ולתשובות בהרחבה:
שאלה 1: הנרייטה סאלד
הנרייטה סאלד נולדה בבולטימור שבארצות הברית בשנת 1860. סאלד, שהתחברה לרעיון הציוני מגיל צעיר, ראתה בציונות דרך לריפוי פצעיו של העם היהודי ו"אידיאל שיכול לתת מענה לבעיות שאיתן מתמודד העם היהודי".
במהלך פעילותה למען המפעל הציוני בארץ ישראל פעלה רבות לשיפור מצבו הרפואי והסניטרי של היישוב היהודי. סאלד הייתה ממקימות ארגון "ההסתדרות הציונית הדסה" והתמנתה לנשיאת הארגון. היא רתמה את השכלתה, את ניסיונה ואת יכולותיה כדי להפוך את "הדסה" מ"ארגון חירום" לארגון הפועל לקידום מערכת בריאות קבועה ומסודרת בארץ. בשנת 1920 עלתה סאלד לארץ וניהלה את הפעילות הרפואית ואת שירותי הרווחה של "הדסה". היא הקימה את בית הספר הראשון בארץ לאחיות, את המרפאות הציבוריות (שמאוחר יותר היוו תשתית למערכת הרפואה בישראל), וכן את בית הספר הראשון לעבודה סוציאלית. משנת 1927 ניהלה את מחלקת החינוך והבריאות בהנהלה הציונית, ואחר כך את פעולות העזרה הסוציאליות מטעם הוועד הלאומי. תרומתה של "הדסה" תחת הנהגתה של סאלד הייתה חיונית להתפתחות המערכות הרפואיות בארץ בפרט וליישוב הציוני בכלל.
11 צפייה בגלריה
טקס חגיגי לכבוד שנת המאה להולדת הנרייטה סאלד, 1960
(מתוך יומן כרמל הרצליה, באדיבות אולפני הרצליה וארכיון הסרטים הישראלי)
שאלה 2: מוריס (מו) ברג
מוריס (מו) ברג נולד בניו יורק בשנת 1902 למשפחה יהודית שהיגרה לארצות הברית מאוקראינה. כבר בילדותו הצטיין מו בלימודים ובספורט. בגיל 16 בלבד הוא סיים את לימודיו בתיכון והתקבל ללימודים באוניברסיטת ניו יורק. לאחר כשנה עבר ללמוד באוניברסיטת פרינסטון היוקרתית, שם גם שיחק בנבחרת הבייסבול של האוניברסיטה. מו שגשג בלימודיו ובלט בקרב חבריו לספסל הלימודים משום שסיים את לימודיו בהצטיינות יתרה בשלוש שנים ומשום שהפגין כישורי בייסבול יוצאי דופן. הסטודנט היהודי מהארלם לא רק ידע על בוריין שבע שפות, אלא גם הוביל את אוניברסיטת פרינסטון לניצחונות מפוארים בבייסבול, עובדה שבסופו של דבר הובילה אותו לקריירה כשחקן בייסבול מקצועי. הצלחתו משכה את תשומת ליבם של מנהלי קבוצת ברוקלין רובינס (לימים, קבוצת הדודג'רס המפורסמת). ברג גם אימן מספר קבוצות בליגת הבייסבול, תוך כדי שהוא נוסע בעולם למשחקים, מטייל ומצלם בשעות הפנאי כצלם חובב. כשחזר לארצות הברית שיחק בקבוצות בייסבול ברחבי ארצות הברית, בהן שיקגו וייט סוקס, קליבלנד אינדיאנס, בוסטון רד סוקס ועוד.
