בזמן שמפלגת ש"ס ביצרה את מעמדה וחשיבותה במשחק הפוליטי הישראלי והתייצבה כשחקן חשוב שמהווה לעיתים לשון מאזניים שאין בלתו, הלך והתעצם גם מעמדו של הרב עובדיה. התופעה הראשונה הייתה העלייה לרגל של פוליטיקאים מכל הסוגים והזרמים, שבאו לקבל מילה טובה, מכה קלה על הלחי ותמונה לעיתון.
- לא רוצה לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
ראש הממשלה הראשון שעימו היה הרב עובדיה בקשר חברי ממש היה שמעון פרס. פרס נהג להגיע אל ביתו של הרב בתל־אביב ולשבת וללמוד עימו בחברותא, ולאחר מכן הסתובב בין חדרי הבית ושאל לשלום הילדים, וקנה לעצמו מקום של חיבה גדולה בליבות הרב והרבנית. מכל תכונותיו, הידע שלו ואורחות התנהגותו, העריכו בני הזוג תכונה אחת במיוחד ‑ האופטימיות והחתירה לשלום. הם האמינו כי לפרס ישנה היכולת ליצור דבר מה של ממש ממאומה. בבית משפחת יוסף ראו בפרס, איש מפא"י ומפלגת העבודה, אדם בעל כבוד אמיתי וכן למסורת ישראל. פרס סיפר לזוג ולילדים על ילדותו בוישניבה, באזור ליטא, עת היה ילד דתי של ממש, חובש כיפה, מקפיד על קיום המצוות קלה כבחמורה. הוא תיאר את הרגעים של תפילת "כל נדרי" בבית הכנסת, כאשר ראשו נעטף בטלית והוא יכול היה להרגיש ממש את המלאכים. הוא סיפר כיצד ריסק את הרדיו החדש שקנה אביו הביתה, לאחר שהאחרון הפעיל את המכשיר באמצע יום השבת.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אחת המחלוקות שייזכרו לנצח בדברי הימים של הפוליטיקה הישראלית, הייתה הקרב שהתחולל בין שמעון פרס ליצחק רבין. בעוד כל העולם בחר צד, בחר הרב עובדיה את שני הצדדים. עם מינויו של רבין לראש ממשלה, נקבעה פגישה בינו לבין הרב הראשי אז עובדיה יוסף, הראשונה מתוך רבות שעוד יגיעו, כאשר בסיבוב השני עברו הפגישות לבית ברחוב ז'בוטינסקי. רבין פקד את הבית לעיתים די קרובות, ודבר אחד מצא חן מאוד בעיני בעלת הבית, שהסבה את תשומת ליבו של בעלה לכך. רבין, גם בהיותו ראש ממשלה בפעם השנייה, מעולם לא נכנס אל הבית זחוח. הוא תמיד הגיע מסמיק מעט, עם ביישנות וענווה. על כל מחמאה שקיבל מאחד מבני הבית, לרבות מילדיו של הרב, הגיב עור פניו באדמומיות קלה. שלושה ימים לפני הרצח עוד הספיק רבין להגיע לחתונה של אחת הנכדות, והביא לה מתנה ‑ מעין כדור מוכסף ועליו תבליט של ירושלים.
שלושה ימים אחר כך, באמצע שיעור שהעביר, קיבל הרב עובדיה מסר בהול מאחד מעוזריו. הוא הפסיק את השיעור ואמר לקהל המאזינים כך: "בעוונותינו הרבים, שמענו דבר קשה מאוד ‑ התנקשו בחייו של ראש הממשלה וירו בו שלוש יריות. אומרים שהוא פצוע, ולכן אנחנו נעשה לו כעת 'מי שברך'. הקדוש ברוך הוא ירפאהו רפואה שלמה, ויהיה בריא מעולם ועד עולם, והשלום ייעשה על ידו במהרה אמן כן יהי רצון".
לימים הגיע מנהיג אחר של מפלגת העבודה אל ביתו של הרב, ושמע ממנו על רבין. היה זה אהוד ברק. באוזניו הדגיש הרב כי רבין היה איש אמת, שמעולם לא שיקר לו. לא סתם, אמר לברק, אותיות המפלגה שלכם הן א' מ' ת'. רבין ופרס, המשיך, תמיד אמרו לי אמת. הבטיחו וקיימו. לימים אמר כי דווקא עם ברק, הסטיגמה הזאת נחלשה עבורו.
