נדמה שתערוכה המציגה אמנות חרדית לא הייתה יכולה למצוא שם מוצלח יותר מאשר "אור שחור". אור שמגיע מלובשי השחורים, או כמו שמסביר מנהלה האמנותי של התערוכה אלחי סלומון, "בתוך השחור החרדי, שאולי מרתיע לא מעט ישראלים, מסתתר הרבה אור שעשוי להיות מתנה לחברה הישראלית".
התערוכה המסקרנת מציגה ב"גלריה גאולה" בבית אורי צבי שבירושלים (עד 22.2), והיא מבקשת להצטרף למוטיב שיהיה שזור לאורך כל התערוכות המוצגות בבית: עיסוק בלאומיות הישראלית במובנה הרחב – הכולל גם את "רוח ישראל סבא" ואת כל מה שנופל תחת הקטגוריה הרחבה של "ישראל". במקום הזה, משוכנעים יוזמי הגלריה, מופיעים גם החרדים.
"כל אדם צריך אמנות. זה צורך אנושי", טוען סלומון – משורר, חוקר ספרות ואוצר התערוכה. "האסתטיקה והיופי ליוו את בית המקדש, ואת דמותו של בצלאל בן אורי מהמקרא כולנו מכירים. גם שיר השירים, מהיפים שנכתבו בהיסטוריה של השירה האנושית, הוא אחד מכתבי הקודש שלנו. החסידויות המפוארות היו טעונות ביופי, בסמלים, במנהגים, בבדים ובצבעים. בכלל, החיים היהודיים מלאים באסתטיקה, צריך פשוט לתת לה את המקום".
סלומון, שהוא עצמו דתי לאומי, הוא גם עורך כתב העת "יהי", שהקדיש לאחרונה את הגיליון הרביעי שלו לחרדים. גם בניהו טבילה, משורר חרדי שיצירותיו מפורסמות בבית, רואה חשיבות באמנות חרדית: "אמנות וספרות יכולות להצעיד את הצעירים החרדים קדימה ולספק להם אפיקים חדשים של ביטוי והתפתחות – הן בעבודת ה', והן במאבקים לשיפור החברה שלנו. כחרדים, קשה לנו לראות באמנות ובספרות תכלית כשלעצמן: יש לנו את התורה. ועדיין, אני משוכנע וגם מאמין שהן חיוניות לנו מאוד".
9 צפייה בגלריה
"כל אדם צריך אמנות, זה צורך אנושי". האוצר אלחי סלומון (בחולצה המכופתרת) באירוע פתיחת התערוכה
(צילום: נחמן גולדשטיין)
מאידך, אופיר סגל, חוזר בתשובה ואמן חזותי שעבודותיו מוצגות בגלריה, דווקא סבור שאין דבר כזה "אמנות חרדית": "יש אמנים ויוצרים חרדים. אמנות זו לא בחירה, למעשה היא תוצאה של דחף עמוק הדורש ליצור – ואם האדם לא נענה לבת-קול הזו, הוא פוגע בכנפי הרוח שלו".
ריקודים בגרביונים
אז איך יוצרים אמנות שפותחת צוהר לעולם החרדי, ומצרפים אותו לישראליות שורשית? העבודה של פבל וולברג יכולה אולי לתת כיוון: שתי תמונות של ריקודים חסידיים, האחת של הרבי ב"מצווה טאנץ" – הריקוד המסורתי של הגברים החסידים עם הכלה בחתונה, כשחוט מפריד ביניהם – והשנייה היא ריקוד נלהב של "פורים שפיל" (מופע היתולי לחג הפורים).
"מה אנחנו רואים כאן?" שואל סלומון, "רבי וחסידים רוקדים. אבל כמה רבדים פמיניסטיים ומגדריים מסתתרים כאן? החתונה מתנהלת עם הפרדה מגדרית אקסטרימית, אבל אז הרבי רוקד עם לא פחות מאשר... הכלה. ומה לובשים החסידים והרבי? גרביונים לבנים, כמנהג החסידים. האם אתה או אני יכולים להשיל את הג'ינס שלנו וללבוש גרביונים לבנים נשיים? האם אין כאן פריצה של כל הגבולות והמבנים המגדריים, הגבריים המאצ'ואיסטיים והנשיים, שאנו מכירים? האם אנו לא מקלפים שכבות על שכבות של תפיסות אוטומטיות כשרואים את הריקוד הצמוד, שכם על שכם, ב'פורים שפיל'?"
