אמונה אלון ראתה איך הכתיבה נושרת ממנה. איך מה שהיה עבורה הכרח קיומי, מתנוון, משתתק ונעלם. בעלה, חבר הכנסת לשעבר, הרב בני אלון, התמודד באותם ימים בפעם השנייה עם סרטן אלים בגרון. קולו אבד לו, והטיפולים הקשים שאבו את חיי הזוג. "למעשה, עד הספר הזה לא כתבתי יותר משנתיים", מתארת אלון. "זה פשוט דעך לי בידיים. את ספרי הקודם, 'בית על מים רבים', סיימתי אחרי שהסרטן של בני חזר וזה היה מאוד קשה. פשוט לא יכולתי לכתוב. כשהוא קצת התאושש הוא ממש לחץ עליי ואף העמיד תנאי: או שאני אכתוב או שהוא ייקח מטפל בתשלום שיסייע לו. הוא ממש הכריח אותי לשבת לידו ולכתוב. אני זוכרת אותו יושב בטיפול, לא יכול לדבר או לבלוע, ואני נותנת קול לדמויות שלי. בזכותו סיימתי את הספר ההוא, אבל אחר כך לא שבתי אל הכתיבה. למעשה, במשך תקופה ארוכה חשבתי שאני לא אכתוב יותר וזה היה לי מאוד עצוב. בסוף זה המקום שבו אני הכי חיה. זה האוויר שלי".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
שנה אחרי פטירתו של אהובה, לפתע התעורר הרצון. כך נולד הספר החדש: "נפשנו חיכתה" (כנרת זמורה דביר) - ספר יוצא דופן שמתחקה אחר הסיפור המשפחתי של אמונה עצמה. אחרי שנפרדה משותפה לחיים, היא שבה אל אמותיה ואבותיה: החל מסבתא רבתא פייגא ובעלה קודש בהרי הקרפטים ועד לניו־יורק וירושלים - אל הסיפור של הוריה. "לא ראיתי את זה קורה, אבל פתאום התעורר בי הרצון להבין מי אני כבת המשפחה הזאת, לברר את הזהות העצמית שלי כחלק משרשרת הדורות. אבל גם הבנתי שאני לא יכולה לעשות את זה בלי בני, וכך מצאתי את עצמי כותבת גם אליו בתוך המסע הזה. אני עומדת נדהמת אל מול החשיפה האישית שמתחוללת בספר הזה. את כולי סיפרתי כאן עד תום ואני קוראת ולא מאמינה שעשיתי זאת".
4 צפייה בגלריה
''במשך תקופה ארוכה חשבתי שלא אכתוב יותר''. אמונה אלון עם בעלה הרב בנימין (בני) אֵלון ז''ל
(צילום: אלבום פרטי)
איך עברת את שנות המחלה של בני?
"שנות המחלה הקשה של בני היו שנים של בדידות, מאות ימים ולילות של ניתוק ממעגל החיים, וכתיבת פרוזה כרוכה גם היא בבדידות ובניתוק, ופתאום הספר הזה ואני יוצאים לאור".
לאורך הקריאה בני כל הזמן נוכח. את כותבת אליו ישירות, משתפת אותו במסע שלך. הפסקאות נעות כל הזמן בין העבר המשפחתי שלך לבין האבל בהווה. התלבטת אם להשאיר את הקול האינטימי הזה בספר?
"לא הייתה התלבטות, כי בזמן הכתיבה הייתי די בטוחה שאני לא הולכת לפרסם את הדברים האינטימיים האלה. המחשבה שאני בסך הכל כותבת 'מעצמי אל עצמי' היא שאיפשרה לי להיחשף ככה. עד שנועה מנהיים, העורכת המופלאה שלי, קראה את כתב היד וגילתה לי שזה בעצם ספר על תהליך האבלות שלי. השאלה 'למה בכלל לפרסם' מטרידה אותי כבר שנים, כי הכתיבה היא תמיד חוויה אינטימית ופרסום רומן הוא תמיד חשיפה אישית, שאחריה את הולכת ברחובות ללא עור וכולם רואים לך את העצמות ואת הלב. אולי גם אלוהים הרגיש ככה כשהוציא את רעיונותיו לאור בבריאת העולם. אולי פרסום הוא חלק הכרחי מתהליך היצירה".
