רק לאחרונה סערה המדינה סביב הקריאות מצד מובילי דעת קהל ופוליטיקאים חרדים להחרים את מאפיית אנג'ל, על רקע השתתפותו של השר לביטחון הפנים לשעבר ויו"ר דירקטוריון החברה בהווה, עמר בר-לב, בהפגנה מול ביתו של הרב גרשון אדלשטיין. באורח יוצא דופן, על אף שברחוב החרדי הרוחות סערו, הרב עצמו אסר על הביטאון הרשמי של סיעת דגל התורה, "יתד נאמן", להתייחס לנושא החרם או לגבות אותו.
למעשה, מי שלמענו ולמען כבודו הוחרמה המאפייה, סבר שמדובר במהומה על לא מהומה וסירב במופגן לשתף פעולה עם היוזמה – בדרך שאופיינית מאוד לדמותו הצנועה. הסיפור הזה הוא רק דוגמה קטנה אך מייצגת בהחלט לתפיסת עולמו של הרב המנוח, בפרט בנושא יחסי חילונים-חרדים: לא לעורר מדנים ופרובוקציות.
ב-2012 התחוללה סערה של ממש ברחוב החרדי ואף בין כותלי ישיבת פוניבז' סביב דברים שהשמיע במסגרת שיעורו היומי. במהלך שיעור של הרב, הוא התייחס לסיפור המובא במסכת תענית בגמרא שבו מתוארים שני אחים יהודים בשם פפוס ולוליאנוס, אשר החליטו ליטול על עצמם את האשמה ברצח או מרידה (הדעות חלוקות) שבה הואשמו יהודי התקופה ביהודה, במטרה למנוע טבח קולקטיבי בידי השליט הרומי. האחים, שהוגדרו כ"קדושי לוד", הוכתרו על ידי הגמרא כמי "שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן".
הגמרא מסבירה ומבארת כי בעוד שאר הרוגי מלכות הזכאים לדרגת הקדושה המרבית של מסירות נפש היו כולם תנאים ידועים שצדיקותם מן המפורסמות, שני האחים היו לכל הפחות יהודים פשוטים, אך נכונותם למות למען אחיהם העלתה אותם לדרגת הקדושה הגבוהה ביותר.
משם המשיך הרב אדלשטיין בסיפור משלו, ואלו מילותיו: "באותה תקופה שלטו הבריטים בארץ, וקבעו מכסה כמה יהודים יוכלו להיכנס לארץ, וניצולי שואה רבים שהגיעו לארץ גורשו על ידי הבריטים לקפריסין, והוא הלך ועמד בראש קבוצת מפגינים כדי שיניחו לפליטים להיכנס לארץ, והשוטרים הבריטים הזהירו אותם שלא יפגינו, אך הוא לא שמע להם והלך והפגין, והבריטים ירו בו והרגוהו. הנה בחור צעיר זה שלא היה מאמין ולא רצה לומר קדיש אחר מיטת אביו, למרות הכול כיוון שמסר את נפשו לטובת הפליטים, יש לו עולם הבא כמו הרוגי לוד – ואף על פי שהוא עשה את זה מתוך לאומיות, אין זה כמו לאומיות אצל גויים הנובעת רק מגאווה, אלא עשה זאת מתוך אהבת הבריות של יהודים, וגם חילונים שאינם שומרי תורה ומצוות, אם הם מוסרים את נפשם על הצלת אחרים מתוך אהבת הבריות, יש להם עולם הבא כמו הרוגי לוד שמסרו את נפשם לטובת בני העיר".
דבריו של הרב חוללו סערה של ממש בציבור החרדי. הייתכן שחילוני, אפילו כזה שמסרב לקיים מצווה יהודית חשובה כאמירת קדיש על אביו המת, יוגדר בדרגת הקדושה המקסימלית? יתרה מכך, תלמידיו והשומעים את דבריו הבינו כי הרב בדבריו לא מתכוון רק לאותו "בחור צעיר" שנהרג בהפגנה, אלא למעשה מבקש להתייחס גם למעמדם של חללי צה"ל. העמדה הזאת, המייחסת קדושה דתית מקסימלית לא ללומדי תורה אלא דווקא למוסרי הדם והנפש, כמי "שאין בריה יכולה לעמוד במחיצתם", חוללה סערה של ממש באקלים חברתי הרגיל לייחס את הקדושה ללימוד התורה. בפרט שאמירתו אפשרה לייחס קדושה ללאומיות, באופן הסותר במידה רבה את משנת התפיסה החרדית המקובלת.