אחרי שרבין סיים את הקדנציה הראשונה, עלו מנחם בגין ותנועת הליכוד לשלטון בישראל. לראשונה מאז קום המדינה עמד איש ימין, מנהיג האצ"ל, בראש מדינת היהודים. כמה שבועות אחרי הבחירות ערך הרב עובדיה, עדיין הרב הראשי לישראל, מסיבה חגיגית לכבוד ניצחונו של בגין בבחירות. מנחם ועליזה הגיעו, יצאו מהרכב, ומולם עמדו בני הזוג יוסף, כאשר ילדיהם מסתכלים מאחורי גבם. ראשית, נרשמו לחיצות ידיים חמות בין הרבנית מרגלית והגברת עליזה ובין ראש הממשלה מנחם והרב עובדיה. או אז, נטל ראש הממשלה הנבחר את ידה של הרבנית ונישקה. עשרות הצלמים תיעדו את הרגע מכל זווית אפשרית. רגע לאחר מכן, נפלו עיניו של ראש הממשלה בגין על בת הרב. פניו אורו והוא אמר לה: "שלום רבקה, מה שלומך? מה חדש בלימודים?". טרם הספיקה היא לענות, ומול עיניהם המשתאות של מאות האורחים, ובמיוחד אלו ההמומות של אחיה, נשק בגין לידה. בערב, כאשר האחים תוהים אם זה הזמן להכריז נידוי על האחות או לנסות למחוק את מה שהספיקו הצלמים לצלם, התחיל אביהם לצחוק. זו נשיקה של נימוס, לא של חיבה, הפטיר לבנים.
בניגוד לקשר המצוין עם פרס, רבין ובגין, עם יצחק שמיר היה סיפור שונה. אם את אנשי המערך העריך הרב עובדיה משום שאמרו לו אמת, אזי שמיר היה האיש שאמר כי בשביל ארץ ישראל מותר לשקר. לאחר המשפט הזה הקשר בין שמיר, מפקד הלח"י ואיש ארץ ישראל ידוע, לבין הרב עובדיה עלה על שרטון וממנו לא ירד. שמיר, כך טען הרב באוזני בני ביתו, גם אמר לו לעיתים כי הוא אכן הבטיח, אך לא הבטיח לקיים. עם זאת הקשר לא נותק לגמרי. שמיר המשיך להגיע אל בית הרב, אף לעיתים רחוקות, וכן לשמחות משפחתיות גדולות. בין לבין הספיק להתלקח עוד מתח בין השניים, כאשר ארה"ב איימה בהטלת סנקציות על שמיר אם ישראל לא תפעל למען השגת שלום בר־קיימא. שמיר לא מוכן היה לשמוע על כך, והרב עובדיה, שחשש מעמדתו הניצית, כתב לו כי בעיניו ישנה חובה של ממש לחתום על מסמך ההבנות שחיבר אז מזכיר המדינה בייקר.
× × ×
באחד הימים של שנת 1990 הודיע נשיא מצרים דאז, חוסני מובארק, על שיחות שלום שהוא מכנס בארמונו בקהיר. מטבע הדברים רצה גם שמיר, ראש הממשלה אז, להיות נוכח בשיחות. אולם מובארק בחר אחרת. בין שהיה זה מטעמים אידאולוגיים ובין שמסיבות של נוחות, הוא הודיע כי הוא מוכן לקבל נציג ישראלי אחד בלבד, ושמו הרב עובדיה יוסף.
עם הגעתו המחודשת של הרב עובדיה למצרים, למעלה מ־35 שנים לאחר עזיבתו אותה במנוסה מחשש לחייו, ציפתה לו מכונית מרצדס שחורה, עם הפתעה מרעישה בתוכה ‑ מזגן. בכל מצרים היו רק ארבע מכוניות ממוזגות. אחת מהן נשלחה אל הרב, שהגיע עם רעייתו ועם צוות מצומצם של עוזרים. לאורך כל הנסיעה ישב הרב עובדיה ועיניו עצומות, בעודו מתכנן את הדברים שירצה לומר. טרם נסיעתו הגיעו אליו שמועות על פגיעה אפשרית בבית הקברות היהודי, בשל כביש שעתיד היה להיסלל בדיוק דרכו. במצרים הענייה של אותם ימים, היה הכביש הזה לפרויקט לאומי של ממש, בעלות של מיליונים שבקושי היו. ברור היה שעל מנת לשנות את התוכנית, תידרש מלאכת שכנוע יוצאת מגדר הרגיל.
