"שנה הלכה שנה באה, אני כפיי ארימה"
זה נראה כמעט כמו נוהל חגים: האלימות המשפחתית, זו שמתרחשת גם בימי חול, מתעצמת. על רקע נעימות החג התמימות שנשמעות ממסכי הטלוויזיה, משדרת המציאות בבתים רבים מנגינות אחרות: מכות, איומים, קללות, אונס, גילוי עריות, השפלות פומביות וכליאה. גם בראש השנה הזה, הוקרבה למולך ההשתקה אישה צעירה ואם לארבעה ילדים.
תגובת גורמי המשטרה לאירוע – "אין רקע שיכול היה לנבא את האירוע הטרגי הזה. החקירה, נכון לעכשיו, מתקדמת במאמצים להבין מה הטריגר, מה הביא לאותה התפרצות באירוע שהסתיים בצורה כל כך קשה" – והיא מלמדת שיש לעשות סדר בכל הקשור לאלימות הביתית ולאחריות הקהילתית למיגורה.
כשהנביאים מגויסים אני מתחילה לדאוג
משטרת ישראל היקרה, שתי טעויות מדאיגות נמצאות בתגובת אותם גורמים. ראשית, תעזבו את הנבואה בשקט. נבואה נדרשת במקרים שבהם אין אפשרות להסיק דברים בצורה לוגית פשוטה. אלימות ביתית היא לצערנו לא אירוע שדורש נבואה, אלא התרחשות צפויה. כמעט בכל פעם שאישה נרצחת בידי בן זוגה, תגובת המשטרה, רשויות הרווחה וגם השכנות והשכנים היא: "אי אפשר היה לנחש".
2 צפייה בגלריה
זירת האירוע ברחובות. חיפוש "הטריגר" בהתרחשות סמוכה לרצח נושק לגישות של האשמת הקורבן
(צילום: נדב אבס)
בחלוף כמה ימים מהרצח מתחיל להיחשף נתיב הדמים: בן משפחה או בת משפחה ששמעו או ראו אבל התביישו לשאול והניחו "שזה יעבור", קולות מריבה שנשמעו מהדירה, תריסים מוגפים דרך קבע, התנהגות מכונסת או אלימה של ילדות וילדי המשפחה, קשרים חברתיים של האישה שהולכים ונפרמים. חברות לשעבר של הרוצח שחוו את נחת זרועו.
עם זאת, יש צדק מסוים בדברי המשטרה: יש אפשרות שהאישה מעולם לא הגישה תלונה רשמית, וגם לא שוחחה על כך עם איש. פעמים רבות ניתן לזהות את שביל הדמים רק בדיעבד.
הטעות השנייה בתגובה היא הבחירה להתמקד בהבנת הטריגר לרצח. כאילו מריבה כזו או אחרת היא העניין המרכזי במניעת הרצח הבא. חיפוש "הטריגר" בהתרחשות סמוכה לרצח נושק לגישות של האשמת הקורבן.
2 צפייה בגלריה
יפית פוריאן (סלמי) ז"ל מרחובות, שנרצחה על פי החשד בידי בן זוגה בראש השנה
(באדיבות המשפחה)
את הטריגר חשוב להכיר כדי להבין איך לסייע לנשים לצאת ממערכות יחסים אלימות בלי להירצח במפתן הדלת, אבל לא הוא הגורם לרצח. חיפוש הטריגר דומה לחיפוש הנביא שינבא את הרצח הבא. שניהם מעידים על חוסר הבנה יסודי של שורשי האלימות הביתית.
מה הופך תינוק בן יומו לרוצח
השאלה החשובה ביותר, זו שצריכה להטריד את כל מי ששוחרת להפוך את העולם למקום מוגן, היא מה הופך תינוק מתוק למבוגר רוצח. את השאלה הזו ניסחה באופן שירי המשוררת הפולנית ויסלבה שימבורסקה, בשירה "תצלומו הראשון של היטלר" (תרגם מפולנית רפי ויכרט):
"וּמִיהוּ הַתִּינוֹקוֹן הַזֶּה שֶׁבַּמָּתְנִיָּה?
זֶהוּ אַדּוֹלְפִיק הַקָּטָן, בְּנָהּ שֶׁל מִשְׁפַּחַת הִיטְלֶר!
אוּלַי יִהְיֶה דּוֹקְטוֹר לְמִשְׁפָּטִים כְּשֶׁיִּגְדַּל?