"יש אצלי גם עיסוק אמביוולנטי באימהות. מצד אחד האימהות היא כל חיי והיא ממש מגדירה אותי, אבל מאז ומתמיד זה היה גם נושא בעייתי עבורי. האמביוולנטיות הזו של השעבוד הטוטאלי והאושר שאין כמוהו"
יש ממש תחושה שהמתים קמים לחיים. שאפשר ממש לחוש אותם.
"המתים חיים איתנו. אבל הבחירה לעסוק בזה קשורה גם לגיל שלי וגם למוות של בני. הקבר שלי מחכה לידו. זה מאוד מוחשי. בתקופת הקורונה, כשהייתי לבדי, איתו ועם שאר המתים שלי, זה חידד לי את הבנה שהמוות הוא ברירת המחדל. מה שמפתיע זה שאנחנו חיים באמצע. שבתוך התקופה האינסופית שבה לא היינו ושבה לא נהיה, יש תקופה קצרצרה ויקרה שבה אנחנו כן נוכחים. רציתי לתפוס אותה ולהבין עליה משהו. והדרך היחידה לעשות את זה, זה להבין את המציאות בתוך ההקשר. להיות מחוברים בעבר ובהווה ובעתיד לשרשרת הדורות".
אפשר לראות את הקשר בינו לבין הספרים האחרים, למרות שבשונה מהם הוא ממש על קורות בני ביתך.
"אני תמיד כותבת על אותם נושאים ואני מבינה שכתבתי את אותו הסיפור שוב ושוב רק אחרי שהכתיבה מסתיימת. אני מוצאת את עצמי חוזרת כל הזמן אל הקשר הבין־דורי, אל ההעברה הבין־דורית, שהיא סוג של גורל ואי־אפשר לבחור בה. בסוף אנחנו תוצר של כל מה שהיה לפנינו. יש אצלי גם עיסוק אמביוולנטי באימהות. מצד אחד האימהות היא כל חיי והיא ממש מגדירה אותי, אבל מאז ומתמיד זה היה גם נושא בעייתי עבורי. האמביוולנטיות הזו של השעבוד הטוטאלי והאושר שאין כמוהו".
משפחת אלון היא אחת המשפחות המוכרות ביותר בציונות הדתית. יש שיאמרו: אליטה. בני אלון הוא בנו של פרופ' מנחם אלון, שהיה שופט בבית המשפט העליון ואחיו של הרב מוטי אלון, שנחשב לדמות נערצת בציונות הדתית והורשע בשנת 2013 בביצוע מעשים מגונים בכוח בתלמיד לאחר שורה של עדויות על פגיעה מינית. אמונה אלון היא בתם של פרופ' פינחס פלאי, שהיה חוקר, משורר ויוצר ושל פנינה פלאי — מחלוצות הפמיניזם הדתי בישראל. הסופר ש"י עגנון היה בן בית אצל הוריה והעריץ את סבה. "אני זוכרת שעגנון היה מגיע הרבה לבית שלנו. המסלול שלו היה לעלות מתלפיות לטלביה, אז הוא היה עולה לבית הוריי, יושב במרפסת ושותה איתם תה".
גם בדור הילדים רואים את הבולטות, בעיקר בתחום היצירתי. בנה של אלון, אורי, הוא התסריטאי של הסדרה המצליחה 'שטיסל'. שניים מחתניה הם עמיחי חסון, משורר ויוצר קולנוע; והרב אלחנן ניר, משורר ועורך מוסף 'שבת' של 'מקור ראשון'.
בציונות הדתית משפחת אלון זו משפחת אצולה. איך זה משפיע עליכם?
"זה שראו אותנו כאליטה, זה גרם לנו לשלם מחיר כבד מאוד", מודדת אלון את מילותיה ולא מוסיפה.
אבל את רואה את הנטייה ליצירתיות, למשל, גם בדור של הילדים.
