רגע מכונן בהיסטוריה היהודית: לאחר אלפיים שנות תפילה, דמעות וכמיהה, הכותל המערבי עומד בפני מהפכה מרגשת. בשבוע שעבר החלה פריצת המנהרה שתשמש למעלית הכותל, צעד מרכזי לקראת הנגשת האתר הקדוש ביותר ליהדות לאנשים עם מוגבלויות וקשיי ניידות.
הכנות למעלית בכותל המערבי
"זהו רגע מכונן עבור העם היהודי", אמר הרצל בן ארי, מנכ"ל החברה לפיתוח הרובע היהודי. "אחרי אלפיים שנה של געגועים, סוף־סוף נוכל לאפשר לכל יהודי, ללא הבדל גיל או מצב פיזי, להתחבר לשורשיו ולגעת בלב ההיסטוריה שלנו".
המעלית צפויה לגשר על פער של 26 מטר בין הרובע היהודי לרחבת הכותל. "כל מטר של חפירה היה מסע בזמן", סיפר בן ארי בהתרגשות. "גילינו עולמות שלמים: מקוואות עתיקים, שרידי בתים ורחובות שלא ראו אור יום אלפי שנים. כל אבן, כל שבר כלי, סיפר לנו סיפור על אבותינו שהתהלכו כאן".
העבודות, שנתקלו באתגרים רבים, הפכו למסע של גילוי וחיבור מחדש להיסטוריה. "לא רק שאנחנו מנגישים את הכותל", הוסיף בן ארי, "אנחנו גם חושפים ומשמרים את העבר. חלק מהממצאים ישולבו בלובי המעלית, כך שכל מבקר יוכל לחוש את נשימת ההיסטוריה ברגע שייכנס".
עם זאת, יש עדיין מהמורות רבות בדרך. "אנחנו מקווים להשלים את הפרויקט בתוך שנתיים", אמר בן ארי, "אבל כל יום מביא איתו הפתעות חדשות. אנחנו עובדים בזהירות ובכבוד, מתוך הבנה שאנחנו לא רק בונים מעלית, אלא גם מגשרים על פני אלפיים שנות היסטוריה".
בחברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי אומרים כי הכותל יהפוך סוף־סוף לנגיש לכל אחד ואחת: "אנחנו לא רק בונים מעלית, אנחנו מגשימים חלום עתיק. נמשיך לבנות ולפתח את הרובע היהודי בירושלים, לחבר בין העבר להווה, ולהבטיח שכל יהודי יוכל לגעת בלב הפועם של האומה שלנו".
הכותל המערבי הוא קטע מתוך החומה המערבית שבנה הורדוס בתקופת בית שני, בהר הבית בירושלים. הוא השריד הבנוי המקודש ביותר ליהודים, מפני שהוא אזור התפילה הקרוב ביותר למקום שבו עמד בית המקדש בפסגת הר הבית. בין כינוייו הנפוצים של הכותל: כותל הדמעות וכותל הקינות.
החומה המערבית היא, למעשה, קיר תומך גדול, אחד מתוך הארבעה שיצרו את רחבת ההר אשר במרכזה עמד בית המקדש. בתקופת הורדוס היו בחומה המערבית ארבעה שערים: שער קיפונוס, הנזכר במשנה, ושלושה שערים נוספים אשר התגלו במחקר ארכיאולוגי ונושאים את שמות החוקרים: קשת רובינסון, שער ברקלי ושער וורן.
גובהו המקורי של הכותל המערבי היה כ-30 מטרים. הוא נבנה, במקורו, באבני גזית גדולות ללא טיט (בנייה יבשה), ובמיטב הסגנון ההרודיאני, שלפיו כל שורת אבנים נסוגה מעט מעל קודמתה. שבעת הנדבכים, מעל רחבת התפילה בת ימינו, הם נדבכים מתקופת בית שני.
חמשת הנדבכים שמעליהם (אבנים גדולות יחסית), הם מהתקופה הערבית הקדומה (ימי הביניים, המאה השמינית לספירה). מעליהם ישנם כמה נדבכים מאבנים בינוניות וקטנות, שנוספו בתקופות הממלוכית והעות'מאנית. מתחת לרחבת התפילה קיימים שבעה-עשר נדבכים נוספים. הסיתות המדויק של האבנים והדירוג המחושב של הנדבכים, הם ההסבר לכך שקיר זה, הבנוי ללא מלט, שרד בלי פגע את כל רעידות האדמה שפקדו את ירושלים לאורך ההיסטוריה.