בשנות ה-30, על סיפה של תקופה שלימים תיחשב כאחת הקשות בהיסטוריה, קיבלו חייו של ברג תפנית מפתיעה. בהיותו שחקן באחת מקבוצות ליגת הבייסבול האמריקנית נסע מו בשנת 1934 למשחקי ראווה ביפן עם מספר שחקני "אולסטארס" (בהם בייב רות', לו גריג, ג'ימי פוקס ועוד). ברג מעולם לא נחשב לשחקן מוביל בליגה אבל הוא צורף לנסיעה ברגע האחרון כיוון שידע לדבר יפנית. במהלך הביקור הוא צילם את העיר ואת הנמל במצלמת הווידאו שברשותו. את התמונות העביר לסוכנות הביון האמריקנית, כולל מיקומים שונים בטוקיו הבירה, ובכך סיפק מידע מודיעיני חשוב שמאוחר יותר שימש את האמריקנים בלחימה נגד היפנים ובפרט במבצעי הגנרל האמריקני ג'יימס דוליטל, שניהל את המלחמה האווירית נגד יפן במלחמת העולם השנייה. סוכנות הביון האמריקנית ראתה את הפוטנציאל האדיר שטמון בשחקן בייסבול מפורסם שגם דובר שפות רבות, ועם חזרתו לארצות הברית גויס ברג כסוכן מן השורה לסוכנות הביון של המשרד לשירותים אסטרטגיים (לימים ה-CIA) ועבר אימונים קשים כדי להתכונן למשימות שיוטלו עליו בהמשך.
שאלה 3: ג'ודית רזניק
ג'ודית ארלין רזניק נולדה ב-5 באפריל 1949 באקרון, אוהיו, להורים יהודים שהיגרו לארצות הברית מאוקראינה. בשנת 1977, לאחר קבלת תואר דוקטור להנדסה, החלה נאס"א לראשונה לגייס לתוכנית החלל שלה גם בני מיעוטים ונשים. ג'ודית הייתה האישה האמריקנית השנייה שטסה לחלל והאישה הרביעית בעולם שעשתה זאת. בשנת 1984, בטיסת החלל הראשונה שלה במעבורת דיסקברי, הייתה רזניק לאישה היהודייה הראשונה בחלל. ב-28 בינואר 1986 שוגרה מעבורת החלל צ'לנג'ר של נאס"א, במה שהייתה אמורה להיות טיסת החלל השנייה של רזניק. 73 שניות לאחר השיגור התפוצצה מעבורת החלל באוויר, ובה שישה אנשי צוות. ג'ודית נספתה באחד מאסונות החלל הקשים בהיסטוריה. לאחר מותה קיבלה את מדליית כבוד החלל של הקונגרס. שמה של ג'ודית מונצח ב"מכתש רזניק" על הירח, בשמו של אסטרואיד "3356 רזניק", ובפרס רזניק על הישגים בתחום הנדסת חלל המוגש על ידי אגודת מהנדסי החשמל והאלקטרוניקה.
שאלה 4: רות וסטהיימר
רות וסטהיימר נולדה בשם קרולה רות זיגל בשנת 1928 למשפחה יהודית גרמנית בעיר ויזנפלד שבגרמניה. בשנת 1939 הוברחה קרולה בת ה-10 לשווייץ על ידי משפחתה ושם שהתה בבית יתומים. בתום המלחמה התברר לה כי כל משפחתה נספתה בשואה. בשנת 1945, עם סיום מלחמת העולם השנייה, קרולה עלתה לארץ ישראל והגיעה לקיבוץ רמת דוד. כחלק מהאווירה הציונית והרצון לפתח זהות ישראלית חדשה, קרולה שינתה את שמה הפרטי לרות ועבדה בקיבוץ ככל חבריה. אחרי קיבוץ רמת דוד, עבדה רות בכמה קיבוצים נוספים, למדה להיות גננת ואף הצטרפה לארגון ה"הגנה" כחלק מהמאבק להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. בשנת 1950, שנתיים לאחר פציעה קשה שעברה כתוצאה מהפצצה במלחמת יום העצמאות, עברה לצרפת לצורך לימודי פסיכולוגיה באוניברסיטת סורבון שבפריז. שש שנים מאוחר יותר היגרה רות מצרפת לארצות הברית, שם החלה בלימודי תואר שני בסוציולוגיה באוניברסיטת קולומביה היוקרתית. לאחר סיום התואר השני המשיכה ללימודי דוקטורט בחינוך.