אוֹ טֶנוֹר בָּאוֹפֶּרָה שֶׁל וִינָה?
שֶׁל מִי הַיָּד הַקְּטַנְטַנָּה הַזֹּאת, שֶׁל מִי הָאֹזֶן, הָעַיִן, הָאַף הַזְּעִירִים?..."
בניגוד לאומץ של שימבורסקה, הנטייה המקובלת היא להחריג את הרוע של היטלר מסך החוויות האנושיות. על מנת לא ליפול לבור של הדיון במקור הרוע של היטלר, איעזר במחקריו החשובים של פרופ' בסל ואן דר קולק, פסיכיאטר אמריקני יליד הולנד העוסק כבר עשרות שנים בניסיון להבין את הגורמים לאלימות הביתית, את ההשלכות שלה על המוח, האישיות והגוף של הקורבנות – ואת המחירים שמשלמת הקהילה על מעגל האלימות שלא נפסק.
פרופ' ואן דר קולק, פרופ' ג'ודית הרמן וחוקרים נוספים מובילים גישה חלוצית, הדורשת מעולם המחקר והטיפול וכן מהקהילה להבין את הממדים העצומים של האלימות הביתית בעולם המערבי, את המחירים שהיא גובה ואת הסיבות לבחירתנו להכחיש את ממדיה והשפעותיה. ואן דר קולק מתייחס לאלימות הביתית כאל אחת המגפות הקשות, וקצת כמו שימבורסקה הוא שואל מה גורם לתינוק מתוק בן כמה ימים, להפוך לאדם בן 30 שמכור לאלכוהול ופוגע בעצמו ובמשפחתו.
בניגוד לקביעת המשטרה על אודות "חוסר היכולת לנבא" – טענתו, המגובה בשנות עבודה ארוכות ובמחקרים רבים, היא ש"התרחשות של התעללות לעולם אינה התרחשות בלתי תלויה". הדבר הברור ביותר ביחס למקרי האלימות וההתעללות הביתית הוא שרובם נעשים בידי מי שחוו התעללות בילדותם. זה כמובן לא אומר שמי שחוו ילדות מתעללת או מנוכרת יהפכו למבוגרות ומבוגרים כאלה, זה רק אומר שרוב המתעללים גדלו בבתים מתעללים או מתנכרים.
קהילה שחיה בערפל
ההבנה הזו איננה מקטינה את אחריותם של המשטרה ובתי המשפט למיגור האלימות הביתית. אבל משמעותה היא שהאכיפה והענישה הן תחנות אחרונות ולא מאוד יעילות. התחנות הראשונות צריכות להיות מערכת החינוך ושירותי הרווחה. אבל כדי שזה יקרה, מערכת הערכים וחלוקת התקציבים שלנו צריכה להשתנות מהקצה אל הקצה: המשכורות הניתנות היום לעובדות סוציאליות ולמורים, ומספר התקנים בשתי המערכות, לא מאפשרים בניית מערך אמיתי של חינוך, הדרכה, פיקוח וסיוע למיגור האלימות הביתית. זה לא יסתיים בלי המון רצון והמון כסף.
האבסורד הוא שמגפת האלימות הביתית גובה מהציבור סכומי כסף עצומים (בתחלואה של הקורבנות בשלל מחלות מסכנות חיים, במערכת בריאות הנפש, בשיטור, בכליאה ועוד), ומיגור האלימות הביתית היא לא רק פעולה מוסרית אלא גם פעולה משתלמת כלכלית – אז מדוע זה לא קורה?
ואן דר קולק שואל מדוע ההבנה ביחס לנזקי העישון הצליחה להפחית באופן משמעותי את אחוז המעשנים, בעוד הגילויים ביחס לנזקי האלימות הביתית לא הצליחו להקטין את אחוזי האלימות הביתית. מדוע הקהילה לא נאבקת באלימות הביתית לפחות כפי שהיא נאבקת בניקוטין?
התשובה במילה אחת: פטריארכיה
ובמשפט אחד: הערפל התודעתי שיוצרים החיים במשטר פטריארכלי. כן, אני יודעת שלחלקכן כבר נמאס לקרוא את המילה "פטריארכיה" בטורים שלי, אבל אין מה לעשות. כשתתרכך הפטריארכיה אני אדלל את כמות הפעמים שאני משתמשת במונח הזה. כרגע הוא מסביר הרבה מהמחלות החברתיות שלנו.