מובארק ביקש מהרב עובדיה לסור רגע אל חדרו. שם, ביחידות, ביקש ממנו שיברך אותו: "אני מאמין בברכות שלך". הרב לא נהג לברך אנשי ממשל בדרך השגרה, למרות זאת, כשנשיא מצרים מבקש ממך, בארמון שלו, כנראה לא מומלץ להתווכח. הרב עובדיה בירך אותו בדבר אחד ‑ "יהי רצון שתאריך ימים על מלכותך"
במבחן התוצאה כנראה הרב עובדיה הצליח בכך לא רע בכלל. במהלך השיחה עם מובארק, שהתנהלה בשפה הערבית לאחר שהנשיא יצא לקראת הרב לפתח הארמון וקיבל אותו בחום רב, הצליח הרב עובדיה לשכנע אותו לשמור על קדושת בית הקברות היהודי, ולשנות את התוואי שבו יעבור הכביש. לאחר שמובארק התחייב בפני הרב, שהיה נסער במיוחד, כי הוא ימלא את כל משאלותיו, הצליח הרב עובדיה לחלץ ממנו גם הסכמה לשחרור של אסיר יהודי שהיה כלוא אז במצרים. רק דבר אחד לא צלח ‑ בקשתו של הרב לשחרור כל קובצי הגניזה הקהירית נדחתה, משום שהחוק המצרי לא איפשר זאת אלא ראה את הכתבים כנכס תרבותי מצרי השייך לוואקף. לאחר מכן התיישבו השניים בניחותא ושוחחו על תוכניות שלום אפשריות. גם שנים רבות אחר כך עוד המשיך הרב עובדיה להיות שגרירו של מובארק לענייני שיחות השלום בין ישראל לעולם הערבי. לרב עובדיה הייתה היכולת לדבר בשפתו ‑ גם ברובד הטכני הלשוני, מתוך היכרותו את השפה משנותיו במצרים, וגם ברמת החזון. בתום השיחה נכון היה לרב עובדיה עוד מסלול סיור, אך קודם לכן ביקש ממנו מובארק לסור רגע אל חדרו. שם, ביחידות, ביקש נשיא מצרים מהרב היהודי שיברך אותו. "אני מאמין בברכות שלך". הרב עובדיה לא נהג לברך אנשי ממשל בדרך השגרה, בטח כאלו שאינם יהודים. למרות זאת, כשנשיא מצרים מבקש ממך, בארמון שלו, כנראה לא מומלץ להתווכח. הרב עובדיה בירך אותו בדבר אחד ‑ "יהי רצון שתאריך ימים על מלכותך". מובארק המשיך משם לעוד כמעט 30 שנות שלטון.
כשבחודש יולי של 2010 נודע כי מובארק חולה, שלח הרב עובדיה מכתב עם איחולי החלמה לבביים. השליח היה ראש הממשלה נתניהו, שיצא לפגישה עם הנשיא. לא עברו אלא ימים ספורים, ומובארק השיב: "לחברי הטוב והיקר, החכם הדגול עובדיה יוסף, נשיא מועצת החכמים, מדינת ישראל. ברצוני להודות לך על מכתבך המלבב, שקיבלתי אותו בקבלת פניו של ראש הממשלה בקהיר. ברצוני להודיעך, כי תמה תקופת החלמתי. הנני במצב טוב למדי, בניגוד למה שפורסם בחלק מאתרי התקשורת בישראל ובעולם. אני רואה את תרומתך עם שאר המאמינים בשלום, ויחד נפעל, במאמצים משותפים קדימה. עם מלוא הערכתי הכנה והכבוד הראוי".
× × ×
התקופה הקשה ביותר בכל מה שקשור לקשר של הרב עובדיה יוסף עם העולם הפוליטי הייתה בימי אוסלו. ב־20 באוגוסט 1993 נחתם בחשאי הסכם אוסלו הראשון בין שמעון פרס למחמוד עבאס, אבו־מאזן. ימים ספורים אחר כך נחשף דבר ההסכם, ובתוך פחות מחודש כבר עמדו ראש הממשלה אז יצחק רבין, ראש אש"ף יאסר ערפאת והנשיא קלינטון, על מדשאות הבית הלבן וחתמו על מסמך הצהרת העקרונות.
