים המחתנים הוא שנתיים מאסר, אך החוק בעניין כמעט שאיננו נאכף, ומאז שאושר, לפני שבע שנים, נחשב לאות מתה.
קבורה: המונופול נסדק, ההפרטה כבר כאן
תחום נוסף של שירותי הדת, שבדומה לנישואים וגירושים אף הוא נוגע לכל אזרח, הוא הקבורה. אלא שבניגוד אליהם - לא נרשמה בו מגמת הפרטה מזה כמעט 30 שנה, מסיבה פשוטה: היא כבר קיימת. המדינה, באמצעות המוסד לביטוח לאומי, מממנת קבורה בסיסית לכל אזרח ומפקחת על חברות הקבורה, אך המת או בני משפחתו רשאים לבחור עם מי מהן להתקשר - דתית או חילונית.
רבים רואים בתחום זה שיטה אידיאלית ומאוזנת גם לשירותי הדת, והתוצאות מדברות בעד עצמן: רוב מוחלט מקרב הישראלים מעדיפים קבורה יהודית, אך הם עושים זאת מבחירה ונהנים מחופש דת מלא.
לא תמיד זה היה כך. עד 1992 התבסס החוק על המשפט העות'מאני והמנדטורי, וקבע כי קבורת אדם תהיה על פי השתייכותו הדתית, כך שיהודים ייקברו על ידי חברה קדישא מקומית ובהתאם להלכה. באותה שנה פסק בג"ץ כי על המדינה להכיר בעמותת "מנוחה נכונה" החילונית, שהוקמה ב-1986 כחברת קבורה השווה במעמדה לחברות הקדישא הדתיות, ולהקצות לה קרקע עבור בית עלמין.
ארבע שנים לאחר מכן, לאחר מאבק ציבורי שהובילה העמותה, נחקק חוק הזכות לקבורה אזרחית חלופית, ולפיו אדם זכאי להיקבר על פי השקפתו. אף שמבקר המדינה העיר בהזדמנויות שונות כי יישום החוק לא היה ברמה מספקת, פועלים כיום כ-40 חלקות מיוחדות המיועדות לכך. המונופול נסדק. ההפרטה כבר כאן.
כשרות: הרפורמה כבר כאן - נפל דבר בישראל
בשנת 1983 נפל דבר בישראל: השורש כ-ש-ר הולאם. עם אישורו של חוק איסור ההונאה בכשרות נקבע כי בית עסק מתחום המזון לא רשאי להציג את מרכולתו לציבור ככשרה, כל עוד הוא איננו נושא תעודת השגחה מטעם הרבנות הממלכתית, ואף אם נשמרים בו כל כללי ההלכה בעת הבישול והוא מפוקח על ידי גופי הבד"ץ הפרטיים.
כמעט 40 שנה חלפו, עד שבשבוע שעבר אישרה הכנסת בקריאה ראשונה את חוק ההסדרים ובתוכו רפורמת הכשרות של השר לשירותי דת, מתן כהנא, ושר האוצר, אביגדור ליברמן - ולפיה הגופים הפרטיים הם שיעניקו את שירותי ההשגחה ותעודות הכשרות, ואילו הרבנות תשמש רק כרגולטור הקובע סטנדרט הלכתי בסיסי ומאשר את נותני הכשרות.
אלא שגם בתחום זה מגמת ההפרטה צמחה מלמטה – הרבה לפני שהממשלה החליטה לקדם את העניין בחקיקה. בשנת 2014 עתרו שני מסעדנים לבג"ץ בדרישה כי יותר להם להציג את המזון שהם מגישים ככשר, גם ללא תעודה מהרבנות המקומית, בהסתמך על פיקוח של גוף השגחה פרטי. בית המשפט הבהיר כי הדרך לשינוי המצב הקיים חייבת לעבור בתיקון חקיקה, ואולם בתום סאגה משפטית ארוכה, שכללה הכרעה, דיון חוזר והכרעה נוספת, העניק פרשנות חדשה ומקילה לחוק, אחרי עשרות שנים של החמרה.