"הדומיננטיות, אם היא קיימת, לא באה מתוך בחירה. סבא רבא שלי, רבי חנוך חיים הכהן - שבספר כיניתי אותו 'קודש' - הוסלל בצעירותו לתפקידים רבניים מכובדים, אבל ברח מהם והתמקד בלימוד תורה עצמי וב'תואר' של בעל תפילה. בנו, סבי הרב מרדכי הכהן, היה גאון שציפו ממנו לגדולות, אבל גם הוא בחר בלימוד עצמי והסתפק בכתיבה מחקרית צנועה. ואבי פירסם שירה וגם פרוזה בגיל מאוד צעיר, וכאילו נבהל מהצלחתו ופנה להמון תחומים אחרים שבכולם הבריק אבל לא התמיד. נראה שהחוסר באמביציה אישית הוא קו בולט במשפחה לדורותיה, וקו בולט נוסף הוא הקשר המוחלט בין האישי ללאומי. האישי הוא לאומי והלאומי הוא אישי. בגלל אותה תודעה, שהייתה כה חזקה, לא התפניתי באופן ממשי לכתיבה ספרותית עד אמצע שנות ה־40 לחיי. אני מאושרת כשאני רואה איך בדור הצעיר - גם אצל הילדים והחתנים שלי - אין יותר טבעי מעיסוק בכתיבה ספרותית ובאמנות בכלל. הם לא רואים שום סתירה בין אמנות לעבודת ה'. להפך - מבחינתם אמנות היא עבודת ה'. וגם: שהאישי הוא קודם כל אישי. מותר לומר 'אני' ולא רק 'אנחנו'. אני שמחה מאוד בעשייה שלהם".
הספר מתחיל בעיר הקטנה סיגט, שהייתה אז הונגריה והיום היא רומניה. אמונה ובנה משוטטים ברחובותיה, מנסים לדמיין את החיים של סבתא רבתא פייגא, שאפילו תמונה שלה לא נשמרה.
"נמשכתי אליה באופן מיוחד ורציתי להוציא אותה מתוך המסתוריות. בכל פעם ששאלנו עליה אמרו לנו שהיא מתה מרעב. זה כל מה שידענו. ואני שאלתי את עצמי: מה עוד היא עשתה חוץ מלמות? ופשוט התחלתי להתחקות אחר קורותיה. הדמות שלה קיבלה צורה וחיים כשהגעתי לשם עם הבן שלי, והבנתי שהיא נולדה וגדלה במרחבים הירוקים הללו, ביער שנושק לעיר. פתאום הבנתי אותה וגם איך בנות כמוה התחנכו באותה תקופה. כיוון שהוריי בני דודים, אני נינה כפולה שלה וירשתי את הגנים שלה כפול. אז הרשתי לעצמי גם לתת לה כל מיני תכונות שלי. כיוון שלא נשתמרה שום תמונה שלה, שמנו בכריכה תמונה של סבתי רבקה. היא דמות מאוד חשובה עבורי. היא זו שאהבה אותי ללא תנאי. היא מקור החיים מבחינתי. כך הרגשתי לא מפני שרק היא אהבה אותי, אלא מפני שרק היא הצליחה להביע את אהבתה".
4 צפייה בגלריה
''זה שראו אותנו כאליטה, גרם לנו לשלם מחיר כבד מאוד''. אמונה אלון בילדותה, עם הוריה ואחותה הגדולה, בטחה הר־שפי
(צילום: אלבום פרטי)
ניכר שככל שהלכת יותר אחורה בשרשרת הדורות, כך נתת יותר מקום לדמויות. הורייך, בהרבה מובנים, הם דמויות יותר שטוחות. רצית להגן עליהם?
"הרגשתי שהקול של אמי מאוד נוכח. זה נכון שכילדה היה לי יותר קשה איתם. הרגשתי שהם גבוהים מכולם, קולניים מכולם. וגם, האהבה שלהם, שהייתה מאוד טוטאלית וסימביוטית, גרמה להרבה ניצוצות. לא בקטע טוב. זה היה מורכב ולא פשוט. בסופו של דבר, רציתי להבין מי היו הוריי לפני שהם היו הוריי. היה לי צורך, בגלל המורכבות והילדות הלא־פשוטה שהיו לי כבת של האם והאב האלה, להכיר אותם כמי שהם היו מעבר להיותם הוריי. היום אני מבינה עד כמה הרבה קיבלתי בבית הזה מבחינה תרבותית".