בישראל הוביל האירוע לסערה כבירה. ב־23 בספטמבר נערכה הצבעת אי־אמון בכנסת. 61 חברי כנסת תמכו בהסכם אוסלו, 50 התנגדו, ח"כ אחד נעדר, ושמונה נמנעו ‑ ברובם חברי סיעת ש"ס. חלק מציבור הימין זעם על ש"ס, שנותרה חברה בקואליציה בשלבים הראשונים, ואף נטען שהודיעה על הימנעות בהצבעה ופרישה מהממשלה רק לאחר שהובן כי סיעת האופוזיציה מהשמאל, כגון חד"ש, יצביעו עם הקואליציה. מנגד, בכירי ש"ס טענו לאורך השנים כי המפלגה לא תמכה בהסכם, שהיה עובר גם לו הצביעה נגד ולא נמנעה. הם גם שבו והזכירו כי הצביעו נגד הסכם אוסלו ב', שנתיים לאחר מכן.
כך או כך, השאלה אם ש"ס הביעה תמיכה במהלך, ולו הסכמה שבשתיקה, או שמא אכן היו מתרחשים התהליכים גם בלעדיה וכל פעולותיה לא היו לא מעלות ולא מורידות, לא שיכנעו את תנועות המחאה, חלקן ותיקות וחלקן כאלו שהוקמו זה עתה. הכתובת הראשונה מבחינתם הייתה כמובן ראש הממשלה רבין והשר פרס, אך מיד אחריהם היה זה ביתו של הרב עובדיה יוסף, שהפך תוך זמן קצר למקום התקהלות ומחאה.
בתחילה נעשו הדברים בצורה מכבדת מצד שני הצדדים. המפגינים שמרו על ווליום מקובל, והרבנית מרגלית קיבלה אותם באהבה, ובלילות הקרירים של ירושלים אף הוציאה להם תה ועוגיות. בשלב מסוים החלו הבעיות. המפגינים נותרו לשבת ליד הבית בלילות שבת, עשו קידוש והתיישבו לאכול ולשיר, ולא זזו מהמקום לפני חצות. בשלב הזה החלו השכנים להתלונן, במיוחד אלו המבוגרים. למרות זאת התחינות שהגיעו מכיוונם לא הנמיכו את הלהבות שצברו תאוצה.
זמן לא רב אחרי שהסתיימו ההפגנות הסוערות נגד הסכם אוסלו מול ביתם, נפטרה רעייתו הרבנית מרגלית, והרב עובדיה נטש את מעט הריסון המילולי שעוד נהג בעצמו ביחס למפגינים. הוא אמר, בריש גלי, כי המפגינים הם שלקחו ממנו את רעייתו
באחד הימים שב הרב עובדיה לביתו משיעור שהעביר. פעמים רבות אהב לשוב משיעוריו בהליכה רגלית קצרה. בפעם הזאת נראה שההחלטה הייתה שגויה. עת נכנס לרחוב צדה אותו עינם של המפגינים, שבדיוק הגיעו למקום ובידיהם לפידים בוערים. תוך דקות היה מוקף הרב עובדיה בעשרות הלפידים. חתנו שהגיע בדיוק מתפילת ערבית מאוחרת, ראה לפתע את המחזה ההזוי ‑ הרב עובדיה מוקף כדורי אש. הוא רץ מהר פנימה, אל תוך ההמון, תפס את חמיו ולקח אותו במהירות אל תוך הבית. בעודם ממהרים פנימה הספיק הרב עובדיה לבקש מהחתן שלא יספר לרעייתו ולבנותיו מה אירע. לאכזבתו, הסוד לא החזיק זמן רב, כי המנהג הלך ונמשך. כמעט מדי לילה התייצבו מול ביתו מפגינים, וגם לא מעט נערות מפגינות, ואבוקות בידיהם. בקושי איפשרו לו ללכת אל בית הכנסת להתפלל. כששאלו אותם קרוביו אם הם לא מתביישים, הם ענו כי ארץ ישראל היא שמתביישת.
ובכל זאת, כל אותו הזמן היה לרב עובדיה יחס של כבוד אל המפגינים. הוא הבין את הערך שעליו הם מוחים. הוא הזדהה עם כאבם. הוא חלק על הפרקטיקה, לא על המהות. במצב הזמנים הנוכחי, כך סבר, עדיף שקט יחסי על פני מלחמה. עדיפים דונמים רבים פחות, תמורת חיים רבים יותר. אף שארץ ישראל בהחלט הייתה חשובה בעיניו, עם ישראל היה חשוב יותר לדידו, וקידוש החיים גבר בעיניו על קדושת הארץ. בערב אחד הדברים התהפכו.
