"כיפת הברזל האמיתית עשויה מתילי תילים של מילים בארמית וסברות, שיש בכוחן ליירט טילים, לשבור סכינים, לרסק מטענים, ולבלום מכוניות עם מטעני זדון", הכריזה הידיעה הראשית ביומון החרדי "יתד נאמן" לרגל חזרת תלמידי הישיבות והכוללים מחופשת "בין הזמנים". עוד נכתב כי במהלך החופשה "העם היה פחות מוגן", אך כעת נפרסת "כיפת הברזל האמיתית", ו"בשעה כזו כל החדשות הופכות משניות. לא חטופים, לא הפגנות, לא שביתות. זה לא חדשות אמיתיות. החדשות האמיתיות הן ה'אחת שאלתי' – החזרה לישיבות ולכוללים".
החברה החרדית מוגדרת "חברת לומדים". רבבות צעירים ומבוגרים עושים בכל בוקר את דרכם לישיבות ולכוללים, שם הם עוסקים בסוגיות מהתלמוד הבבלי. רבות מאותן סוגיות, ייתכן אפילו רובן הגדול, מזכירות סוגיות משפטיות או פרוצדורליות המסתעפות ומתפתלות לאין ספור.
הרב משה הלל הירש מורה לחרדים שקיבלו צווי גיוס להיות עריקים
החברה החרדית סבורה שעיסוק מקסימלי בטקסטים התלמודיים הוא המעשה הרוחני הגבוה ביותר, ולכן עבורה זהו מסלול החיים הראשון במעלה לכל נער וגבר. הורים חרדים, לרבות אלה שאורח חייהם רחוק מתו התקן החרדי, חולמים לרוב על ילד שיתמסר כולו לתורה ויהיה תלמיד חכם. בעיני הורה חרדי קיים מודל אחד ויחיד למצוינות דתית – לימוד תורה בלבד. כל השאר נחשב משני לעומת הסיירת המובחרת של בורא עולם.
כשהמסר המשודר הוא שהשהות בישיבה משקפת מסוגלות והשירות הצבאי משקף חוסר מסוגלות, אין פלא שמעטים ביותר מקרב הצעירים החרדים מוכנים כיום להתגייס. המצב היה שונה אילו פעילי השינוי לא היו מביטים בהערצה אל אתוס "חברת הלומדים", ובמקום זאת היו מציגים בראש מורם אתוס חלופי – "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה"
בניגוד לעבר החרדי, שבו לימוד תורה בלבד היה עניין לקבוצה מובחרת בעלת תכונות וכישורים מתאימים, במציאות החרדית העכשווית ההתמקדות בתורה בלבד אינה עניין לקבוצה מובחרת, והעיקרון השולט הוא "תורה בלבד לכול". העיקרון הזה הוא אחת הסיבות המרכזיות להיעדר שותפות שווה של בני המגזר בנטל הצבאי והכלכלי.
אם חשבנו שלאחר שבעה באוקטובר 2023 יתרחש שינוי אמיתי ואחוז המתגייסים החרדים יעלה דרמטית, בחלוף שנה מסתבר שהתקווה הייתה חלולה למדי. "למדתי שורה, הצלתי חייל. עוד שורה, הרגתי מחבל. עוד שורה, שחררתי חטוף", אמר לתקשורת תלמיד ישיבה. אמירתו, שהולחנה לשיר שהפך להיט חתונות במגזר, ממחישה את האידיאולוגיה הסבורה שעיסוק בסוגיות התלמודיות שווה ערך ללוחמה במנהרות רצועת עזה.
4 צפייה בגלריה
ח"כ אריה דרעי. מה הערך של לימוד תורה המתעלם משותפות בצורכי הכלל, לרבות בעת חירום?
(צילום: אלכס קולומויסקי)
ההתעקשות על הימנעות מגיוס בשם העיקרון "תורה בלבד לכול" ואמירה כגון זו ב"יתד נאמן", "אין חטופים – יש תורה", מעוררות מחשבה לגבי הערך הרוחני של אין-ספור דפי הגמרא הנלמדים מדי יום בישיבות ובכוללים. מהי מטרת הלימוד? האם לימוד התורה לא אמור להניע את הלומדים להזדהות עם האחר ולפעול בצורה משמעותית עבורו? האם נשכחה מ"חברת הלומדים" אמרתו הידועה של רבי עקיבא: "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה"?
