דעה בדקה על חוק הפטור מגיוס החדש
(צילום: חגי דקל)
עם כל הכבוד לגיל הפטור, בחוק הגיוס המתגבש יש שתי בשורות קצת יותר גדולות. ניחשתם נכון: טובה ורעה. נתחיל ברעה, כמובן: השוויון בנטל מת. הטובה היא שסוף-סוף נגמרה ההצגה.
שוויון בגיוס מעולם לא היה כאן, וקבלו סקופ – גם לא יהיה. אבל בכל המתווים הקודמים להסדרת מעמדם של תלמידי הישיבות נעשה לפחות ניסיון ליצור מצג שווא של התקדמות, כאילו אוטוטו השוויון מגיע.
האמירה הזו של הפוליטיקאים, אמירה שקרית כמובן, כוונה לאוזניים של בג"ץ, כדי שיזרום עם הסטטוס-קוו, אבל בעיניי הייתה לה משמעות עמוקה יותר – גם אם סמלית. היא הוכיחה שלפחות מראית העין חשובה. שלמרות הפטור הגורף בפועל – החרדים לא מסוגלים לקרוא לילד בשמו ולומר "אתם תשרתו ואנחנו לא". שעקרון השוויון עדיין מוסכם – גם אם על הנייר. שלפחות לא נעים להם.
במתווה שמגבשת כעת הקואליציה, המדינה מודה לראשונה שאין ולא יהיה שוויון בגיוס. עכשיו זה מהמקפצה. איך מכשירים אותו משפטית? מפנקים את המשרתים בזכויות והטבות שיפצו על האפליה. ייתנו – יקבלו. בדיוק כמו צבא מקצועי. מה יותר שוויוני מזה.
אבל למרות האכזבה, אני מסרב להרגיש מקופח, ובטח שלא "אעניש" מישהו בסרבנות או השתמטות. ממרומי גילי המתקדם אמשיך לעשות מילואים, וגם אם אהיה היחיד שמתייצב – שלא תעזו לקרוא לי פראייר.
פראייר, לפי ההגדרה המילונית שאני מכיר, הוא מי שמוותר על הזכות לשרת את המדינה ולהגן על האחים שלו.
אז למי קראתם פראייר?
