לאורך הימים האחרונים נפגשתי בארצות הברית עם כמה מחבריי מתקופת שירותי הדיפלומטי בניו-יורק ומתקופת עבודתי כמנכ"ל הקונגרס היהודי העולמי. בכל השיחות עלה הנושא של השינוי האפשרי בחוק השבות. הרגשתי דאגה ומצוקה אמיתית, ונזכרתי בשנת 1987, אז נקראתי להוביל מטעם "נתיב" מבצע לעידוד עליית יהודים לישראל, שקיבל בדיעבד את שם הקוד "יריד ששת הימים".
זמן קצר לאחר מכן מצאתי את עצמי כדיפלומט ישראלי במשלחת הישראלית הראשונה בשגרירות ההולנדית במוסקבה, שייצגה אז את האינטרסים של ישראל בתקופת טרום כינון היחסים הדיפלומטיים עם ברית המועצות. אלפי יהודים שביקשו לעלות לישראל התייצבו אז, בימי הדמדומים שיובילו לקריסת הקומוניזם בברית המועצות ובמזרח אירופה, בכל בוקר בפתח שגרירות הולנד.
מוסקבה, שכבר התרגלה לתורים ללחם, בשר ומזללות מערביות שזה עתה נכנסו לשוק, לא ראתה מחזה כזה. התור היה ארוך והתפתל לאורך רחובות סמוכים. אנשים המתינו שלושה ימים כדי להיכנס לחצר השגרירות.
סעיף הנכד – הקרב על חוק השבות
(צילום: נויל האריס)
המראה היה של חלום שמתגשם. במשך עשורים ניסתה מדינת ישראל, באמצעות ארגון "נתיב", שהיה חלק מקהילת המודיעין שלנו, לעורר תודעה יהודית ותחייה ציונית – ונתקלה בחומה בצורה של הקג"ב, שלא בחל באמצעים להתנכל ליהודים. היינו שלושה דיפלומטים ישראלים שעמדה בפניהם משימה היסטורית, כמעט בלתי אפשרית: להוביל את יהודי ברית המועצות מכוח חוק השבות לארץ אבותיהם, שעליה חלמו בסתר.
נפעמנו מהנחישות לשמור על הניצוץ היהודי
במשך כעשור, מהמחצית השנייה של שנות ה-80, סייענו – אני וחבריי ב"נתיב" – לעליית מאות-אלפי יהודים לישראל. זו הייתה עלייה שבארץ חלמו עליה מאז קום המדינה, עלייה שהצמיחה את הכלכלה, חיזקה את התרבות ואיששה מחדש את חזון כור ההיתוך הישראלי.
במשך ימים ולילות בדקנו את עשרות-אלפי התעודות והמסמכים שהיהודים הושיטו לנו בידיים רועדות. חזקה הייתה עלינו שנפעל על פי חוק השבות. תחקרנו אותם, למדנו על משפחתם ועל קהילתם, על רדיפות שעברו רק בשל היותם יהודים. שמענו מהם סיפורים מסמרי שיער על חקירות הקג"ב, על הגליה לסיביר ועל מאסרים, ונפעמנו מהנחישות שלהם לשמור על הניצוץ היהודי שפיעם בהם ועל זיקתם להיסטוריה של עמנו.
הרב הראשי דוד לאו תומך בביטול סעיף הנכד בחוק השבות, בכנס השלוחים העולמי של חב"ד
נתקלנו בסיפורים אישיים קשים ביותר, לפעמים מחוסר התיעוד המתאים, אבל ברגע שהשתכנענו ביהדותם לפי חוק השבות, תמיד קיבלנו גיבוי מהממשלות בירושלים – של יצחק שמיר מהליכוד ושל יצחק רבין מהעבודה – ואפשרנו את עלייתם. גם המפלגות הדתיות – המפד"ל, ש"ס ואגודת ישראל, גם אם מעת לעת ניסו לעורר את השאלה "מיהו יהודי" – חרקו שיניים והבינו את המשימה ההיסטורית של שיבת ציון.
אסור לנו להפנות את הגב
לצערי, לאחרונה אנו שומעים קולות הולכים וגוברים, הקוראים לשנות את חוק השבות במתכונתו הנוכחית. הם מנסים להתנער מההיסטוריה, מהמסורת ומההסכמה הלאומית שהתגבשה ב-75 שנות קיום המדינה, ולשנותה באופן רדיקלי.
זו סכנה של ממש לעתידה של ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית, מדינת לאום ובית לאומי של העם היהודי. בישראל חיים כיום כמיליון וחצי עולים שהגיעו לארץ ב-30 השנים האחרונות והתערו בה. כשליש מהם, כמעט חצי מיליון, אינם מוגדרים כיהודים על פי ההלכה, אף שהם ישראלים פעילים, מעורבים בחברה הישראלית ורואים את עצמם כחלק בלתי נפרד ממנה. הם משרתים בצה"ל, בקהילת המודיעין, ופועלים בכל תחומי החיים במדינה, למשל בחינוך ובבריאות, ותורמים לאומת הסטארט-אפ.
ההבנה הזו מתחדדת עוד יותר אל מול מגפת האנטישמיות הגואה ומתפשטת ברחבי העולם. אם לא די בכך, רוסיה ואוקראינה נמצאות כבר קרוב לשנה במלחמה טרגית ועקובה מדם, שמאיימת על עתידם של מאות-אלפי יהודים בשתי המדינות. רבים מהם רואים בישראל את מה שהיא תמיד הגדירה עצמה – מקלט בטוח לעם היהודי. הקריאות לבחון מחדש את עקרונות חוק השבות מציבות בפניהם סכנת חיים של ממש. אסור לישראל להתנכל אליהם ולהפנות להם את גבה.
רוברט זינגרצילום: שחר עזרןשינוי החוק יפגע קשות גם במאות-אלפי זכאי חוק השבות בארה"ב ובקהילות רבות אחרות, ויפגע קשות במרקם היחסים בין ישראל ליהדות התפוצות. הדבר האחרון שאחינו צריכים הוא להרגיש שהמדינה שלהם מפקירה אותם.
כשחבריי ואני פעלנו להביאם לחוף מבטחים לפני 30 שנים ויותר, ידענו שמדינה שלמה ניצבת מאחורינו ומאחוריהם. אני רוצה להאמין שגם ב-2022 ובשנים שיבואו תהיה כאן מנהיגות אחראית, שתוריד מיד מסדר היום את העיסוק המיותר והמזיק בכל ניסיון לשנות את חוק השבות.
- רוברט זינגר הוא יו"ר המרכז לאימפקט יהודי. עולה ותיק מאוקראינה ופעיל במסגרת ארגונים יהודיים רבים