באותה התקופה, על רקע המתח הגדול, הלך מצבה הרפואי של הרבנית מרגלית והידרדר. לאחר אחד מאשפוזיה הרבים, שבה הביתה עם בתה. היה זה לפנות ערב, והרבנית נראתה והרגישה רע מאוד. קשיי הנשימה וחוסר הדם שבגינם הגיעה לבית החולים הותירו בה את רישומם, וברור היה כי מצבה אינו שפיר. המכונית שבה שבו האם ובתה עצרה בפתח הבית, ובטרם הספיקו השתיים לסגור מאחוריהן את הדלת, כבר צבאו עליהן עשרות מפגינות. הבת וקרובים נוספים שיצאו החוצה מיד למשמע הרעש, ניסו להזיז את המפגינות באופן פיזי ממש, תוך שהן בוכות וצועקות שאִמן חולה, ורק עתה חזרה מבית החולים. באותו ערב הסטטוס קוו לא נשמר. כמה מהמפגינות החלו לצעוק לעברה של הרבנית יוסף כי היא בכלל לא נראית חולה. זו ארץ ישראל חולה, לא היא. בשלב ההוא החלו גם דחיפות, והיה חשש אמיתי להתלקחות סערה אלימה. רק בקושי רב חולצה הרבנית מרגלית והובהלה פנימה אל תוך הבית. כשחזר הרב עובדיה ושמע את הסיפור, הוא רתח מזעם. עד עתה, אמר לקרוביו, כיבדתי את המפגינים והמפגינות. הערכתי את הקרבתם, הזדהיתי עם טיעוניהם ועם החלל האמיתי שהם חשו. ועדיין, לכל דבר יש גבול. מקורו של הלהט היה חיובי. אולם מבלי משים, הפך הוא ללהבת אש, שהיה חשש ניכר כי משלחיה איבדו אחיזה בה. במוצאי השבת שלאחר מכן כבר אמר הרב למקורביו כי קצה נפשו בהפגנות הללו. בתוך ימים הובילו תלמידיו לסופן של ההפגנות, אך עשו זאת באלימות קשה, שלא הוסיפה כבוד או אחווה, ולא מן הנמנע כי יצרו חלק מהקרע מול המחנה הלאומי.
זמן לא רב אחר כך נפטרה הרבנית מרגלית, והרב עובדיה נטש את מעט הריסון המילולי שעוד נהג בעצמו ביחס למפגינים. הוא אמר, בריש גלי, כי המפגינים הם שלקחו ממנו את רעייתו. אמרו להם שלא ינסו כוח, אמרו להם שישלחו לו מכתבים, שידברו, שיסבירו בהיגיון. ואף לא אחד מהעומדים שם לא הסכים. במקום זאת הם נותרו במקומם, צועקים ביום ובלילה, וגורמים צער רב, שלדברי קרוביה של הרבנית יוסף היה זה שהוביל למותה. גם מצידו שם הרב עובדיה חיץ כלפי המפגינים, ולא אבה לשמוע אותם.
שנים אחר כך הגיע אחד המפגינים הקבועים אל הרב עובדיה וסיפר לו בדמעות כי לפני כמה ימים נפצעה בתו בפיגוע נוראי. הוא בא לספר לרב עובדיה שהוא מרגיש חרטה. אמנם הוא עדיין מאמין שהסכמי אוסלו היו אסון, והיום יותר מתמיד, ובכל זאת, הוא חש שטעה כשהפגין כך אל מול ביתם של אנשים פרטיים בלא התחשבות בהם. זו הייתה אחת השיחות הקשות ביותר שזוכרים בבית הרב עובדיה. שני יושבי השולחן ישבו ובכו ולא ניתן היה לנחמם. השנים עשו את שלהן, ושני הלבבות המדממים הבינו מה חשוב ומה חשוב יותר. אחרי כמה דקות וחיבוק ארוך אמר הרב למבקרו כי הוא סולח לו בכל לב. עם זאת, הוסיף, אם רוצה המבקר מחילה מלאה, ילך ויעלה אל קברה של הרבנית מרגלית ויבקש את סליחתה, כי היא זו שבאמת הצטערה על ההפגנות והיא גם זו שבאמת סבלה מהן כל כך. כי ההזדהות עם כאבם שלהם והכאב שיצרו עבורה בהפגנותיהם גם יחד, הם שהובילו אל פטירתה. שנים ארוכות לא התאחה הפצע ההוא. הרב עובדיה ידע הפגנות נגדו, הוא כבר כמעט התרגל לתקיפות האישיות. הוא לא היה כל כך חסין כפי שנדמה היה. הוא שמע את הביקורת, גם נפגע ממנה, ובכל זאת המשיך לפעול לפי אמונתו בצדקת הדרך שבחר בה. רק שכאן המחיר היה כבד מאוד, כבד מדי בשביל למחול.
