מלחמת רוסיה-אוקראינה, שנפתחה בעוצמה לפני כשנתיים, עדיין מטלטלת את מדינות העולם וגורמת לשינויים דרמטיים. בשבועות הראשונים של המלחמה, היה נראה שהקהילות היהודיות באוקראינה הולכות להיעלם, לנוכח הבריחה ההמונית של פליטים. אולם, ככל שחלף הזמן, הצליחו הקהילות להתאושש, להשתקם ולהמציא את עצמן מחדש.
לצד ראשי הקהילות, הרבנים ושלוחי חב"ד שהמשיכו לפעול ללא הפסקה גם תחת אש – קרדיט גדול לתופעה הזו שייך למנהיגות, הנשים, הרבניות בקהילות, שלקחו סיכון גדול בחזרה לתופת, כדי להיות עם הנשים היהודיות שמסיבות שונות לא יכלו לעזוב את בתיהן באוקראינה.
"בשבועות האחרונים חגגנו, עשרות נשות העיר חרקוב – שספגה וסופגת מטחי אש רבים – באירוע גדול של הפרשה חלה בבית הכנסת, עם תפילה מיוחדת לשלום בארץ ישראל ובאוקראינה, עם דגש על תפילה להחזרת החטופים בראים ושלמים", סיפרה ל-ynet הרבנית מרים מוסקוביץ, שליחת חב"ד בעיר.
הרבנית מוסקוביץ, הדומיננטית מאוד בחיי הקהילה, שבה בעלה הרב משה משמש כרב, הוסיפה: "הגענו לכאן לפני 34 שנים, בחודש אלול 1990, ומיד התחלנו לפעול. גאלנו בית כנסת ענק, והוא הפך מהר מאוד להיות המגדלור המאיר של הקהילה כולה. בתוך זמן קצר הקמנו בית ספר, גן ילדים ומערך שיעורי תורה. לי עצמי יש שיעור תורה שבועי לנשים, שברבות השנים הפך לחלק בלתי נפרד מהקהילה. אל השיעור הזה הצטרפו עוד שיעורי תורה ומסגרות תורניות לנשים, לצד תוכניות שלמות לנשים, ממועדון פעיל ועד מפגשים קבועים עם אימהות של התלמידים מכל שכבות הגיל".
המלחמה נפלה כרעם ביום בהיר ואיימה לחרב את הכול. "הרבה משפחות עזבו את הקהילה", מספרת הרבנית מוסקוביץ, "חרקוב ממוקמת 40 קילומטר מהגבול עם רוסיה והחיים כאן מתנהלים תחת אש כבר שנתיים. טילים והפגזות בלתי פוסקות. למרות הכול ואולי דווקא בגלל המצב – הנשים היהודיות מרגישות הרבה יותר צורך להיות ביחד, מלוכדות. אז מצד אחד הרבה משפחות יהודיות עזבו, אבל מצד שני אלה שכן נשארו מגלות התלהבות גדולה יותר בלכידות הפנימית. הרבה מהן שלא היו מחוברות לקהילה ולא פקדו את בית הכנסת אף פעם, מגלות עכשיו הרבה יותר עניין להיות שותפות ולחזור למקור חוצבן, ליהדותן".
הרבנית מוסקוביץ מספרת על אימפריה חינוכית שמתנהלת. "חלק מהמוסדות מתקיימים פרונטלית, למרות המצב. עברנו כמובן ללימודים במרתף מאז פרצה המלחמה. חלק מהמסגרות מתנהלות עדיין במסגרת און-ליין", היא סיפרה.
הקשר עם הנשים שנאלצו לעזוב עדיין נשמר. "רבים מהפליטות מצטרפות אלינו לשיעורי השבועי בזום, זה עוגן שבועי להמון נשים, אחת מחזקת את השנייה", סיפרה הרבנית מוסקוביץ. "יש לנו כאן אישה, שלפני חודש בערך בנה נהרג מהפגזה בעיר שלנו. כל נשות הקהילה הגיעו להלוויה, להיות איתה ביחד, לתת לה עידוד. אנחנו גם עורכים לנשים שבתונים. אנחנו רואים באופן מוחשי, עד כמה הנשים מובילות את מצב הרוח של הקהילה – ולכן אנחנו עושות הכול כדי לתת להן את כל תשומת הלב שניתן".
לצד כל זה, מספרת הרבנית מוסקוביץ כי "בכל חודש נשות הקהילה שותפות באריזת מאות חבילות מזון לאנשים נטולי יכולת כלכלית. הנשים אורזות ושותפות בביקור הבית אצל הנזקקות, עוברות בית-בית, מחזקות ומעודדות. הפעילות הנשית שלנו היא ממש קריטית ומעניקה חוסן ועידוד לכלל נשות הקהילה, ובפרט בזמנים לא פשוטים אלו".
