הם ישבו שם סביב שולחן השבת הערוך, כארבעים גברים חרדים מהמשפחות הכי מיוחסות ומוכרות במגזר. מה שנקרא "בני טובים", מהאליטה. במשך שעות סיפר כל אחד בתורו את סיפור חייו ואת עלילות גירושיו. האמת היא שכבר שנים שאני לא מתארח בשבתות בבתים של אחרים. אולי כי התבגרתי ואני מעדיף להיות בביתי שלי עם התה והלימון והספרים הישנים – ואולי כי נשבעתי שהחוויה שלי כגרוש תהיה שונה. שאעדיף את הלבד שלי. ואולי משתי הסיבות גם יחד.
אבל כשהתקשרה אליי אסתי, הסכמתי. "יהיו אצלי כארבעים איש", היא אמרה. "תכיר אנשים. נו, תמיד יש פעם ראשונה, בוא תנסה". אמרתי לעצמי שאולי זאת הזדמנות להכיר אנשים חדשים ביישוב שאליו עברתי לפני כחודש ימים.
באותה השבת כל אחד השאיר מאחור כמה וכמה ילדים אצל גרושתו. אחד הסועדים היה נשוי עשר שנים ויש לו שמונה ילדים, האחר חמש שנים עם שלושה ילדים, ולמרות קולות הצחקוקים והניסיונות להקליל את האווירה – אפשר היה לראות להם את הכאב והצער על האובדן בלבן של העיניים.
ואני ישבתי שם והרהרתי לעצמי ממרום גילי וניסיוני, מה קרה לו למגזר החרדי מאז 1984 – אז כתב אמנון דנקנר ז"ל את הלהיט "אני ארקוד על מדרגות הרבנות". הכיצד אירע שכיום אין כמעט בית במגזר החרדי שאין בו גרוש או גרושה בקרבה ראשונה או שנייה. איך זה קרה לאותו המגזר ממש שחרט על דגלו את עבודת המידות וערכי המשפחה.
קצת אחריות לא תזיק
רבי אלעזר, במסכת גיטין, אמר כי "כל המגרש אשתו הראשונה, אפילו מזבח מוריד עליו דמעות". שאלו פעם, מדוע דווקא המזבח שראה דם יום וליל, הוא זה שבוכה – וכי המנורה או הכרובים המסמלים זוגיות מושלמת, כשפניהם זה אל זה, לא היו ראויים יותר? וענו על כך המפרשים, שהמזבח מסמל הקרבה. שם הקריבו בני האדם שחטאו את קורבנות כפרתם, ואם בני הזוג היו מקריבים מעצמם – אולי לא היו מתגרשים.
"לא הסכימו להשכיר לי דירה": להיות גרוש בחברה החרדית
(צילום: אריק מרמור)
ישראל החרדית 2023 חיה את הרשתות החברתיות, שפרצו זה מכבר בסערה גם אל קרבי הציבור החרדי. כל אושיית רשת חרדית שמתגרש/ת מעלה סטורי של ריקודים על מדרגות הרבנות, ומצהיר/ה בכותרות: "לחופש נולדתי", או "לחיות מחדש". אתרים שקוראים לעצמם חרדיים, מתחזקים מדורי רכילות עמוסי מידע עסיסי בזמן אמת (כן, מדורי רכילות ממש), ומנגד פועלות קבוצות ווטסאפ חרדיות, ש-איך נגיד? פחות מדקדקות בדיני רכילות ולשון הרע.
וכל אלה מקבלים כבוד ובמה. יושבת לה העוקבת האדוקה לאה מרחוב רש"י בבני ברק, שבעלה בדיוק פוטר אתמול מהעבודה וגם נוחר שזה נורא, או מנדי מרחוב רשב"ם בביתר, שאשתו בדיכאון אחרי לידה וגם עלתה במשקל לאחרונה, והם חושבים לעצמם: אם האושיה הזאת שאני עוקבת אחריה מזה שנים ואפילו קצת מעריצה, מאושרת ומחייכת – אז למה לא אני? הנה הגיע הזמן שלי. גם לי מגיע לחיות מחדש ולצאת לחופש המיוחל, גם אני רוצה לגלות את עצמי מחדש.
יחיאל פליישמןצילום: ראובן חיוןוהם שוכחים את המזבח, את ההקרבה והדמעות, וחולמים רק על החופש המיוחל ועל הגשמת החלומות. ואני לא מצליח להבין ממתי הפכו הגירושים לתופעה שיש להתגאות בה ולייחצן אותה. האם באמת יש צורך לפרסם אושיות מפזזות ומפזזים על מדרגות הרבנות? ומה עם תקופת האבל? ומה על המזבח שמוריד דמעות? ומה על הילדים? את הקשיים והאתגרים שבשגרה החדשה אין מי שייחצן. ברשתות החברתיות החיים שלנו תותים.
וכדור השלג מתגלגל לו באופן מהיר לעוד משפחה הרוסה – וילדים שמטורטרים מאבא לאמא במקרה הטוב, או מנותקים מאחד הצדדים במקרה הפחות טוב, ולעוד שולחנות שבת מהסוג שחוויתי בשבת, והם הולכים ומתרבים.