מיגור האלימות הביתית מחייב שינוי יסודי במבנה הקהילתי. זה מה שגורם לממסד ולקהילה להילחם בנתונים ולא במציאות, ולסרב להפנים את העובדות הקשות – את האחוזים העצומים של קורבנות האלימות הביתית, ואת ההשלכות הרוחב והעומק שלה.
שהרי מה גרם למנהיגים דתיים מובילים לתמוך בפומבי בעברייני מין מורשעים, אם לא הפחד מפני שינוי "סדרי בראשית" קהילתיים? המבנה הקהילתי שלנו בנוי על ציות והערצה של דמויות סמכותיות (ואין זה משנה אם מדובר ברב, ברמטכ"ל או בראש ממשלה). דורות על גבי דורות חונכנו לאמונה עיוורת במנהיגים, ואבן השתייה של החינוך היא המשפחה. חונכנו להאמין שלהורים מותר לעשות מה שהם רוצים. שאבא עומד בראש המשפחה, אמא כפופה לו והילדות והילדים כפופים לשניהם. המאבק באלימות המשפחתית שובר את המוסכמה שלפיה המשפחה היא יחידה סגורה המנוהלת בידי ההורים.
כדי למגר את האלימות אנחנו מלמדות את בנותינו ובנינו לספר למורה מה קורה בבית. אנחנו מלמדות אותם שאבא לא תמיד צודק. אנחנו מלמדות אותן שהגוף שלהן ברשותן ולא ברשות ההורים, ושאסור לדרוש מהם "לתת נשיקה לדוד".
המנהיגות מבינה את הכיוון ואת ההשלכות, והיא מבוהלת. היא מוכנה לשמר את כוחה על גבם של ילדות, ילדים ונשים.
על אילו חטאים נכה ביום כיפור הקרוב?
אין ברירה, יש חובה לומר זאת בערב יום כיפור: החינוך הדתי הוא במידה רבה חינוך פטריארכלי – חינוך לשמירת מסגרות הקהילה. כל עוד נאפשר ליום כיפור להתמקד בתחושת החטא הפרטי ובחינוך לאמונה שעל כל אחת ואחד מאיתנו רובצים שקים של חטאים, נחמיץ את ההזדמנות לתיקון החברתי.
כי האמת היא שרובנו, נשים וגברים, די טובים ומוסריים. השקרים שאנחנו משקרות לא מאוד חמורים. אנחנו לרוב לא גונבות כסף, לא מכות, לא אונסים ולא רוצחות. אכפת לנו מהשכנות שלנו, אנחנו מושיטים יד לעניים ותורמות לפרויקטים לגיוס המונים.
המעשה החשוב אינו לשכנע את עצמנו שאנחנו חוטאות, אלא להעז לספר על חטאים שנעשו כלפינו. כשאנו הופכות את הקערה החברתית על פיה, אנחנו נדרשות להבין שגם תפיסת התשובה צריכה לעבור תיקון.
ביום הכיפורים הזה נספר לילדינו שאסור להשאיר את הכביסה המלוכלכת בבית ושאור השמש מחטא. נספר להם שיש מצווה לדווח על בני משפחה, מורות או מורים שפגעו בהם. ביום כיפור נספר לבנינו ולבנותינו שהן מקסימות וליבן לב זהב, נעודד אותם להוסיף ולעשות מצוות ולשמור על חייהם מכל משמר.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר חברנו, שחר, מתח ביקורת על הממסד האקדמי: "אני שואל במלוא הרצינות – למה נותנים כל כך בקלות לאנשים תארים? אני לא פרופסור, לא הקדשתי זמן להתמקצע באוניברסיטה בנושא, אז איך זה שאני יכול בשני משפטים לסתור את כל מה שהיא אמרה?"
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerשחר יקר, הממסד האקדמי לא מעניק תארים בקלות ועם זאת, תואר אקדמי לא מעיד על היכולות והידע של בעל/ת התואר. איך יכולים שני הנתונים לדור בכפיפה אחת? בקלות.
ולעניינינו, אני הצעתי פירושים אלגוריים לפסוק, ואתה לא אהבת את זה. אני חושבת ששנינו צודקים. פרשנות אלגורית טובה רק למי שרוצה בה. אשמח אם תיצור איתי קשר, ובאחת הפעמים הבאות נעשיר את בית המדרש ונביא את הפרשנות הלא-אלגורית שלך לפרשה. מתאים? אני בכתובת rweiss@huc.edu.
שבת שלום!