אלון איננה רק יוצרת מוערכת שכתבה ספרים רבים לילדים ולמבוגרים. לאורך שנים רבות היא הייתה פובליציסטית בולטת, ואף שימשה כיועצת למעמד האישה לבנימין נתניהו בכהונתו הראשונה כראש ממשלה והביאה ב־1998 להקמת 'הרשות לקידום מעמד האישה'. במשך שנים המטפחת של אמונה הייתה אחד המאפיינים הבולטים שלה כדמות ציבורית. כשהתאלמנה, היא הורידה אותה. "את כיסוי הראש הסרתי שנה אחרי שבני נפטר", היא אומרת, "כי משהו מהותי בי השתנה. הרגשתי שאני כאילו מעמידה פנים שהוא עוד כאן והכל בסדר".
היום את גרה בירושלים, אבל הרבה שנים חיית ביהודה ושומרון. מה השתנה?
"בתקופות הקשות של הפיגועים ביהודה ושומרון שאלו אותי: 'איך אתן מקריבות את ילדיכם?' ואני זוכרת שזו שאלה שממש זיעזעה אותי. לא ראיתי את זה לרגע כך. היום, כסבתא, שאלת הילדים ההולכים אל הצבא בגיל 18 מטרידה אותי קשות. כאמא הצלחתי להבליג על זה, אבל כסבתא אני שואלת: איך? איך אנחנו עושים את זה? אני שומעת בראש השנה את סיפור העקדה ומצטמררת. אבל אני גם מבינה שאין מקום אחר ואין ברירה אחרת".
בשנים האחרונות את פחות מתבטאת בנושאים הלאומיים.
"20 שנה כתבתי לעיתון טורים. אני ובני היינו בתוך זה במאה אחוז. לכתוב טור פעם בשבוע זה אומר להיות מעורה בכל הדקויות של כל מה שקורה. כל אמירה, כל מעשה - כל פעם למצוא משהו חדש לומר על זה. כשבני היה בפוליטיקה, הרגשתי שאנחנו בזה יחד, הוא היה קורא את מה שכתבתי רק כשזה הודפס והייתי מחכה על קוצים לתגובתו. לצערי, המורכבות בכתיבה שלי לא תמיד עברה. לא בצד השמאלי, אבל גם לא במחנה שלי. אני אף פעם לא ראיתי סתירה בין זה שארץ ישראל שייכת לעם ישראל לבין זה שחובתנו להיות מוסריים ולהמעיט בחריפותה של הטרגדיה הפלסטינית. אי־אפשר להתעלם ממנה".
"היה לי קשר ארוך שנים עם עמוס עוז, בהתכתבויות ובשיחות. גיליתי עד כמה המניעים הם אותם מניעים בדיוק. מה שהביא אותו להיות איש שמאל כה טוטאלי הם אותם מניעים שהביאו אותי ואת שכמותי להיות אנשי ימין טוטאליים. אותה מודעות היסטורית. אותה מוסריות"
בשונה מרוב הפובליציסטים מימין, תמכת בממשלה האחרונה.
"כתבתי שני מאמרים פוליטיים בלבד בשנים האחרונות וגם ביניהם היה מרחק של שנה. מה גרם לי לכתוב? האשליה שאולי כן אצליח לשכנע מישהו שבנט הוא ראש ממשלה ראוי, ושנתניהו, עם כל ההערכה הרבה שלי אליו, ראוי לפסק זמן. אני מודה שגם היה לי מאוד קשה עם גלי השנאה שעלו מתוך הציונות הדתית כלפי ממשלת בנט. הפריע לי מאוד שהליכוד מצליח ליצור זהות בין הליכוד לבין 'הַיָמין'. הליכוד הוא לא ימין, ובכלל המושגים 'שמאל' ו'ימין' כבר לא רלוונטיים. בגלל השנאה אני לא מזדהה עם הציונות הדתית ולא עם מי שמכנים עצמם 'הַיָמין'. אני מקווה שבנט ישוב לפוליטיקה. הממשלה שלו הייתה טובה לישראל, ולא ברור לי למה לא ראו את המאמץ שלו ולא העריכו אותו".
השנאה גברה בעינייך?
"השנאה גברה. אני אומרת את זה בכאב גדול. כשזה הגיע מאנשי נתניהו כלפי שקד ובנט זה היה לי מאוד קשה. בצער אני אומרת שזה הזכיר לי את השנאה שחוויתי, כמו רבים במחנה שלי, אחרי רצח רבין. פעם, כשהשתתפתי באותה תקופה באיזה פאנל ב'צוותא' בתל־אביב, קיללו אותי שם וזרקו עליי עגבניות. היו שנים שאנשים כמוני לא יכלו להתבטא בשום נושא בלי להיות מואשמים בקיצוניות חולנית. זו פעולה גסה של השתקה".