הנהנים הם גם עשרות גופים ותיקים יותר, אלה המכונים "בד"ץ", שמאז רשאים להעניק מעין תעודת כשרות גם במקומות שבהם אין ההשגחה בסיסית של הרבנות, באופן שיוזיל עלויות לבתי העסק ולצרכן
בהחלטה שניתנה ב-2017 התירו השופטים, לראשונה, לבתי העסק להציג מסמך כתוב המפרט את כללי ההלכה הנשמרים במקום, ואף לציין שם של רב או ארגון המפקח על כך, ובלבד שלא ישתמשו בשורש כ-ש-ר עצמו, על הטיותיו השונות, ובמונחים נוספים המזוהים איתו (כמו המילים "השגחה", "הלכה" ו"מהדרין").
תנאי נוסף שנקבע הוא שהמסמך ינוסח כהצהרה עצמית ולא כתעודה מטעם ארגון ההשגחה הפרטית (אף כי ניתן להזכירו כגורם המפקח), ויצוין בו במפורש ובמיקום בולט כי אין מדובר בתעודת כשרות מטעם הרבנות.
בשלב הזה, כשלראשונה נפתחה אפשרות לפעילות של הגופים פרטיים במסגרת החוק, הקים ארגון רבני צהר מערך כשרות משלו, והפך לנושא דגל ההפרטה, אך הנהנים הם גם עשרות גופים ותיקים יותר, אלה המכונים "בד"ץ", שמאז רשאים להעניק מעין תעודת כשרות גם במקומות שבהם אין ההשגחה בסיסית של הרבנות, באופן שיוזיל עלויות לבתי העסק ולצרכן.
גיור: הרפורמה הבאה בתחום שירותי דת
הרפורמה שעליה הכריז השר מתן כהנא, עוסקת בגיור הממלכתי בישראל, והיא נועדה לאפשר לרבני עיר מכהנים לעסוק בתחום זה באופן שיחייב את רשויות המדינה להכיר בתעודות המרת הדת שינפיקו - לכל עניין. עד כה, הוקנתה סמכות זו רק לבתי דין מיוחדים הכפופים לרבנות הראשית, ואם המהלך ייצא לפועל, תהיה בכך חזרה למצב שהיה נהוג בעבר, טרם הקמת מערך הגיור הממלכתי.
המשמעות העיקרית של המהלך היא שמאות-אלפי עולי ברית המועצות לשעבר וצאצאיהם, המוגדרים "חסרי דת" ומתקשים להתגייר במוסדות הקיימים, יוכלו לפנות לרבנים שאימצו פסיקות הלכה מקילות-יחסית, ולהצטרף באמצעותם לעם היהודי, כאשר הרבנות, מצדה, תהיה מחויבת להכיר בכך ולהשיאם כדת משה וישראל.
גם בנושא זה נסדק מונופול הרבנות הראשית, והיהדות האורתודוכסית בכלל, בתהליך איטי שנמשך עשרות שנים. כל ניסיונות החקיקה להסדרת הנושא, בין לריכוזיות ובין לביזור, אמנם נבלמו עד היום, אך שורה של פסיקות בג"ץ הביאה למצב שבו גיורים פרטיים, כולל רפורמיים וקונסרבטיביים, מוכרים כיום לעניינים אזרחיים, כגון זכאות לחוק השבות ורישום אוכלוסין.
כעת מבקש השר כהנא לפסוע צעד נוסף אל פתיחת התחום לתחרות על חשבון הרבנות, כשהמטרה היא הכרה בבתי דין אלטרנטיביים גם לעניינים דתיים, ובראשם רישום המתגיירים לנישואים כדת משה וישראל.
כרסום מתמשך, באין הכרעה של המחוקק
חוק השבות קובע כי כל יהודי או אדם שהתגייר, זכאי לקבל אזרחות ישראלית, אך הוא איננו מגדיר מיהו יהודי ומהו גיור. הלקונה הזו עוררה מחלוקת פרשנית הנמשכת כבר עשרות שנים, והפכה לאחת הסוגיות הדתיות הנפיצות בחברה הישראלית וביחסים שבין מדינת ישראל ליהדות התפוצות. בנוסף, מערך הגיור הממלכתי, הכפוף לרבנות הראשית, מעולם לא זכה למעמד בחוק, ולכאורה מבחינה משפטית אין לו עדיפות על בתי הדין הפרטיים.
