בית המדרש לנפגעי טרור
(צילום: טל שמעוני, סאונד: טוני טוויטו, תסריט ועריכה: תמר אברם)
אחת לשבוע נפגשת חבורה של גברים דתיים וחרדים במועדון נפגעי פעולות האיבה של הביטוח הלאומי בירושלים. הם יושבים סביב השולחן ושוקעים בלימוד גמרא וספרי הגות יהודית, ובין סוגיה אחת לאחרת, פותחים את הלב ומשתפים בקשיים שלהם כנפגעי טרור. חלקם איבדו קרובים שנרצחו בפיגועים; אחרים נפצעו בפיגועים ונושאים איתם את הטראומה.
מדי פעם, החברים בבית המדרש גם מעלים שאלות אמוניות. "אני יכול להגיד פה דברים שבקבוצה אחרת אני לא מרגיש שיבינו אותי, ופה כן", אומר יענקל'ה קרוגליאק, ששכל את בנו אריק (אהרן מרדכי) בפיגוע במכינה הקדם-צבאית בעצמונה בשנת 2002. "למדתי פסיכולוגיה, ואני עוסק בפסיכותרפיה, ואני יודע שהרוחניות מאוד-מאוד עוזרת לאדם. אני לא מדבר דווקא על דתיים, אלא באופן כללי. החלק הרוחני של האני, של האדם, הוא זה שמתחזק אותו ומחזיק אותו".
מנחה בית המדרש, אברהם סנדק, חווה בעצמו אובדן לפני שנתיים, כאשר בנו אהוביה בן ה-16 נהרג בהתהפכות מכונית במהלך מרדף משטרתי. "גם אדם שהוא בעל אמונה עובר טלטלה כשהוא עובר פיגוע וכשנרצח לו קרוב, והוא עובר טלטלה עם כל היחסים שלו עם העולם", הוא מסביר. "לימוד התורה פשוט מחזיר אותך לקשר הזה מחדש – ומשיב את הביטחון במציאות כולה".
אברהם הופשטיין, שנפצע בפיגוע דקירה ליד שער שכם בגל טרור הסכינים ב-2015, מחזק את דבריו. "אנחנו לומדים ללמוד ולהכיר את דרכי הקדוש ברוך-הוא, ולהבין שהכול ממנו, ועל ידי זה אנחנו מתחזקים ומתאוששים", הוא אומר. "כשאדם פתאום נתקל בחיים ומוות – להתמודד עם דבר כזה, זה ברמה של הקב"ה", מוסיף מאיר לפיד, שאביו מרדכי ואחיו שלום נרצחו בפיגוע בחברון בשנת 1993. הוא עצמו עבר פיגוע לפני כשלוש שנים, כשמחבל ניסה לתקוף אותו, אך הלהב של הסכין שאחז היה נעוץ באדם שנדקר לפני כן.
משה ברטוב, שאיבד את הוריו בפיגוע במלון פארק בנתניה בשיאה של האינתיפאדה השנייה, מספר: "אנחנו לומדים גמרא ולומדים מחשבה יהודית, כל אחד מספר את הסיפור שלו, ואני חושב שזה חשוב מאוד. כמו שכתוב בספר ישעיהו: 'אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ יַעְזֹרוּ וּלְאָחִיו יֹאמַר חֲזָק'. כל אחד מחזק את השני".
ציבור שלא היה לו מענה
הרעיון להקים את בית המדרש הייחודי צץ במוחה של הדר מייזליש, עובדת סוציאלית באגף השיקום בביטוח לאומי, כשליוותה בחור חרדי צעיר מחסידות גור שנפצע בפיגוע של דאעש בנמל התעופה בבריסל ב-2016. "הוא מתמודד עם פוסט-טראומה קשה בעקבות אירוע הטרור שבו נכח. שגרת חייו הייתה לימוד תורה בבית המדרש – ובעצם השגרה הזו נגדעה באחת בעקבות אותו אירוע", היא מספרת. "הוא מצא את עצמו מסתגר בביתו במשך תקופה ארוכה מאוד. כשהתחלנו תהליך שיקום, נוכחתי לדעת שחסרה לנו מסגרת שיקומית שתתאים לאורחות חייו".