יו"ר ש"ס, ח"כ אריה דרעי, אמר לא מזמן ש"כל יום של לימוד תורה מונע ימי קרב נוספים", כשברקע המאמצים לקדם את חוק הפטור מגיוס. אמירות כאלה מחייבות שיח על הערך הרוחני של לימוד התורה. מעיון במקורות עולה שלימוד תורה אולי יכול להגן ולהציל, אך לא לימוד תורה מהסוג שאליו התכוון ח"כ דרעי.
מהי באמת מטרת לימוד התורה?
גמרא מפורסמת מספרת על התכנסות של כמה מחכמי ישראל, שבה הוצגה השאלה היסודית – האם עדיף תלמוד תורה או מעשה? החכמים נחלקו בתשובתם, אך באופן מפתיע לבסוף נרשמה הסכמה: "נמנו כולם ואמרו: גדול תלמוד שמביא לידי מעשה". כלומר, אין חלוקה בין לימוד למעשה, אלא מדובר בשני רבדים השזורים זה בזה. הלימוד נועד לעורר את האדם, לפתח את מודעותו ולדרבן אותו לעשיית מעשים טובים. בראש ובראשונה מעשים של עבודת מידות, חסד וחמלה כלפי אחרים, כדי שיגיע להתעלוּת מתמשכת של אישיותו.
נמצא שלתפיסת "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה", יש לימוד תורה עם מעשה, ויש לימוד תורה ללא מעשה. יש לימוד של גריסה ושעשוע אינטלקטואלי בסברות והפרכות; ומאידך, יש לימוד תורה שמטרתו הבאת האדם לעוד ועוד מעשים של התעלות, כדברי המשנה האומרת "וכל מי שעוסק בתלמוד תורה הרי זה מתעלה". בעוד לימוד תורה מהסוג הראשון עשוי לגרום יותר נזק מתועלת, לימוד תורה מהסוג השני הוא "מצוות מפתח" שמעוררת לעשיית אין-ספור מצוות אחרות. ואכן, דווקא מפני שלימוד תורה מהסוג השני הוא תשתית לחיים של מעשי התעלות, מדובר בערך עליון ובמצווה החשובה מכול. בדיוק על כך אומרת המשנה הידועה: "ותלמוד תורה כנגד כולם".
אם כן, אל מול לימוד תורה שיש בו מעשים, המהווה ערך עליון, ישנו לימוד תורה בלבד, חף ממעשים, המתעלם משותפות בצורכי הכלל לרבות בעת חירום. לימוד כזה אינו תואם למשמעות המקורית של המצווה המקודשת "לימוד תורה", ובמידה רבה הוא דומה לפעילות אינטלקטואלית גרידא, מהנה יותר או פחות, מנותקת יותר או פחות. כך או כך, בהיעדר מעשים בעקבותיו, רב המרחק בין לימוד תורה מהסוג הזה ובין מצוינות דתית.
מכיוון שלימוד תורה נועד לגרום לאדם לעשות מעשים של התעלות, מתבקשת גם המסקנה שמצוינות דתית אינה סטנדרט חברתי אחיד; היא אינה נקבעת לפי כמות הידע התורני, גם לא לפי סך שעות הלימוד והחריפות הלמדנית, אלא תלויה במעשים שונים של התעלות שערכם נקבע לפי התכונות הייחודיות לכל אדם. כל אדם ואופיו השונה, אתגריו שלו, חוזקותיו וחולשותיו, וסדר היום המתאים לאישיותו. כדברי הגאון מווילנה: "כל אדם צריך לילך בדרך הצריך לו, כי אין מידות בני אדם שוות זו לזו".
4 צפייה בגלריה
הרמטכ"ל הרצי הלוי במפגש עם לוחמי גדוד נצח יהודה. שיח "בדיעבדי" ומתנצל לא ייקח אותנו רחוק
(צילום: דובר צה"ל)
לפיכך, אפשר לשלב לימוד תורה תוך השתתפות מלאה בחיי המעשה, ולהגיע למצוינות דתית שלמה, אשר לא נופלת במאומה בערכה בהשוואה לסדר יום של לימוד תורה בלבד. יתרה מכך, לפי תפיסת "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה", האדם המביא את התורה לביטוי בחיי המעשה, לרבות בשירות צבאי, עשוי אף לעלות בערכו על האדם המסתגר בבונקר הבית-המדרשי ואינו פוגש הזדמנויות, בחיים עצמם, למימוש ערכי התורה. מטריות נבחנות בגשם ולא תחת שמש של תמוז, והמתחמק מקרב אינו יכול להיקרא לוחם.