אלחי סלומון: "מבקרים חרדים בתערוכה הגיבו באופן אמביוולנטי. כך למשל הגיעה לכאן קבוצה של סטודנטים חרדים שהתפעלו מהתמונות, ומיד אחריהם ביקרה קבוצת בנות מתיכון חרדי שהביעה הסתייגות נוכח תמונת הרבי בחתונה: 'החתונות שלנו לא נראות כך, התמונה מייצגת רק פלח מסוים', אמרו. הן חוששות, בצדק, מהנראוּת שלהן ב'עולם שבחוץ'"
בעבודה של משה ריפנר, מופיעות שתי תמונות של אברך צעיר לצד חסיד צעיר המתבוננים בנו במבט שכולל עולם מלא: האם זה ריחוק? אולי פחד? באופן מפתיע, מספרים אנשי הגלריה, לא מעט מבקרים הביעו תרעומת על הציורים. הם ראו בהם מבט מתנשא, וחשו כי הדמויות החרדיות בתמונות מאיימות עליהם. "הם לא טועים", מפתיע האוצר, "החרדי אכן מציג אלטרנטיבה, סדר יום שונה, והסְכֵמָה הזו מעוררת אי נחת. מצד שני יש כאן גם מתנה גדולה, סצנה שמטלטלת את העולם המוכר לנו, והרי זו תפקידה של האמנות".
9 צפייה בגלריה
משה ריפנר – "מבט של חסיד צעיר". המבקרים חשו כי הדמויות החרדיות בתמונות מאיימות עליהם
(מתוך התערוכה)
איך מגיבים המבקרים החרדים?
"באופן אמביוולנטי. כך למשל הגיעה לכאן קבוצה של סטודנטים חרדים שהתפעלו מהתמונות, ומיד אחריהם ביקרה קבוצת בנות מתיכון חרדי שהביעה הסתייגות נוכח תמונת הרבי בחתונה: 'החתונות שלנו לא נראות כך, התמונה מייצגת רק פלח מסוים', אמרו. הן חוששות, בצדק, מהנראוּת שלהן ב'עולם שבחוץ', מ'איך שהן מוצגות בעיני האחר'. אבל גם להן אני אומר: זו יצירת אמנות והיא פותחת דיון, ויכוחים, וכמובן כר רחב ופורה של פרשנויות אישיות".
"תורת היהודי הפראי"
מדובר בתערוכה הראשונה בגלריה לאמנות ישראלית על שם גאולה כהן, שהוקמה בבית מורשת אורי צבי גרינברג – המוסד התרבותי שנוסד ב-1999 ביוזמתה של כהן ז"ל. מופיעים בה צילומים, ציורים ועבודות וידיאו ארט. ההצגה של האמנות החרדית במוסד הירושלמי מציבה לא רק אמירה אמנותית, אלא גם פוליטית-תרבותית. הבית ביקש להנציח את זכרו ומורשתו של אורי צבי גרינברג, המשורר הדגול – או המשורר-הנביא, כפי שאוהבים לכנות את הדמות הרוויזיוניסטית הגדולה – שהתבטא לא פעם בנושאים פוליטיים לאומיים ופרץ בשירתו את כל הז'אנרים.