"ככה בעצם התחלנו להתגלגל עם הרעיון של הקמת בית מדרש", היא מציינת, "מקום שבו הוא יוכל לפגוש בו קבוצת שווים, ולצאת מהבית למפגשים חברתיים מתוך העולם שלו – עולם של לימוד התורה. גילינו שרוח התורה והערכים של החלמה ושיקום, שמהם אנחנו באים, משתלבים ביחד. חיפשנו דמות שתלווה את הקבוצה ומגיעה משני עולמות התוכן האלה, ומצאנו את אברהם סנדק, שהוא גם עובד סוציאלי ומטפל מוסמך וגם בעל הסמכה לרבנות".
"כשבן אדם עובר אירועים טראומתיים, החוויה הבסיסית היא שזה אירוע ענק, שהוא לא מסוגל להכיל את זה. יש תחושה שזה אירוע גדול, גדול ממני", סנדק מתאר. "באמונה, בקשר עם הקב"ה, יש לנו שותף, כוח עליון עם מכל אינסופי שיכול לעבור ביחד איתנו את הכאב".
אברהם סנדק, מנחה בית המדרש: "ביטוח לאומי הרגישו שיש להם תת-אוכלוסייה שהם לא מצליחים לתת לה מענה. יש חרדים שלא מתחברים לטיפול פסיכולוגי, לא מצאו את עצמם שם, ותקועים בהתמודדות עם הפוסט-טראומה או עם השכול"
הוא מספר כי "בחלק הראשון של המפגש לומדים גמרא. בחלק השני יש דיבור פתוח, אנשים משתפים מה עבר עליהם ומה קורה איתם היום, עם הקשיים והטראומות. בחלק השלישי אנחנו עוסקים בדברי גדולי ישראל במשך הדורות, שעסקו בסוגיות שקשורות אלינו. מצאנו עושר אינסופי בכתבי היהדות – אם זה העיסוק באמונה או בתקווה, העיסוק בביטחון בקב"ה, ההבנה מהי נשמה, הישארות הנפש או מציאות הרע בעולם. כרגע אנחנו לומדים את הספר 'דעת תבונות' של הרמח"ל, שעוסק במציאות הרע בעולם".
11 צפייה בגלריה
יענקל'ה קרוגליאק, ששכל את בנו בפיגוע במכינה בעצמונה. "הרוחניות עוזרת לאדם"
(צילום: שמואל מוניץ)
אתה מרגיש שבציבור הדתי והחרדי קשה יותר לגברים לפנות לטיפול פסיכולוגי? אולי בגלל זה צריך אלטרנטיבות?
"הצורך להקמת בית המדרש היה ברור. ביטוח לאומי הרגישו שיש להם תת-אוכלוסייה שהם לא מצליחים לתת לה מענה. יש חרדים שלא מתחברים לטיפול פסיכולוגי, לא מצאו את עצמם שם, והם תקועים בהתמודדות היומיומית עם הפוסט-טראומה או עם השכול".
הקבוצה מורכבת משומרי מצוות מקהילות שונות באופיין, דתיים לאומיים לצד חרדים. לא כולם רצו להצטלם ולהתראיין לכתבה. טווח הגילים רחב מאוד, ונע בין 28 ל-74. "בתקופת הקורונה מצאתי את עצמי עם טלפון ורמקול, כי יש חרדים שאין להם זום או טלפון חכם. הרגשנו שהלכידות של הקבוצה נשמרת גם בסגרים הקשים", אומר סנדק.