קריאה לקדם אתוס דתי חלופי
אתגרי המציאות הישראלית, במיוחד אחרי מתקפת שבעה באוקטובר, דורשים להכיר בכך שמדינת ישראל לא תוכל להתקיים, בוודאי לא במתכונת סבירה, כל עוד היא מטפחת אידיאולוגיה הרואה בלימוד תורה בלבד את מסלול החיים האידיאלי לגברים. על כן, במקום תפיסת "תורה בלבד לכול", הנחשבת חידוש של ממש גם בהשוואה לעבר החרדי, יש להנכיח את תפיסת "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה", הנובעת משלל מקורות תורניים ומתקיימת באופן הרמוני עם טבע האדם והעולם.
אלא שנכון לעכשיו פעילי השינוי בחברה החרדית פועלים לרוב מעמדה מתנצלת. הם מכירים באידיאל החרדי הרואה בתורה בלבד את האידיאל העליון, ושיחם הוא שיח של השתלבות בדיעבד, מי יותר ומי פחות. כך לדוגמה הרב דוד לייבל, שנחשב תקווה גדולה בעיני רבים, מצהיר שוב ושוב כי הוא מכיר בעליונותה הרוחנית של "חברת הלומדים", ומבהיר כי פעילותו מכוונת רק לאלה שלא זכו להימנות עם מגשימי האידיאל. את מכתב ההבהרה שפרסם בקיץ האחרון הוא פותח בהערצתו הרבה לחברת הלומדים החרדית, ומחדד כי פעילותו להקמת ישיבה המשלבת שירות צבאי מיועדת רק לאלו "שלא השתלבו בישיבות קדושות", ש"סופם שיתגייסו לצבא", ואם לא יהיו במסגרת חרדית יגיעו "לדרדור חמור ברוחניות".
4 צפייה בגלריה
הרב דוד לייבל. גם הוא מצהיר שהוא מכיר בעליונותה הרוחנית של "חברת הלומדים"
(צילום: יוסי רוזנבוים)
דברים דומים אמר יוסי לוי, מנכ"ל נצח יהודה: "אם יבוא אליי בחור מישיבת פוניבז' וישאל אותי אם כדאי לו להתגייס לצה"ל, אני אומר לו חד-משמעית לא! מבחינתי אם הוא יושב ולומד שלושה סדרים ביום משבע עד חצות, מה שאני לא מסוגל לעשות, ולכן עזבתי את הישיבה, אני מעריך אותו מאוד ורוצה שהוא ימשיך לשמור על עולם התורה ועל המסורת היהודית. זו האמונה שלי ושל כל ההנהגה שלנו".
אין צורך להיות מומחה למדיניות ציבורית כדי להסיק ששיח "בדיעבדי" ומתנצל לא ייקח אותנו רחוק. כשהמסר המשודר הוא שהשהות בישיבה משקפת מסוגלות והשירות הצבאי משקף חוסר מסוגלות, אין פלא שמעטים ביותר מקרב הצעירים החרדים מוכנים כיום להתגייס. אבל המצב היה שונה בתכלית אילו פעילי השינוי לא היו מביטים בהערצה אל אתוס "חברת הלומדים", ובמקום זאת היו מציגים בראש מורם אתוס חלופי – "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה". לפי אתוס זה, מימוש ערכי התורה בעולם המעשה, לרבות בצבא ובשוק התעסוקה, לא רק שאינו מבטא חוסר מסוגלות אלא במקרים רבים אף מבטא מסוגלות גבוהה יותר בהשוואה ללימוד תורה בלבד.
ד"ר אהרן איתןההכרה בצורך בשינוי משמעותי בחברה החרדית, כתנאי לשרידותה של מדינת ישראל, מביאה גופים ממשלתיים ופילנתרופיים להשקיע הון עתק במיזמי שינוי שונים. עם זאת, בסופו של דבר עולה שללא הצגת אתוס דתי משכנע במקום האתוס של חברת הלומדים, מיזמי השינוי אינם אלא אחיזת עיניים, או במקרה הטוב רק בבחינת בית חולים מתחת לגשר. מאידך, תיקון הגשר משמעותו מַעבָר מתורה ללא מעשה לתורה עם מעשה, תוך היפרדות מכבדת מהתפיסה שהאידיאל העליון הוא לימוד תורה בלבד. במקום אידיאל "חברת הלומדים" יש לאמץ אידיאל אחר שקבעו חכמים כקו מנחה – "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה".
- ד"ר אהרן איתן הוא חוקר דת וחברה, עמית מחקר במכון ירושלים למחקרי מדיניות. מחבר הספרים "חרדיוּת ישראלית", "ידיד נפש" ועוד