במשך עשרות שנים הכירה המדינה בפועל רק בגיורים שנעשו על פי ההלכה ושאושרו על ידי הרבנות, אף שלא הוסמכה לכך. ב-1989 סדק בג"ץ לראשונה את הססטוס-קוו, כאשר קבע כי אם הגיור הוא מבית דין של קהילה מוכרת בחו"ל - יש לקבלו גם אם הוא רפורמי או קונסרבטיבי. בשנת 2002 הכיר בית המשפט גם בגיורים לא אורתודוכסיים שנערכו בארץ – אך לעניין רישום אוכלוסין בלבד (עניין הצהרתי שאין לו נפקות משפטית).
בשנת 2005 עתרה לבג"ץ נטליה דהן, מתגיירת רפורמית, בבקשה שיאמץ את הפרשנות הליברלית לחוק ויורה למשרד הפנים להכיר בה כיהודייה לעניין השבות. במרוצת השנים עתרו מתגיירים נוספים לבג"ץ בבקשה לסעד דומה, אך בית המשפט לא שש להכריע בסוגיה העקרונית. השופטים הבינו כי לקבלת העתירות עלולות להיות השלכות חברתיות ופוליטיות דרמטיות, ומנגד דחייתה תעביר מסר בעייתי ליהדות התפוצות, שברובה ליברלית, ועלולה לגרום למשבר חריף בינה לבין מדינת ישראל.
בג"ץ ציפה שהממשלה תוביל מהלך חקיקה שיקבע את הפרשנות הנכונה לחוק השבות וייתר את העתירות, אך זו לא מיהרה לאחוז בתפוח האדמה הלוהט. במקום זאת הקימו הפוליטיקאים ועדות שונות בניסיון להגיע לפשרה מוסכמת – אך כל המאמצים כשלו
בג"ץ ציפה שהממשלה תוביל מהלך חקיקה שיקבע את הפרשנות הנכונה לחוק השבות וייתר את העתירות, אך גם זו לא מיהרה לאחוז בתפוח האדמה הלוהט. במקום זאת הקימו הפוליטיקאים ועדות שונות בניסיון להגיע לפשרה מוסכמת – אך כל המאמצים בעניין נכשלו.
מי שעשתה סוף לסחבת היא דווקא מתגיירת מבית דין חרדי פרטי של הרב ניסים קרליץ, שהיה ממנהיגי הזרם הליטאי, שעתרה אף היא לבג"ץ בדרישה להכיר בה כיהודייה. בשנת 2016 קיבל בית המשפט את העתירה וקבע תקדים. בחודש מרץ השנה, לאחר שההחלטה ההיא כבר ביטלה למעשה את הסמכות הבלעדית של המערך הממלכתי, קבעו השופטים בתיק נטליה דהן כי גם גיורה הרפורמי יוכר.
למרות ההתנגשויות הרבות בין בג"ץ למדינה בנושאים הדתיים, בית המשפט מקפיד תמיד שלא להתערב בענייני הלכה, ולכן להכרה שקבע במקרים הנזכרים הייתה רק נפקות אזרחית. יוזמת כהנא להעניק לרבני עיר סמכויות גיור, אמנם משתלבת עם מגמה קיימת, אך יש בה חידוש משמעותי, שכן היא מבקשת לראשונה לשבור את מונופול בתי הדין הממלכתיים הכפופים לרבנות הראשית - ולהכיר בגיורים הפרטיים גם לעניינים דתיים.
"היהדות מעולם לא הייתה מונוטונית"
עו"ד אלעד קפלן, מנהל מרכז מנומדין למשפט יהודי ודמוקרטי באוניברסיטת בר-אילן, מאבחן כי על כף המאזניים בדיון על שירותי הדת לא מונחות הלאמה והפרטה ואף לא "יהודית" מול "דמוקרטית". לדבריו, מדובר בשאלה של זהות, סביב המחלוקת העתיקה "מי מחזיק במפתחות ליהדות", ובשתי גישות מנוגדות לגבי משמעותה ותפקידה של מדינה יהודית.
"מצד אחד עומדת תפיסה ריכוזית, שרואה ברבנות הראשית לישראל את מי שצריכה להוביל ולהנחות את העולם היהודי כולו, ליצור מתוך קיבוץ הגלויות מודל של יהדות ישראלית אחידה, כור היתוך", הסביר קפלן. "מצד שני יש תפיסה אחרת, ביזורית, שרואה במדינת ישראל כזו שצריכה להכיר ולהכיל את מגוון הקהילות וליצור חברה בה כולם שייכים, למרות השוני במסורת ובפרקטיקה הדתית".