"הייתי בטוח שמשם אני לא יוצא"
חלק מהלומדים בבית המדרש ראו את המוות לנגד עיניהם. כך למשל איתן מועלמי, שנפצע בפיגוע בבית הכנסת בשכונת הר נוף ב-2014. "באמצע התפילה שמענו יריות. כמובן התאבנתי על המקום. פתאום אני רואה מולי שלושה מחבלים, והאמצעי עם אקדח שלוף", הוא מתאר את רגעי האימה. "עד היום המראה הזה לא זז מהעיניים שלי. ספסל קצר הפריד בינינו. באותו רגע כיסיתי את הפנים בעזרת כיסא קטן שהיה מולי".
מועלמי כבר כמעט השלים עם מותו. "אני זוכר שהייתי שכוב, עטוף בטלית ותפילין, בתוך שלולית של דם שנוטף לי מהראש. את המכה עצמה אני לא זוכר", הוא מספר. "ברקע שמעתי יריות וצעקות. אמרתי בלב באותו רגע: ריבונו של עולם, תודה על החמישים שנה שנתת לי עד היום, כי הייתי בטוח שמשם אני לא יוצא".
הוא הובהל לבית החולים במצב קשה, ובמשך שבועיים וחצי היה בתרדמת. "ביום הראשון הרופאים אמרו: 'יש לו רק שעה אחת לחיות'. אחרי שבועיים וחצי, כשהעירו אותי, אמר לי הרופא: מי זאת? אמרתי לו: 'זאת אשתי'. הוא אמר: הו, יופי, הזיכרון שלו חזר. היו בטוחים שכשאני מתעורר, אהיה צמח".
מועלמי נשאר בבית החולים עוד חודש. בינתיים שתי בנותיו ילדו בנים. אחת מהן ילדה תאומים, ולא הייתה לו אפשרות להשתחרר מבית החולים לברית, אז הוא צפה באירוע דרך מסך. כעבור מספר שבועות, עוד אחת מבנותיו ילדה בן, ולברית הזו הרופאים כבר אישרו לו להגיע. "אם אני מקבל דבר טוב – אני אומר תודה רבה, וגם על דבר רע חייבים להודות", הוא אומר ביחס לתלאות שעבר.
לעבור ביחד את המסע
סנדק (42), עובד סוציאלי קליני, החל להנחות את הקבוצה עם הקמתה ב-2019. בדצמבר 2020 למד את השכול על בשרו כשבנו אהוביה נהרג במהלך מרדף משטרתי, אירוע שהוליד גל מחאה. "עוד לפני שהבן שלנו נהרג בבנימין, כבר הייתי פה בבית המדרש. בעצם, עוד לפני שחטפתי את המכה כבר הייתי במקום אולי הכי טוב עבורי, שיעטוף אותי, שייגע לי במקומות הכי עמוקים וכואבים, עם הדמויות הכי מדהימות בעולם", הוא אומר.
11 צפייה בגלריה
לומדים בבית המדרש. "עוד לפני שחטפתי את המכה כבר הייתי במקום אולי הכי טוב עבורי, שיעטוף אותי"
(צילום: שמואל מוניץ)
בזמן האבל על בנו, המשתתפים בבית המדרש נסעו לנחם אותו בביתו שבבת עין. "החבורה המתוקה פה הגיעה אליי הביתה בשבעה. היו שם מאות אנשים שמסתופפים בתוך הבית, בהם אנשים מכובדים מאוד, חברי כנסת – וביקשתי מכולם ללכת הצידה", הוא משחזר. "ידעתי שאלה האנשים הכי חשובים בעולם בשבילי. הם ישבו סביבי, והיה לי ברור שאלה האנשים שאיתם אמשיך לעבור ביחד את המסע הזה שהייעוד האלוקי הוליך אותנו בו במשותף".