9 צפייה בגלריה
אירוע גזירת הסרט ב"גלריה גאולה", במעמד בנה של גאולה כהן, ח"כ צחי הנגבי, וראש העיר משה ליאון
(צילום: נחמן גולדשטיין)
אצ"ג היה גם צאצא ישיר של גדולי החסידות, כמו רבי אורי מסטרליסק (שהוא נקרא על שמו), רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב ורבי מאיר מפרמישלאן. העובדה הזאת, אומר סלומון, אינה גנאלוגית בלבד: המוטיבים החסידיים והיהודיים היו חלק אינטגרלי משירתו. החיבור של גרינברג למורשת ישראל לא הייתה קישוט, לדבריו, ויצירתו הייתה שירה דתית-נבואית ששימשה ככלי להמשך המסורת. או במילותיו שלו: "הַמְשׁוֹרֵר צָרִיךְ לְהַבִּיעַ אֶת תּוֹרַת הַיְּהוּדִי הַפִּרְאִי".
את תורת היהודי הפראי הזה בדיוק, אומרים ראשי הבית, ממלאים החרדים – ועל כן הוחלט כי הגלריה הראשונה שתוצג במשרדה של גאולה כהן תוקדש לנושא החרדי. לצד יצירות של אמנים חרדים המספקים הצצה לעולמם מבפנים, נכללות בתערוכה גם יצירות של אמנים שאינם חרדים המתבוננות בעולם החרדי מבחוץ. כפי שכבר התברר, גם העניין בעולם החרדי פרץ את גבולות המגזר וחלחל אל ליבה הפועם של הלאומיות הישראלית.
9 צפייה בגלריה
אליהו אריק בוקובזה – "ברית מילה". "אולי המשא שהם נושאים שנים מהווה את הבסיס להיותנו כאן?"
(מתוך התערוכה)
כזו למשל היא העבודה של אליהו אריק בוקובזה, אמן תל-אביבי בינלאומי. היצירה מציגה טקס ברית מילה מסורתי, והסנדק במקרה הזה הוא יהודי חסידי חבוש בשטריימל שמפנה את הגב אלינו באופן מופגן. "השטריימל הענק והבגדים החסידיים מייצגים אולי את העולם החרדי, הפלח היהודי שעדיין שומר את המסורת, ובידיו הוא מחזיק תינוק – המסמל אותנו החילוניים. מצד שני, גם הגב שלו מופנה אלינו, וגם לכך יש אמירה, או בעצם תהייה: האם החרדים במנהגיהם העתיקים הם קורבן של עצמם, או שמא הם קרבן של הישראליוּת? או אולי המשא שהם נושאים כבר לא מעט שנים מהווה למעשה את הבסיס להיותנו כאן?"
מבט מעודן על אישה
הגלריה כוללת כאמור מגוון רחב של אמנים, מקצוות כמעט קוטביות. בוקובזה, למשל, הוא הומוסקסואל מוצהר שרואה את עצמו כ"יהודי חילוני מבוהק". אבל גם לא מעט אמנים חרדים מוצאים בגלריה מקום אידיאלי לחשיפת עבודותיהם. "אני מצלם את הקהילה החרדית האישית שלי, קהילת חוזרים בתשובה שאני משתייך אליה", אומר אופיר סגל, "אני לא אנתרופולוג שמגיע מבחוץ ומצלם את השבט".
במה זה בא לידי ביטוי? אני שואל את סגל. בתגובה הוא מפנה אותי לאחד מצילומיו הנהדרים המוצגים בתערוכה: אישה חרדית המשתקפת במראה מצולמת מגבה עולה במדרגות.
"זו אספקלריא מרוחקת וכפולה, גם מהגב וגם באמצעות מראה", מדגיש האמן, "התמונה משקפת חלק מן הקודים החרדיים – לא מצלמים אישה זרה באופן פרונטלי, אם זה לא מתרחש במסגרת אירוע משפחתי או חברים".
ובכל זאת צילמת אישה.
"אני מצלם גם את אשתי, ובגלריה גם מופיעה תמונה של אישה המצויה בעיצומה של פעולת צילום של בעלה. יש בי בהחלט רצון לצלם או לעסוק במראה של האישה, אך לא בהכרח במובן הפרוזאי של היופי הנשי. אני רואה בצילומים האלה סוג של השראה, אולי עקבה בחול המעניקה לנו מבט לא שגרתי: לא לעיסוק גלוי ובוטה; כן לפריים מרומז, מעודן ובעיקר מסקרן".
