תחושות העלבון והכישלון של הורה חרדי, כאשר בנו עוזב את העולם החרדי – הן עצומות, ואין לו מי שיסייע לו להתמודד איתן. אם כל משאת חייו היא להעמיד דורות ישרים מבורכים העוסקים בתורה ובמצוות, אזי עזיבתו של ילד את המסגרת היא מכה אנושה – ואין לזלזל בכך. החשש מהעונש שייגזר בעולם הבא על ההורה, היות שלא חינך את הילד כפי שנדרש ממנו, וכן החשש מההשפעה "הרעה" של הילד על אחיו ואחיותיו האחרים, מציבים את ההורה החרדי בפני דילמה כמעט בלתי אפשרית.
עם כל האמור לעיל, הקלות שבה האצבע מונחת על ההדק וקורעת את מערכת היחסים העוצמתית כל כך שבין הורה לבנו או בתו, קשה מאוד להבנה. כן, גם עבורי, כמי שגדל במגזר החרדי ומבין היטב את אורחותיו ואת המניע אותו. קשה שלא לנוע באי-נוחות כאשר צופים באמהות החרדיות שהסכימו להשתתף בתוכנית "עוד ניפגש", המתארות על מה ולמה ניתקו קשר עם ילדיהן.
חשוב מאוד שהקולות הללו יישמעו. חשוב שניחשף כולנו לקול ברור וצלול המראה עוול נורא שמתרחש רק בגלל עמדות ודעות שונות, אורך החצאית, זוגיות ואהבת נעורים או היחלשות הרמה הדתית. הרי אין כל צידוק להתנהגות הזו. מבחינה מוסרית ודאי שלא, וגם לא הלכתית. גירוש מהבית איננו הפתרון. לא הגיוני ולא מתקבל על הדעת שהורה יוותר על ילדו רק מפני שלא ענה על ציפיותיו ודרישותיו ממנו. הכאב, הצער והייסורים הנגרמים מהניתוק הזה לא תורמים דבר – לא להורה ולא לילד, שיוצא לעולם ללא כל גב ותמיכה.
אותי קיבלו, אבל מה עם אחרים?
מרבית גדולי הפוסקים החרדיים מדברים על כך שילד שסר מהדרך – יש לקבלו ללא תנאי. הגדיל לעשות פוסק הדור החרדי, הרב גרשון אדלשטיין, שפסק שגם אם יחלל שבת בפרהסיה מתחת לבית עם טלפון נייד שאתה קנית לו, אסור לנתק איתו מגע או לפגוע בו, ויש לנהוג בילד היוצא "בכבוד ובידידות"!
ולא רק הוא; הרב עובדיה יוסף, "הנתיבות שלום" מסלונים, הרב שטיינמן והרב קניבסקי, הרב אשר וייס, החזון איש, הרבי מלובביץ', האדמו"ר מסערט ויז'ניץ, הרב משה פיינשטיין, הרב דן סגל, רבי מאיר ברנדסדופר, אפילו אדמו"ר ה"דברי יואל" מסאטמר ועוד רבים מגדולי הציבור החרדי לאורך השנים, פסקו והכריעו שאין מקום לנתק קשר ולזרוק ילד מהבית.
אני בר מזל. זכיתי בהורים מדהימים. הורים שלרגע – ולו הקטן ביותר – לא חשבו שהקשר בינינו תלוי במצבי החרדי, הדתי או האמוני. הם קיבלו אותי כפי שאני, למרות האכזבה מכך שלא אהיה רב או אברך חרדי, והבינו תמיד שהרצונות ואורח החיים שלי אינם צריכים להשפיע על התא המשפחתי. אני זכיתי, וכמוני יותר ויותר יוצאות ויוצאים לשינוי, הבוחרים לעזוב את אורח החיים החרדי ולהשתלב בזרמים השונים של החברה הישראלית, מדתיים לאומיים ועד חילונים גמורים.
2 צפייה בגלריה
יוסי קלאר עם הוריו בבר המצווה שלו. ההורה החרדי עומד בפני דילמה כמעט בלתי אפשרית
(באדיבות המצולם)
הזכות הזו היא הדבר הבסיסי והאנושי ביותר שאדם זקוק לו – שורשים ויסודות מוצקים של משפחה מחבקת ואוהבת. אבל כל אלה לא מובנים מאליהם כאשר מדובר במגזר החרדי, שבו הרחקת הבעיה הרי היא כפתרונה וכאילו לא הייתה קיימת, לפחות בסוגיה זו.
הניתוק לא טוב לאף אחד מהצדדים
אחיי החרדים, איך תוכלו להמשיך ולהתעלם, להמשיך לקבל ולהצדיק מציאות כזו? האם הגיוני בעיניכם שעסקנים שונים, בשם אדמו"רים ורבנים, ימשיכו להורות על פגיעה כזו? הגיע הזמן לשינוי אמיתי ביחסה של החברה החרדית כלפי תופעת היציאה מהמגזר.
לפי נתונים שפורסמו במחקר שערך המכון הישראלי לדמוקרטיה בסיועה של עמותת יוצאים לשינוי, למעלה מ-3,000 צעירים וצעירות עוזבים את המגזר החרדי מדי שנה. מדובר על עשרות-אלפי צעירים וצעירות החיים בישראל, שבחרו בדרך אחרת מהמגזר. ההתעלמות מהם והניכור כלפיהם לא פותרים את התופעה ולא מפחיתים מעוגמת הנפש.
הקלות שבה האצבע מונחת על ההדק וקורעת את מערכת היחסים העוצמתית כל כך שבין הורה לבנו או בתו, קשה מאוד להבנה. כן, גם עבורי, כמי שגדל במגזר החרדי ומבין היטב את אורחותיו
הגיעה השעה להכיר בתופעה הזו, שכפי שאתם יודעים, התקיימה לאורך כל שנות ההיסטוריה היהודית. יש לקבל את העובדה שילדים לא ילכו בדיוק בדרכי אבותיהם, ושאין רחמים גדולים יותר מרחמיו של אב על בנים ומשל אם על בנותיה.
לפני כמה שבועות, בעיתון "משפחה" החרדי, ראיין עורך המגזין, אריה ארליך, את הרב שמעון שנייבלג, בן אדמו"ר מזידיטשוב, על יציאת בנו מהמגזר החרדי – ובחירתו להמשיך לאהוב אותו ולהיות קשור אליו. זהו קול אמיץ מאוד האומר את המובן מאליו, קול מרענן שלקח עשרות שנים עד שיישמע בריש גלי. קול המבהיר שניתוק קשר עם ילד זה לא בלקסיקון, ואסור שיהיה.
אבל פריצת הדרך הזו היא גם תעודת עניות גדולה המעידה על קלקול גדול – שהוא לא הלכתי, לא מוסרי ולא יהודי. מי ייתן ויקרב היום שבו ההנהגה החרדית תאמץ את הקול הזה, קול שלפיו היא עצמה נוהגת ופוסקת, ותהפוך אותו למצב הרווח והנורמלי. כך היא תמנע סבל רב מבניה ובנותיה – הן מההורים והן ממי שבחרו לצאת.
- הכותב הוא חרדי לשעבר שגדל בירושלים בחסידות סלונים ונצר למשפחה ירושלמית שורשית (משפחת בלוי). ניהל בעבר את עמותת "יוצאים לשינוי" כמנכ"ל שותף, והיום משמש בה כחבר ועד.