אברהם הופשטיין: "המחבל כבר הגיע עד אליי, והתכופף אליי עם הסכין, ממש לעקדה. כשראיתי את זה אמרתי: ריבונו של עולם, אני כבר לא יכול להתמודד איתו, עכשיו זה התפקיד שלך"
איך לימוד התורה והאמונה יכולים לעזור בהתמודדות של חברי הקבוצה שחוו טראומה?
"אדם הולך בעולם, ויש לו אמונה שהוא יקום בבוקר והשמש תזרח ואנשים הם טובים ולא יקרה רע – ובטראומה פתאום הכול מתהפך: יש פיצוץ, מישהו נפגע, הוא מאבד מישהו קרוב. נשברות לו סכֵמות. בפסיכולוגיה הרגילה, וכמובן אנחנו משתמשים בכלים האלה גם בבית המדרש, אחד הכלים הוא לעזור לו להבין שמבחינה סטטיסטית זה לא הולך לקרות שוב. אבל בסופו של דבר, זה לא באמת משקם לו את הסכֵמה. הוא לא בטוח בעולם. אתה פשוט אומר לו שהעולם הוא גוש של חומר, מטריאליסטי, ואין לנו באמת קשר איתו. באמצעות התורה יש לאדם מגע עם האישיות של העולם, וזה יכול להשיב ביטחון.
"הכוונה היא שאני לא ניגש לעולם כדבר זר ומנוכר, שאני רק יכול לעשות סטטיסטיקות כדי לבדוק אם הוא יזיק לי או לא. הקב"ה זה לא משהו שנמצא בשמיים; זה האני של כל העולם. הדתיים קוראים לזה אלוקים, אבל המהות היא שכולנו גוש אקולוגי גדול. אנחנו ישות אחת חיה ושלמה".
11 צפייה בגלריה
"באמצעות התורה יש לאדם מגע עם האישיות של העולם". מימין: יענקל'ה קרוגליאק, משה ברטוב, אבנר פרנקלין ואברהם הופשטיין
(צילום: שמואל מוניץ)
ואיך הלימוד והאמונה מסייעים בהתמודדות עם אובדן?
"בעולם של התורה, אנחנו מאמינים בהישארות הנפש. לא כי זאת אמונה תלושה – אלא כי התמצית של האופי, האני של האדם, נשאר פה. בזכות לימוד התורה שלנו כאן, אנשים מרגישים שהם עדיין באיזשהו קשר עם הקרובים שאיבדו. במקום כאב שנעלם אדם מחיי, איננו, שזה כאב מחריד נשמה – הכאב נהיה אחר. זה הופך לכאב על מישהו שאני קשור אליו מאוד שעובר טרנספורמציות. הוא גדל, הוא צומח, הוא כבר לא בן אנוש רגיל – אבל אני קשור אליו, אני מחובר אליו. הוא משתנה, הוא מתמתח, והלב שלי מתמתח איתו. זה קורע, וזה כואב – אבל אלה כאבים עם תוכן אחר, של קשר, ולא תוכן של פרידה ומפגש עם האין".
בנימה אישית, הוא מוסיף: "אני עדיין קשור לבן שלי, ואני לא מיסטיקן שמאמין ברוחות רפאים. כשאדם נפטר נשארות ממנו כל הנקודות המהותיות. לכן אני למשל נלחם על צדק עבור הבן שלי, כי נשמה היא נקודה של טוב, של חסד, של צדק. יש אישיות מאחורי האדם, והאישיות הזו היא דבר נצחי".
"הוא קפץ עליי מאחור וצעק 'אללה אכבר'"
כשאברהם הופשטיין יושב ומצביע על התמונות מהעיתון, שבהן הוא נראה שרוע במרחק מזערי מהמחבל שתקף אותו בסכין, כמעט קשה להאמין שהוא עדיין חי ונושם כאן איתנו. "הייתי נוהג למעלה מ-20 שנה ללכת ברגל כל שבת להתפלל בכותל", הוא מספר, "באחת השבתות, בדרך חזור, ביציאה משער שכם, קפץ עלינו מנוול שרצה להרוג יהודים. היו לי ניסי ניסים שם, נס רדף נס.
