שלומי (שלוימי) ברנשטיין לא רוצה שיגדירו אותו ולא אוהב שמכניסים אותו לקופסאות. "ניסיתי להפוך לחילוני, לא הצלחתי. אני בן אדם עם ראש פתוח ומאוד מערבי ועדכני, אבל אני לא יכול להתעלם מדברים מרכזיים בנפש שלי", הוא מסביר. זו גם הסיבה לכך שהוא שר ביידיש ובעברית בהגייה יידישאית: "יידיש היא שפה יפה מאוד, וזו שפת האם שלי. שירים מגיעים ממקום עמוק".
כשישראלים רבים חושבים על יידיש, הם חושבים על גלות, מזרח אירופה או בועה חרדית – אבל במוזיקה של ברנשטיין יש הרבה יותר מזה. היצירה שלו שונה בנוף המוזיקה החסידית. לצד הפקה מוזיקלית עדכנית, הוא שר טקסטים מקוריים עם מסרים של אינדיבידואליזם ואהבה עצמית. בשיר "לראות את עצמו" הוא משתמש במשפט המוכר מההגדה של פסח, תוך שהוא מוציא אותו מההקשר המקורי: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו. / לכל מקום שאני הולך / אני תמיד שלי / אני זוכר את עצמי" (בתרגום לעברית).
לרקוד על שתי החתונות: קטע מתוך הסדרה "סימני שאלה"
(HOT8)
יש מגיבים ביוטיוב שמכנים אותך "חרדישע בילי אייליש" (בילי אייליש החרדי).
"קוראים לי גם 'בילי הייליג', שזה קדוש ביידיש. בגלל ההפקה המוזיקלית, שהיא קצת חורפית, וההפקה הקולית שמשלבת הרמוניות על השירה. היא זמרת שאני לא יכול לשמוע ביומיום, היא קורעת לי את הנשמה, אבל כשאני במצב שאני בנוי לזה – זה עושה לי אורגזמה מיוחדת, במובן המטפורי. היא נותנת לי הרבה השראה, נפש פצועה שמטפטפת את הלב שלה לתוך השירים. אני אוהב מאוד את הלחישות שלה, סוג של דיבור עם השירה".
לא מעט קרה בחייו של ברנשטיין בן ה-28 מאז הצטלם לסדרה התיעודית "סימני שאלה" בהוט, בבימויה של נועה אהרוני, שעוקבת אחרי סיפוריהם של שלושה אנשים מהמגזר החרדי ששוקלים לצאת בשאלה (הפרק האחרון מבין השלושה בסדרה ישודר הערב, יום א', ב-HOT8, והסדרה זמינה לצפייה ב-VOD של הוט). "הייתי בארצות הברית, התגרשתי, עברתי מבית שמש לירושלים", הוא נותן תקציר של מה שקרה מאז. "התחלתי לעסוק בהפקת וידאו, אני לומד את התחום הזה. בעיקרון אני אוטודידקט, אבל אני חושב ללמוד עיצוב תלת-ממד בצורה מסודרת, כי זה תחום מורכב יותר מכל מה שעשיתי עד היום".
"רק אחרי שנים הבנתי את הנזקים"
המוזיקאי, שגדל בבית חרדי למהדרין בבית שמש, מגדיר את עצמו כאדם שנמצא בחיפוש מתמיד. באופן סמלי, התקשינו למצוא מקום לשבת ולקיים בו את הריאיון. הסלון בדירה של שלומי מבולגן מדי, הפאב שחשבנו לשבת בו סגור ובמקומות אחרים רועש והומה מדי.
יידיש, כאמור, הייתה השפה הראשונה שידע. "כשאבא ואמא שלי רצו לדבר ביניהם בלי שנבין, הם דיברו בעברית, אבל אחרי כמה שנים כבר יכולנו להבין. אפשר להגיד שאת העברית התקנית שלי קיבלתי מחיים ולדר", הוא מזכיר את שמו של הסופר החרדי הנודע, ששם קץ לחייו לאחר שעלו נגדו עדויות על פגיעות מיניות. "הוא היה איש נערץ בילדות שלי. דרך הספרים שלו הוא לימד אותי מה זה רגשות, מה זה לדבר על רגשות, וגם לימד אותי עברית".