למי תצביעי?
"אני מתקשה למצא את עצמי מזדהה עם אף מפלגה. מעולם לא הצבעתי למפלגה דתית. בני נכנס לפוליטיקה כמעט בעל כורחו ורץ עם מולדת שהפכה לאיחוד הלאומי. אז זו לא הייתה מפלגה דתית".
אבל היא נתפסה כקיצונית.
"היה לי מאוד קשה שבני נתפס כקיצוני. אני אדם מרצה, אני זקוקה לאהבה ושאנשים יהיו בעדי. אבל הוא לא היה כזה בכלל. תמיד בפוליטיקה רואים אנשים באופן חד־ממדי. לצערי לא פעם אמרו לנו, 'אתם נחמדים אבל אתם לא מייצגים'. אחרי רצח רבין התמסרתי למעגלי השיחה המשותפים של דתיים וחילונים. אני זוכרת שכשאמרתי לאיש שמאל שהוא איש שמאל, הוא ממש נדהם. הוא אמר לי, 'אני ישראלי שפוי שרואה את המציאות נכוחה'. שם הבנתי שבעיניו אני לא שפויה".
היום במפלגת הציונות הדתית רץ איתמר בן גביר. הוא קיצוני בעינייך?
"האמת היא שאחרי יותר מ־20 שנה של כתיבת טור פוליטי וחברתי מדי שבוע, אני מרשה לעצמי בשנים האחרונות לעקוב אחרי החדשות הפוליטיות פחות מקרוב. מרחוק נראה לי שאיתמר בן גביר אכן התמתן במידה מסוימת, ושהרבה ישראלים מוצאים אצלו איזו עוצמה יהודית שחסרה היום. נראה לי שנתניהו - אם יקים את הממשלה הבאה - בכל זאת ישאיר את בן גביר מחוצה לה".
לפצע העדתי יש גם מקום של כבוד בשיח הישראלי. מה את חושבת על זה?
"טוב שהפצעים החברתיים נפתחים. אין מנוס מזה כי רק אז אפשר לטפל. המקום הזה הוא פלא שאין לו הסבר, אבל בתוך כל זה ברור שהיו עוולות ותקלות. בהתחלה הייתה בי התנגדות לשיח הזה. אני זוכרת שאמרתי לילדים, 'היום אפשר להגיד שיש פער עדתי', הרי חצי מהנכדים שלי מעורבבים. לא רציתי לראות את זה, והילדים שלי לימדו אותי. כשאני רואה אנשים צעירים מדברים את הכאב הזה דרך העדה שלהם, מי אני שאתווכח עם זה? אנחנו חייבים לתת לזה מקום. זה מזכיר לי את המאבק של הנשים. הרי היום אפשר להגיד שאישה יכולה להגיע למה שהיא רוצה, וברור שאנחנו כנשים יודעות שזה לא נכון. אנחנו יודעות שהסיכוי שלנו אפילו להיכנס לרשימת הליכוד הוא קטן מאוד. ההליכה ברחוב בלילה היא עדיין משהו שרק נשים מפחדות מפניו. אל תגידו לי שאני שווה כשאני לא מרגישה ככה. מה שאנחנו אומרות על הפער העדתי והמגדרי אפשר לומר במידה רבה מאוד לומר על היחס בין שמאל לימין כפי שהוא היה עד לא מזמן. השמאל האשכנזי והגברי קבע מי שווה ומי לא, למי יש מקום ולמי אין מקום. הוא זה שקבע שאנחנו לא שפויים ולא לגיטימיים".
שמאלנים יגידו שהם המיעוט הנרדף.
"אנחנו חייבים לא לתת לזה להתהפך. זה ששמאל זו קללה זה עצוב. היה לי קשר ארוך שנים עם עמוס עוז, בהתכתבויות ובשיחות. גיליתי עד כמה המניעים הם אותם מניעים בדיוק. מה שהביא אותו להיות איש שמאל כה טוטאלי הם אותם מניעים שהביאו אותי ואת שכמותי להיות אנשי ימין טוטאליים. אותה מודעות היסטורית, אותה סימביוטיות בין האישי ללאומי. אותה מוסריות".
פורסם לראשונה: 07:39, 07.10.22