ב־2004 הסיפור היה אחר לגמרי. ב־26 באוקטובר התקיימה בכנסת אחת ההצבעות המסעירות והשנויות במחלוקת שנערכו בה מאז ומעולם. 67 חברי כנסת הצביעו בעד, 45 נגד, 7 נמנעו. הליכוד היה מפוצל, גוש השמאל תמך, הערבים נמנעו. גם יהדות התורה נמנעה. ש"ס, בהנחיה חד־משמעית של הרב עובדיה, הצביעה נגד. אף על פי כן, תוכנית ההתנתקות, אולי ההחלטה הקשה והמושמצת ביותר בהיסטוריית הכנסת, זו שהכי הרבה מתומכיה חזרו בהם ברבות הימים, יצאה לפועל.
5 צפייה בגלריה
הרב עובדיה לא סלח לו על שיתוף הפעולה עם שינוי של טומי לפיד. עם אריאל שרון
(צילום: יעקב סער, לע"מ)
מספר חודשים אחר כך, במרץ 2005, כשעברה תוכנית ההתנתקות לשלבים האופרטיביים, התחיל לחץ מסיבי על הרב עובדיה ‑ משני הכיוונים. שרון ומקורביו ביקשו שיודיע על תמיכה, או לפחות הסכמה מסוימת. מנגד, אנשי גוש הימין, ודאי תושבי גוש קטיף, עשו כל שביכולתם כדי לרתום את הרב עובדיה לצידם. בשבת פרשת "ויקהל", כ"ד באדר א' תשס"ה, הזמין אליו הרב עובדיה כמה מילדיו עם הנכדים והנכדות. בכל אותו יום שישי הטלפון לא הפסיק לצלצל. רוב המתקשרים היו תורמים גדולים מחוץ לארץ שניסו להניא את הרב מלצאת נגד שרון ותוכנית ההתנתקות בשיעור המרכזי שלו במוצאי שבת. מנגד, היו גם מספר טלפונים מהצד השני. עד כניסת השבת ממש לא פסק הבית מפס הקול הקבוע של צלצולי טלפונים. רק עם הדלקת הנרות ירד שקט.
בכל הערב היה הרב עובדיה שקוע בחשיבה בתוך עצמו. רק לקראת סיום סעודת ליל שבת, כאשר כולם ישובים על ידו, שאל את בני ביתו מה דעתם. האם הם חושבים שעליו להימנע מלדבר, טובות או רעות, או שמא עליו להגיד את דעתו הברורה נגד ההתנתקות.
כמעט כל אחד מיושבי החדר אמר את דעתו. חלק צידדו בשתיקה, חלק היו בעד יציאה באמירה חד־משמעית. האחרון שדיבר היה אחד הנכדים, ליאור, רק בן 20. "סבא", הוא אמר, "אתה מנהיג ציבור. אתה רב. עליך להשמיע דעת תורה, ויש לך מה להשמיע. האם בעת הזאת, דווקא בעת הזאת, תחריש?" הרב עובדיה הקשיב קשב רב, ושלושה ימים אחר כך הוא התייצב לאחד משיעוריו הידועים ביותר בבית המדרש "יחווה דעת" בהר נוף.
עם פתיחת השיעור הסביר הרב עובדיה למאזיניו כי דרכו של הקדוש ברוך הוא היא לא לעשות ניסים גלויים בימים שלנו. ומשום שאיננו לומדים מספיק תורה, ישנן גם גזירות. שניות ספורות אחר כך הסביר הרב עובדיה בדיוק למה התכוון, בלי להשאיר שום סימני שאלה.