באופן שהתגלה בדיעבד כאירוני, ולדר גם נתן מילים לפגיעה מינית ששלומי חווה בעצמו: "באחד הספרים מסדרת 'ילדים מספרים על עצמם' היה לו סיפור על ילד שנפגע מינית במכולת, בלי להזכיר במפורש מה קרה. אני ידעתי בדיוק על מה מדובר, וכל כך שמחתי שהוא כתב את זה בספר. זה נתן לי מילים. הוא כתב שם שאם קורה משהו, אנחנו תמיד צריכים לפנות ולשתף את ההורים. אני לא שיתפתי את ההורים שלי בזמן אמת. לי זה קרה בחנות ספרים, בסביבות גיל שבע-שמונה. היה מוכר חרדי שעשה עליי מניפולציה. הוא צייר לי ציור, צייר ממש יפה אגב, ואני הייתי אז בקטע של ציור וממש התרשמתי. הוא קרא לי לחדר סמוך, כביכול כדי להראות לי עוד ציורים, והתחיל לגעת בי. בזמן אמת לא הבנתי את הסיפור בכלל, לא ייחסתי לזה יותר מדי חשיבות. רק אחרי שנים התחלתי לקלוט מה היה החילול הזה, חילול הגוף, חילול הפרטיות. רק אחרי שהגעתי לבגרות מינית הבנתי את הנזקים".
4 צפייה בגלריה
חיים ולדר. "הכעס שלי הוא בעיקר על ההנהגה החרדית שטייחה את כל הסיפור"
(צילום: מאיר סלם)
איך הרגשת כשהתברר שדווקא חיים ולדר, האיש שפרץ דרך בכך שהביא שיח על מוגנות לחברה החרדית, פגע בעצמו בנשים ובנערות לפי העדויות הרבות?
"נורא ואיום. אני חושב שזה הבְּרוֹךְ בסיפור הזה. ילדים רבים כמוני לא מסוגלים לכעוס עליו, יבקשו לסנגר עליו בכל מחיר ולהכחיש את הסיפורים. זה האינסטינקט. יש עדויות רבות אבל הדברים לא התבררו או הגיעו להכרעה משפטית, וגם זה כואב, שהכול הפך להיות כזה עלום, באוויר. אני חושב שהסיומת הטרגית, עם ההתאבדות שלו, קצת הסגירה אותו. הכעס שיש לי הוא בעיקר על ההנהגה החרדית שטייחה את כל הסיפור. בעיתון 'יתד נאמן' הייתה כתבה חיובית עליו, שבה נכתב שהוא 'מת בנסיבות טרגיות', בלי לציין בכלל מה היה. הם לא בנויים למשברים כאלה, הסיפור הזה גדול עליהם. זה סיפור מורכב ומסריח וכואב עד לב השמיים".
להיות שלם עם הרבגוניות
הוא גדל כאחד מבין תשעה אחים. אביו השתייך מצעירותו לקהילת ישיבת המתמידים, קהל עדת ירושלים – קהילה חרדית המורכבת מבני היישוב הישן שאינם חלק מהעדה החרדית. "בפועל אבא שלי היה הולך לכל אדמו"ר ורב אפשרי", נזכר שלומי, "גם השירים ששמעתי בבית היו מגוונים מאוד. הגיוון הזה איפשר לי את החקירה האישית שלי".