עו"ד קפלן סבור כי "המעבר ממדיניות של 'כור היתוך' למדיניות של 'סלט ירקות', שבה כולם מעורבבים אבל שומרים על הייחודיות של כל קבוצה, נכונה לא רק לממסד הדתי אלא לתחומים רבים במדינת ישראל", וכי "ממסד דתי שמבקש להכתיב לציבור מהי הדרך הנכונה להיות יהודי, יתקשה לזכות כיום באהדה".
תני פרנק, מנהל המרכז ליהדות ומדינה מבית מכון הרטמן, טוען אף הוא כי "היהדות מעולם לא הייתה מונוטונית או נתונה לפרשנות אחת בלבד", ולכן "הכיוונים של הממשלה החדשה לתיקון מערכות שירותי הדת הם חלק ממגמה שחוזרת לבסיס של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, המאפשרת בחירה ביהדות ללא כפייה".
"המגמה היא פחות של הפרטה (שכן שירותי הדת כבר מופרטים בחלקם) ויותר של ביזור סמכויות, תוך יצירת רגולציה אפקטיבית שתבטיח שירות הוגן ושקוף ובעיקר איכותי יותר", הוסיף פרנק. הוא קרא לנצל את ההזדמנות כדי "להחזיר את היהדות ליהודים, באופן שייתן ליותר השקפות דתיות לקבל הכרה וייצוג, גם אם הן לא מתואמות עם המפלגה השולטת באופן זמני בשירותי הדת, תוך מציאת האיזון הנכון בין מתן סמכויות לשלטון המקומי וקביעת גבולות הגזרה בשלטון המרכזי".
"לא לכל תחום מתאימה רפורמה והפרטה"
מנגד, בארגון ליב"ה השמרני, מהמתנגדים הבולטים להפרטה בשירותי הדת, תקפו את המגמות המתוארות. "קרנות זרות, באמצעות כסף זר, מממנים במשך שנים קמפיינים ועמותות פיקטיביות שמטרתן לפורר את הרבנות הראשית לישראל, ובכך להפוך את ישראל למדינת כל אזרחיה", נמסר מהארגון. "כל זה נעשה על ידי יצירת דה-לגיטימציה לאבני היסוד היהודיים שהחזיקו אלפי שנים גם בגלות". לפי ליב"ה, "בג"ץ שותף גם הוא למהפכה הזו, ובכרסום איטי הוא מצליח להוריד מהמדינה את סממניה היהודיים, ובכך לעקר את בחירת העם".
תומר בן צבי, איש ארגון כושרות המנהל מאבק ציבורי נגד הפרטת הכשרות הממלכתית, אמר: "כוונתו של השר מתן כהנא לשיפור מערכת הכשרות מבורכת. יחד עם זאת, חבל שהרפורמה המוצעת עומדת בניגוד למסקנות הוועדות של משרד המשפטים, הרבנות הראשית ושאר גורמי המקצוע".
"בניגוד להצהרות של השר, ובהסתמך על נתונים קיימים, הרפורמה הזו תוביל לעליית מחירים, לאנרכיה בשוק הכשרות, והחמור מכל - להעמקת השסע בין הקהילות בישראל", הוסיף בן צבי. "במקום להרוס הכל ולבנות משהו חדש ובלתי ידוע, מה שצריך לעשות הוא להקים גוף כשרות אחד - יעיל, טכנולוגי וזול. התוכנית קיימת, היא הוצגה לשר, והכי חשוב - היא יכולה לצאת לדרך מחר בבוקר".
על המגמה הכללית לעידוד התחרות בשירותי הדת, אמר: "אסור שמדינת ישראל תוותר על אמירה בנושא היהדות שלה, שהרי זה אבן יסוד בהקמתה ובהצדקת קיומה. מעשה של הפרטה בנושאים הקשורים ליהדות הוא בעצם ויתור דה-פקטו של המדינה מאחריותה כלפי המרכיב היהודי. לא לכל תחום מתאימה רפורמה והפרטה".