11 צפייה בגלריה
אברהם הופשטיין מצביע על התמונות ב"ידיעות אחרונות" שתיעדו את הפיגוע שבו נפצע. "היו לי ניסי ניסים שם"
(צילום: שמואל מוניץ)
"הוא קפץ עליי מאחור וצעק 'אללה אכבר', ואני הספקתי לסובב טיפה את הראש, ולכן הסכין חתך רק את הפנים, מלמעלה עד למטה, שמונה סנטימטרים. לא הרגשתי שאני כבר חתוך ופצוע, חשבתי שסתם בא איזה פרחח ונתן לי סטירה, לכן הסתובבתי אליו, פנים מול פנים, ואמרתי: עכשיו אני הולך ללמד אותו למי נותנים סטירה ברחוב. כשניגשתי אליו ראיתי שהוא מרים שוב סכין. ברחתי אחורה, נתקלתי במדרכה ונפלתי על הגב. שברתי חוליה בעמוד השדרה ואת שורש כף היד".
הדרמה לא נעצרה שם: "כשאני נופל הוא כבר מגיע עד אליי, ומתכופף אליי עם הסכין, ממש לעקדה. כשאני רואה את זה אני אומר: ריבונו של עולם, על זה אני כבר לא יכול, עכשיו זה התפקיד שלך. אני כבר לא יכול להתמודד איתו. ואז הגיע אליהו הנביא שישב במסעדה הקרובה, לקח כיסא וצעק לו: רוח (לך)! והמחבל התרומם ממני".
בשלב ההוא, לאחר העזרה מהאיש שישב במסעדה, הגיעה התערבות המשטרה. "כשהשוטר הגיע, הוא שאל אותי: מי זה? וכשאני שוכב על הקרקע הראיתי לו: זה עם הז'קט הכחול. הוא הוציא את האקדח, ושלח אותו אקספרס למעלה".
11 צפייה בגלריה
המחבל מול אברהם הופשטיין, ששרוע על הקרקע, בפיגוע הדקירה ליד שער שכם ב-2015
(צילום: ציפי מלכוב)
חזרת לכותל מאז הפיגוע וההחלמה?
"אני חוזר לכותל, והרבה, ואני ממשיך להודות לקב"ה ולבקש ממנו בקשות לעתיד. שם אני מרגיש שאני מדבר ישירות עם הקב"ה. כששומעים על פיגוע חדש זה מקפיץ לי את הפיוזים וזה מזכיר נשכחות".
לא מתגברים אף פעם
אביו של משה ברטוב, אלתר בריטביץ, היה חבר בארגון ההגנה, לחם בבריגדה היהודית מטעם הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה – הוא אף נפצע כאשר רכבו עלה על מוקש במצרים – והיה בין אלה שהרכיבו את טנק המרכבה הראשון. אימו של ברטוב, פרידה בריטביץ, הייתה ניצולת שואה, עובדת כפייה של הנאצים ששרדה את אושוויץ ואת ברגן בלזן. "בסוף שניהם, שעברו כל כך הרבה, היו צריכים להיהרג דווקא במלון פארק", הוא אומר בעצב.
11 צפייה בגלריה
הפיגוע בליל הסדר במלון פארק בנתניה. 30 ישראלים נרצחו בשיאה המדמם של האינתיפאדה השנייה
(צילום: שאול גולן)
"אחרי שנים הכירו בכך שיש זכויות גם לילדים שההורים שלהם נהרגו בפיגוע, והמליצו לי שאצטרף לקבוצה הזאת, של בית המדרש", הוא מציין. לדבריו, בחבורת הלומדים הוא מקבל חיזוק. "כששואלים אותי איך אני מקבל את זה שהוריי נהרגו שניהם, ואני ואחותי נותרנו יתומים, אני אומר שכמו שכתוב בהגדה של פסח: 'בדמייך חיי'. לכל יהודי יש מסלול חיים, ואנחנו חוליה בשרשרת הדורות. צריך לומר תודה שהגענו עד הלום".