מפגש של שלומי עם אחותו מלכה: מתוך "סימני שאלה"
(HOT8)
אחותו מלכה יצאה לתהליך חיפוש דומה לשלו, וגם היא שרה ועוסקת במוזיקה. "היא הלכה לאודישן בכוכב הבא לאירוויזיון, וההורים לא הלכו איתה אבל תמכו מרחוק. הם לא הלכו כי יש דברים שהם לא יכולים לעשות, באורח החיים שלהם, ואני מבין אותם לחלוטין", הוא אומר. "אני ואחותי בתהליך של חיפוש. אני מחפש את עצמי, לפעמים זה מתבטא בקונפליקט, ולפעמים ברבגוניות או רב-תרבותיות. היום אני הרבה יותר שלם עם עצמי, עם שני הצדדים שבי".
היו תקופות שבהן חשבת להוריד את הכיפה ואת הפאות?
"אני אוהב מאוד את הפאות שלי. ניסיתי פעם להסתיר את הפאות ולראות איך אני נראה בלעדיהן, ולא כל כך אהבתי את זה. בשבילי הקונפליקט הוא שאני מודע מאוד לגדלוּת שיש בתורה שלנו. הייתי אפילו קורא לעצמי 'חזלניק', אני מחובר מאוד לתודעה של חז"ל ושל הגמרא. אני רוצה מאוד למצוא שבסוף התורה צדקה בכל מה שהיא אמרה, אבל בהרבה מקרים זה לא נראה הגיוני".
"עם כמה שחשבתי שאני השתניתי, גיליתי שההורים שלי השתנו. הם פשוט התחילו לתמוך בי, לתת אהבה, לחבק. לא הזכירו שום דבר שקשור לשמירת הלכה. חוויתי את הניכור והניתוק, וחוויתי את האיחוד מחדש – והוא השפיע מאוד על שלוות הנפש שלי"
איך אתה מגדיר את היחס שלך להלכה האורתודוקסית?
"אני לא אגיד שאני האדם הכי חכם בעולם שיודע הכול על איך שדברים עובדים, אבל משנותיי בישיבה, אחרי עמל מטורף בניסיון להבין איך לחיות בשלום עם הכללים האלה, הגעתי למסקנה שאת ההלכות צריך להמשיך ללבן ולחקור. יש מצב אבסורדי שבו הרבה הלכות לא מתלבשות עם השכל של האדם, גם אם הוא אדם שיש לו תשוקה מטורפת לכל מה שקשור לתורה. אני במסע, אני לומד ומעוניין להמשיך ולחקור, ולהביא את ההלכה למקום שבו היא יכולה להשתלב עם החיים שלי במציאות המודרנית".
"קיבלתי את ההורים שלי בחזרה"
הקשר שלו עם הוריו ידע עליות ומורדות, עד שהגיע לנקודה הנוכחית שבה הוא טוב מתמיד. "הניתוק שלי מההורים התחיל כשהתחלתי לעשן קנאביס. נכנסתי לבועה משל עצמי והתחלתי לבחור מה טוב לי ומה לא, וההורים היו די ביקורתיים ביחס למי שאני", הוא משחזר. "בסוף הייתי בחור חרדי, והם ציפו ממני שאתנהג כמו חרדי. לא רציתי להיות בסביבת אנשים שמבקרים אותי ומכאיבים לי, וכעסתי עליהם מאוד באותה תקופה".
איך השימוש בסם השפיע עליך?
"בשנה הראשונה זה פתח לי את היצירתיות ונתן לי את האומץ לצאת עם המוזיקה שלי לעולם. עם הזמן, מאחר שזה הפך להתמכרות שוחקת, התחלתי לאבד את הטעם לכל דבר. כבר לא היה לי טעם לחיים. אחרי שנתיים של שימוש אינטנסיבי בקנאביס, 6-5 גרם ביום, שבהן הייתי ממש מכור, שמעתי על איוואסקה. הלכתי לטקס איוואסקה כאן בארץ. זה לילה ששינה לי את החיים, אבל אני לא ממליץ לאף אחד להתנסות במשקה הארור הזה. זה גרם אצלי להצפות רגשיות חמורות כל כך, שהבנתי שאני חייב לטפל בעצמי. מאז לא הצלחתי להכניס ג'וינט אחד לפה, כל שאכטה גרמה לבטן שלי להתהפך ולרגשות לגעוש".