"כמו עכשיו, הגזירות הללו של השלטונות על חבל קטיף. מה עושים להם? אנשים שבנו את ביתם בזיעת אפם, שנים על גבי שנים, דור שני ודור שלישי, יבואו תכף וינתקו אותם מאדמתם, ייקחו את בתיהם וייתנו לערבים. איזה בתי מדרש יש שם, איזה בתי כנסיות, איזה בתים נפלאים. את הכל ימסרו לערבים? איזה אכזר הרשע הזה שעושה דברים כאלה. ובכל זאת הקדוש ברוך הוא חס ושלום עושה עצמו שפל רוח. למה? כי יש מעט אנשים שעוסקים בתורה ומצוות. בני ישראל מתרחקים מהתורה ומהמצוות ולכן הקב"ה לא עושה להם ניסים ונפלאות כמו שהוא רוצה".
חוץ מזה, הקשר של הרב עובדיה עם אריאל שרון לא היה מן המשופרים ביותר. הרב עובדיה ראה בשרון בוגד של ממש. ש"ס העניקה לו תמיכה, הצהירה כי הוא יהיה ראש הממשלה, והוא גמל לה בהליכה עם חברי שינוי, שנואי נפשה. בפעם אחרת אמר הרב בשיעוריו כי שרון הוא אוכל שקצים ורמשים ויהדותו נעלמה.
× × ×
לפני שרון היה אהוד ברק לראש ממשלת ישראל. הקשר בין השניים הללו היה אחד הקשים ביותר. אמנם ברק הכניס את ש"ס לקואליציה שלו, אך זה לא נעשה מתוך חיבה יתרה. בין היתר, אמר הרב עובדיה כי ברק רוצה לבטל את היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית, ולהפוך אותה למדינה של גויים. הוא קרא לו שונא תורה, מגדף ומחרף. בערב הבחירות של 2001 הורה לכל תלמידי הישיבות של ש"ס לצאת ולסייע למתמודד מול ברק ‑ אריאל שרון. למעשה, הרב עובדיה לא אמר לתמוך בשרון, אלא רק אמר שיש לתמוך במועמד שאינו אהוד ברק, וזה לא שהיו הרבה אופציות. נראה שכבר אז נבט אותו חוסר אמון בינו לבין שרון.
עיקר החשש של הרב עובדיה היה מהאידיאולוגיה של ברק. הוא חשש שראש הממשלה ממפלגת העבודה, או ישראל אחת כפי שקרא לה אז לאור חיבורים שונים, יוביל לביטול מעמד בתי הדין הרבניים, לתחבורה ציבורית בשבת ועוד.
טרם ההצבעה בקבינט על היציאה למבצע הפצצת הכור בסוריה ביקש ראש הממשלה אולמרט מאלי ישי, ראש ש"ס אז, לצאת אל ביתו של הרב עובדיה, להתייעץ עימו ולבקש את ברכתו למהלך. רק לאחר שהעביר הרב עובדיה תשובה חיובית, יצא המבצע לדרך
מספר שנים אחר כך התגלה שמעל מדינת ישראל מרחף איום חמור יותר מאשר האידיאולוגיה של אהוד ברק ‑ הגרעין האיראני. ברק עצמו היה אז שר ביטחון, ובדיונים בקבינט עלה כי ש"ס תתנגד לתקיפה באיראן משום שהרב עובדיה חושש מהמהלך, בעיקר משום שדובר על פעולה שתיעשה על ידי ישראל בלבד ובלי גיבוי בינלאומי. מי שהתנדב, או נידב עצמו, ללכת ולשכנע את הרב עובדיה היה אהוד ברק. גורמים שהיו בסוד העניין סיפרו שברק העריך כי תוך רבע שעה ישכנע את הרב בצדקתו. רק שבתום אותה רבע שעה, שהתארכה לזמן ארוך קצת יותר, יצא ברק מהבית ברחוב הקבלן בלי שהזיז את הרב עובדיה מילימטר. למעשה, הוא אף שמע זמן קצר לאחר מכן, שבאופן כללי, הרב עובדיה מתקשה להאמין לדברים שיוצאים מפיו.
אחרי תקופות ברק ושרון עלה לראשות הממשלה אהוד אולמרט. אף שמפלגת קדימה שהנהיג אולמרט הייתה מיסודו של אריאל שרון, הקשר בין אולמרט לרב עובדיה היה חיובי. למעשה, ראש הממשלה הראשון שלא הוביל את תנועות הליכוד או העבודה, שמר על קשר רציף וחיובי עם הרב עובדיה עוד מימיו כראש עיריית ירושלים, ואף ביקר אותו ביקור תנחומים עם פטירת אחיו אברהם. במהלך הביקור ההוא, שהיה לאחר פרישתו של אולמרט מתפקיד ראש הממשלה, שוחחו האחרון והרב עובדיה על מאמציה של ציפי לבני להקים קואליציה עם ש"ס, מאמצים שנכשלו, אליבא דש"ס, לא רק בשל סירובה של לבני להעביר סכומי כסף לקצבאות ילדים, אלא בשל חשש אידיאולוגי, בעיקר מפני חלוקת ירושלים כחלק מהמשא ומתן ששרת החוץ דאז ניסתה להוביל.