יענקל'ה קרוגליאק: "כשישבנו שבעה, אמרו לנו: 'תחזיקו מעמד'. לי אישית זה הפריע. להחזיק מעמד, בהבנה שלי, זה להחזיק שריר. כמה זמן בן אדם יכול להחזיק שריר? אנשים לא מדברים, סובלים, כואבים בפנים. אמרתי: לא מתאים לי, אני לא יודע להחזיק שריר"
"אני תמיד אומר שעל דבר כזה לא מתגברים אף פעם. צריכים להתמודד עם זה יום יום", אומר אבנר פרנקלין, שבתו מיכל נרצחה בפיגוע בגבעה הצרפתית בירושלים באותה שנה. "מחבל הגיע ופוצץ את עצמו לידה וליד חברה שלה. אני מודה לקב"ה שהיא לא סבלה. היא נהרגה מיד, היא לא הרגישה כלום".
בית המדרש נפתח לנפגעי טרור מירושלים והסביבה, היות שבאזור הזה יש מספר גבוה של נפגעים שומרי מצוות והמחסור במסגרת מתאימה הורגש ביתר שאת – אבל בביטוח הלאומי אומרים שישמחו לפתוח מסגרת דומה גם במקומות נוספים, בהתאם לביקוש.
11 צפייה בגלריה
"אני תמיד אומר שעל דבר כזה לא מתגברים אף פעם". אבנר פרנקלין (מימין), לצד הופשטיין ומאיר לפיד
(צילום: טל שמעוני)
"ב-11 בדצמבר ציינו את יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה. אם יש משהו שאנחנו גאים בו מאוד זה הטיפול המקיף, הסיוע, הקשר הבלתי-אמצעי ובניית פרויקטים ייחודיים לנפגעים ובני משפחותיהם", מסכמת מאשי סנדרוביץ, מנהלת אגף שיקום בביטוח הלאומי. "חשוב לי מאוד שאנשים יֵדעו שהביטוח הלאומי הוא כתובת עבורם, בין אם מדובר בפגיעה פיזית או בפגיעה נפשית, חרדות וכיוצא באלה".
יענקל'ה קרוגליאק, שבנו היה בין חמשת הנרצחים בפיגוע במכינה בעצמונה באינתיפאדה השנייה, מרבה לשתף את החברים בתחושותיו במהלך הלימוד בבית המדרש. "כשישבנו שבעה, היו שני דברים שאנשים אמרו לנו: 'תהיו חזקים' ו'תחזיקו מעמד'", הוא נזכר. "אני מטבעי משתדל מאוד לדייק, להבין – מה המשמעות של 'תהיה חזק'? שאני אוכל לעשות שכיבות סמיכה? ומה זה 'להחזיק מעמד'? לי אישית זה הפריע. להחזיק מעמד, בהבנה שלי, זה להחזיק שריר. כמה זמן בן אדם יכול להחזיק שריר? יש אנשים שמחזיקים שריר גם 30, 40 ו-50 שנה. אנשים לא מדברים, אנשים סובלים, אנשים כואבים בפנים. אמרתי: לא מתאים לי, אני לא יודע להחזיק שריר".
"בשבעה אמרתי לילדים: אנחנו ממשיכים לחיות", הוא מוסיף. "חלק מהחיים זה ללדת ילדים ולחתן ילדים, וחלק מהחיים זה לקבור את הקרובים. את היקרים לנו. ללכת גם לאזכרות, זה חלק מהחיים. אז המוטו שלי היה – וזה מה שהעברתי לילדים – 'אנחנו ממשיכים לחיות'".
פורסם לראשונה: 09:10, 03.01.23