הטלטלה הובילה למהפך גם בקשר שלו עם ההורים: "אחרי הלילה ההוא החלטתי שאני בא להורים שלי לליל הסדר. הרגשתי שאני ממש זקוק לתמיכה שלהם, לתחושה של אבא ואמא. כשהגעתי אליהם גיליתי שעם כמה שחשבתי שאני השתניתי, ההורים שלי השתנו. הם פשוט התחילו לתמוך בי, לתת אהבה, לחבק. לא הזכירו שום דבר שקשור לשמירת הלכה. קיבלתי את ההורים שלי בחזרה.
"הלכתי לטיפול, מצאתי מטפלת מדהימה ששינתה לי את החיים. התחלתי לדבר עם ההורים שלי על מי שאני, והיום הם ההורים הכי מדהימים בעולם. חוויתי את הניכור והניתוק, וחוויתי את האיחוד מחדש. האיחוד הזה השפיע מאוד על שלוות הנפש ויישוב הדעת שלי. אני יודע שהם יהיו שם בכל פעם שאצטרך אותם".
(ברנשטיין לצד ליפא שמלצר. "נתן לי השראה")
בתחילת הכתבה הוזכרה בילי אייליש, אבל ברנשטיין גדל על מוזיקה אחרת לגמרי, בעיקר ביידיש. "גם כשזמרים במוזיקה החסידית שרים בעברית, הם מלחינים פסוקים. היצירה הגדולה היא יצירה ביידיש", הוא מסביר. "ביידיש היה ליפא שמלצר. הוא היה מגה-סטאר בציבור החסידי, והתחיל להוציא אלבומים שלמים עם יצירה אישית, ביידיש. הוא נתן לי המון השראה".
עם הזמן הוא נחשף לג'אז: "אחרי שיצאתי מהישיבה נחשפתי לסגנונות מוזיקה נוספים. התחלתי להאזין לאלקטריק בנד של צ'יק קוראה, זה פתח לי את הראש למוזיקה יותר עמוקה, אינטליגנטית, עם טכניקה עילאית. הבנתי שכל מה שאני יודע זו טיפה בים. מג'אז עברתי למוזיקה קלאסית – מוצרט, בטהובן, ברהמס, באך. הקשבתי לכל סגנון אפשרי, הכול. התחלתי ליצור מוזיקה משלי, אבל זה די דשדש כשזה הגיע להפקות ממש. בגיל 23 הבנתי איזו מוזיקה אני רוצה לעשות".
יש בתקופה הזו כעס גדול על החברה החרדית בגלל סוגיית הגיוס. יש לך שאיפה לחבר בין ציבורים שונים?
"הרבה פעמים בזוגיות, הדרך שלנו לריב היא לפגוע אחד בשני במקום לומר מה מכאיב לנו. כשאנשים אומרים על חרדים שהם משתמטים, הם לא רוצים לפגוע בהם, הם רק רוצים לומר כמה כואב להם שהילדים שלהם מוסרים את הנפש כדי להגן על האדמה הזאת, והחרדים לא. החרדים יגידו על החילונים שהם הוציאו את עצמם מעם ישראל בכך שהם לא שומרים מצוות, והם רק רוצים להביע את הכאב שלהם, לומר: 'איך אתם לא רואים את זה?' כל זוג שמנהל מריבות ככה לאורך זמן, לא מחזיק מעמד. בסוגיית הגיוס יש מבוי סתום בין שתי השקפות עולם שונות בתכלית. אני חושב שאם היינו ממצים את הפוטנציאל שלנו כיהודים, היינו מגיעים לפתרונות גם בעניין הזה. לא הגיוני גם שנריב עם השכנים שלנו כל החיים".