5 צפייה בגלריה
הקיצוץ בקצבאות הילדים עורר את זעמו של הרב עובדיה. עם נתניהו
(צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ)
מצידו הביע הרב עובדיה תמיכה פומבית באולמרט טרם פרסום דוח וינוגרד על מלחמת לבנון השנייה, וגם בשלבים שונים בהליך המשפטי שבגינו נשלח לימים למאסר. מתברר שלקשר הזה היה גם אספקט ביטחוני מפתיע. אחד האירועים הביטחוניים המשמעותיים והקריטיים ביותר שהתקיימו בשנים האחרונות היה הפצצת הכור הסורי. הסיפור הזה נודע זה מכבר, ופורסם בכל מקום אפשרי. מה שלא נודע הוא כי טרם ההצבעה בקבינט על היציאה למבצע ביקש אהוד אולמרט מאלי ישי, ראש ש"ס אז, לצאת אל בית הרב עובדיה, להתייעץ עימו ולבקש את ברכתו למהלך. רק לאחר שהעביר הרב עובדיה תשובה חיובית, יצא המבצע לדרך.
ראש הממשלה האחרון שעימו עבד הרב עובדיה, היה בנימין נתניהו. במקרה הזה היו היחסים אמביוולנטיים מאוד. מצד אחד, היו תקופות של שפל ניכר ואמירות קשות, בעיקר מצד הרב. מצד שני, היו תקופות שונות מאוד. עיקר הירידה הייתה בתקופה שנתניהו שימש שר האוצר בממשלת שרון. שם הוביל נתניהו תוכנית התייעלות כלכלית, שחייבה מבחינתו קיצוץ חד מאוד בקצבאות הילדים, בבת עיניה של ש"ס והאנשים החלשים. לא עזרו התחנונים ‑ חרב הקיצוצים הונפה, והרב עובדיה זעם. אחרי שנים שבו הקשרים והשתפרו. הברית הפוליטית הייתה חזקה, וגם היחסים האישיים השתפרו. בעוד האווירה הכללית נטתה כנגד הציבור החרדי, ודאי לאור חוק הגיוס, ידע נתניהו לשמור על קשר חיובי עם אנשי ש"ס, ואף הגיע לנחם את הרב עובדיה על פטירת בנו, וקיבל מהרב שיחה ספונטנית על חוק הגיוס. כפי שכואב לי על בני, אמר, כואב לי על בני ישיבות שבאמת לומדים כל היום, וכל עמלם בתורה, שרוצים לגייסם בכוח, אמר לנתניהו. נוסף על כך, היה הרב עובדיה חבר בעמותה לזכרו והנצחתו של יוני נתניהו ז"ל, אחיו של ראש הממשלה שנהרג במהלך מבצע אנטבה. בשנת 2012, לרגל יום הולדתו ה־63, הוזמן ראש הממשלה נתניהו אל בית הרב עובדיה, לקבל את ברכתו. יחד עם נתניהו הגיעו שניים מראשי ש"ס באותם ימים. היה זה בשעת לילה מאוחרת יחסית, והשלושה, עם עוזרי הרב וכמה ממקורביו, נכנסו אל חדרו. רק שהרב עובדיה פשוט לא שם לב. הוא היה נטול משקפיים, שקוע בכתיבת תשובה לסוגיה. שני בכירי המפלגה התחילו לנסות ולסמן לרב, לכחכח בגרון, אבל מישהו היסה אותם. ראש הממשלה נתניהו היה זה שסימן להם לעצור. חכו רגע, אמר להם. דבר כזה לא רואים כל יום, תנו לי לחזות בזה. בריכוז, בשקיעות, בצלילה לעולם אמיתי. רק כעבור דקות ארוכות נשברו עוזרי הרב והלכו לספר לו שממש בכניסה לחדר עומד איש עם חליפה ומחכה לו, והוא במקרה גם אחראי על ממשלת ישראל, כך שיהיה נחמד אם יוענקו לו כמה דקות של תשומת לב.
פורסם לראשונה: 07:57, 28.10.22