בחודש שעבר היא הייתה אמורה לחגוג עם אלפי חברותיה, שלוחות חב"ד מהעולם, בכינוס השנתי בניו יורק, אך היא ויתרה בצער על המסע. "בשבילנו לנסוע בתקופה הזו, זה לא פחות מ-30 שעות של נסיעות, ברכב ובמטוס", היא מתארת, "מדובר ב-16 שעות נסיעה ברכב לשדה התעופה בקישינב, ומשם עוד שתי טיסות לניו יורק". לדבריה, "לפני שנה הייתה לי הזכות לדבר, בשם השליחות מאוקראינה, במעמד ההצדעה הגדול לשליחות חב"ד שנערך בניו יורק".
"אנחנו הכתובת לכל עניין נשי-יהודי"
קייב, הבירה, הייתה אחד היעדים להפצצות בשנתיים האחרונות. הרבנית דבורה לבנהרץ, שמנהלת את אחת הקהילות המרכזיות עם בעלה הרב מרדכי, ארגנה באחרונה את האירוע הנשי הכי חשוב לה: חנוכת מקווה טהרה.
"מאז שהגענו לכאן לפני 26 שנים", מספר הרבנית לבנהרץ, "אנחנו משתדלים להיות הכתובת לכל עניין יהודי, ובאופן ספציפי יותר, לכל עניין נשי-יהודי. יש לנו כאן מערך שיעורים לנשים באופן קבוע ופעילות נשית סביב מעגל השנה היהודי. דווקא מאז שפרצה המלחמה, נשים רבות הפכו ממש אקטיביות בקהילה ובכל מה שקורה בה".
על המקווה החדש, היא סיפרה: "בניית המקווה היא נס גדול בפני עצמו. התחלנו עם הבנייה שלו לפני ארבע שנים, ואז תקפה את העולם הקורונה, וכשהתחלנו להתאושש, פרצה המלחמה. בערב שבת הראשונה בזמן המלחמה, במהלך השהות במקלט, ניצלתי הפוגה קצרה כדי להתכונן לשבת. באותן דקות נפלה בי ההבנה, שלא יכול להיות שהמקווה הזה לא יהיה מוכן וישמש את נשות קייב; לא ייתכן שמקווה שנבנה בדם ויזע, כפשוטו, ובתרומות של יהודים מעוטי יכולת שנתנו כמיטב יכולתם, לא יהיה פעיל. וזה נתן לי תקווה, כשימים ספורים לאחר מכן נאלצנו לצאת מקייב, כשלא היה ברור אם ואיך נוכל לחזור, ואם נחזור מה יחכה לנו כאן. חזרנו לכאן במהירות, כעבור זמן קצר, והתארגנו שוב על הבנייה – ובחודש שעבר גזרנו את הסרט".
האישה שמנהלת שתי קהילות במקביל
בעיר קמיאנסקה האוקראינית, הרבנית דינה סטמבלר, רעייתו של השליח הרב לוי סטמבלר, מנהלת את בית הספר היהודי וגן הילדים, וחולשת על שורת פעילויות אינטנסיביות לאורך השבוע: "בית ספר יום ראשון" – לילדים יהודים הלומדים במוסדות כלליים, מוסד תורני לנשים עובדות, וחוגים ושיעורי תורה לנשות גיל הזהב. היא מנהלת גם את קרן העזרה ההומניטרית לנזקקים.
המלחמה גרמה לשינוי דרמטי במבנה הקהילה. "המצב בהחלט השתנה", מספרת הרבנית סטמבלר, "יש הרבה חברי קהילה בישראל ובאירופה, ולמעשה אנחנו מנהלים שתי קהילות במקביל, גם כאן וגם בארץ, עם קשר רציף עם האנשים וטיפול אישי בבעיותיהם השונות, כולל מפגשים פיזיים כמה פעמים בשנה, לרבות כינוסי גיבוש. רק באחרונה קיימנו כינוס כזה, כאן בישראל, לנשות הקהילה שלנו שעברו לכאן". היא ביקשה לציין באופן מיוחד את לילך שניפוב ובעלה הרב יעקב. "לילך היא בוגרת המוסדות של הרב קמינצקי בעיר דניפרו ומאוד מסייעת לנו בפעילות", היא אמרה.
הרבנית מוסקוביץ, הרבנית סטמבלר והרבנית לבנהרץ מייצגות עשרות מנהיגות באוקראינה היהודית. "אי אפשר לתאר בכלל את עוצמת ההשפעה של השליחות על שימור הקהילות היהודיות ופיתוחן לאורך עשרות השנים האחרונות, ובפרט לאחר המלחמה", אומרים ב-JRNU, הרשת היהודית הגדולה של שלוחי חב"ד במדינה.