לאהוב את הילדים בכל מחיר
תפיסתו המכילה יחסית חלחלה הלאה, גם למקומות שבהם הציבור החרדי נדרש לגלות אורך רוח יוצא מגדר הרגיל. ב-2018 פורסמו בשמו הקלטות שבהן ציין הרב כי הורים חרדים שבנם יצא בשאלה נדרשים לאהוב אותו ולכבדו.
השואל הקשה וטען נגד הרב: ומה קורה אם אותו נער בוחר לעשן בשבת בבית המשפחה, לעיני אחיו הצעירים (צעד הנחשב בהלכה חילול שבת בפומבי המוגדר כבעל חומרה רבה)? אך הרב המשיך בשלו – וטען שההורים מחויבים להמשיך לאהוב את הילד, ולא לחשוש לחינוכם של האחים הצעירים. תפיסתו הייתה שחינוך ילדים חייב להיות מבוסס רק על אהבה ולא על שום גורם אחר. הוא האמין בכל ליבו שהורים המהווים דוגמה טובה יהיו ההשראה החינוכית הטובה ביותר לילדים.
בתקופת הקורונה, הרב אדלשטיין בחר להביע עמדה נחרצת של שמיעה מדוקדקת להנחיות משרד הבריאות והקפדה על כללי הריחוק. בשלב הזה הרב היה כבר לא רק ראש ישיבה מרכזית וחשובה בציבור החרדי, אלא גם איש ההנהגה החרדית – הנהגה שאף על פי שבאופן רשמי הועברה לידיו בבלעדיות, חלק בה בענווה רבה עם הרב חיים קניבסקי המנוח. לכן, כאשר פרצה מגפת הקורונה, הבדלי ההנהגה בלטו לעין.
בעוד הרב אדלשטיין חזר וקרא לשמור על ההנחיות, הרב קניבסקי הוביל את העמדה ההופכית. בעוד בביטאון שבו וחזרו על הקריאה לשמור על ההנחיות, הציבור בחלקו הגדול לא נשמע לפסיקת הרב אדלשטיין והעדיף בצורה מופגנת את עמדת שותפו, כאשר נתניהו כבר היה על הקו לשיחה עם נכדו של הרב קניבסקי, בניסיון לשכנע את הציבור להישמע בכל זאת לעמדת הרופאים ולעצור את הלימודים. זאת הייתה פעם נוספת שבה מנהיגותו השקולה והאחראית של הרב אדלשטיין נותרה בעמדת מיעוט.
עם זאת, לרב הייתה עמדה נחרצת גם בנושאים שבהם הציבור הישראלי הכללי צפוי לראות בו שמרן הדוגל בשימור ההתבדלות החרדית. כך, למשל, למרות הכרזתו הבלתי-מתפשרת על מסירות נפשם של חיילי צה"ל, הרב קבע כי אין לאפשר לילדים חרדים להתחפש לשוטרים או לחיילים וטען כי מדובר בתחפושת שאינה ראויה.
הרב אדלשטיין גם התנגד להכנסת לימודי ליבה למסגרות החינוך החרדי בכל צורה. הוא גם אסר על מורים חרדים לעבור ללמד בחינוך הממלכתי תמורת שכר הולם ותנאים סוציאליים מלאים, וטען שהם יאבדו את "העולם הבא" שלהם. ההקפדה העיקרית בעיניו הייתה במניעת כל התערבות ממשלתית בחינוך החרדי ושמירה קנאית על עצמאותו המלאה.
מעל לכול, פטירתו של הרב בן ה-100, בעיתוי רגיש מאוד לחברה הישראלית בכלל ולזו החרדית בפרט, מותירה חלל עצום בצמרת ההנהגה החרדית. העברת השרביט ממנהיג רבני אחד למשנהו, שהייתה מוכרת לנו בשנים האחרונות, כבר לא מתקיימת כאן יותר. אין נכון לרגע זה יורש מוסכם ומוצהר. למעשה ב"דרג ב'" יש מספר טוענים לכתר ולא מן הנמנע שתתפתח בהמשך מלחמת ירושה.
לצד פילוגים פנימיים, היעדר מנהיג בולט המסומן כיורש יכול להוביל גם למנהיגות עתידית שתנסה לשמר את הקיים ולהימנע בכל מחיר משינויים ותמורות. מנגד, ייתכן כי יורשו (או יורשיו) יהיה שמרן ממנו או לחלופין פתוח יותר, לנוכח מציאות הקיום של הציבור החרדי ושיעור העוני הגבוה בו.