בעיצומם של הלימודים ועבודת הדוקטורט שלה, הרגישה רות שמצאה את ייעודה בחקר מיניות האדם. בשנת 1980 הרצתה ד"ר רות וסטהיימר על מיניות והיריון בפני החוג לתקשורת באוניברסיטת קורנל שבניו יורק. אחת הצופות בהרצאה הייתה מנהלת תחנת רדיו ניו-יורקית בשם בטי אלאם, שהתלהבה מהפתיחות ומהכריזמה של ד"ר רות. היא הציעה לה להנחות תוכנית רדיו לילית משלה. כך החלה וסטהיימר את דרכה כאושיית תקשורת בנושא המיניות. התוכנית שודרה לראשונה בספטמבר 1980 והפכה כמעט מיד ללהיט, עם אלפי מאזינים קבועים ומעריצים. הסנסציה עברה מהר מאוד מהרדיו אל המסך הקטן.
שנתיים בלבד משידור תוכנית הרדיו הראשונה שלה, ד"ר רות וסטהיימר, (כבר) סבתא יהודייה בגובה 1.42 מטר, הנחתה תוכנית טלוויזיה פופולרית ומצליחה שנקראה על שמה: The Dr. Ruth show, ובכך הייתה לסקסולוגית המפורסמת בעולם. לאורך הקריירה שלה הוציאה לאור 45 ספרים בנושא מיניות, כיהנה כמרצה באוניברסיטאות ניו יורק, פרינסטון וייל והעבירה סדנאות מיניות רבות ברחבי העולם. רות היא גם ציונית ותומכת ישראל נלהבת; בריאיון שקיימה היא ציינה: "אני מקפידה להגיע לישראל פעם בשנה, כדי להיפגש עם כל האנשים שאני אוהבת פה וגם כדי לצלם סרטים תיעודיים על החיים פה".
שאלה 5: אמה לזרוס
אמה לזרוס נולדה בניו יורק בשנת 1849 למשפחה יהודית ממוצא ספרדי. עוד בצעירותה הפגינה כישרון טבעי לכתיבת שירה וכתבה שירים רבים. בשנת 1867 מימן אביה, שהיה גאה בכישרונה וביכולותיה של בתו המתבגרת, את ההוצאה לאור של שירים שכתבה בגילי 17-14. במהלך שנות ה-60 וה-70 של המאה ה-19 לא התמקדה כתיבתה בנושאים יהודיים אלא בסוגיות אמריקניות רחבות, ומספר שירים שלה הופיעו במגזינים ובעיתונים מקומיים בניו יורק ובפילדלפיה. בשנים הבאות פרסמה אמה תרגומים רבים של שירים פרי עטם של משוררים יהודים מתקופת ימי הביניים. עבודות אלו עוררו בה גאווה בזהות היהודית שלה, היא פיתחה דעות בעד השיבה לציון ובעד מציאת פתרון לבעיה היהודית.
העניין שלה ביהדות ובגורלו של העם היהודי החל דווקא בשל אירועים טראגיים שהתרחשו בקרב הקהילה היהודית שמעבר לים, הפוגרומים האנטישמיים הקשים ברוסיה, שכונו "הסופות בנגב" (1881). עם הגעת הידיעות על הפרעות נגד היהודים במזרח אירופה החלה לזרוס להתנדב בארגון היהודי HEAS שסייע בקליטה ובשיקום של פליטים יהודים שהגיעו לארצות הברית מרוסיה הצארית. עבודתה עם הפליטים היהודים וההיכרות עם סיפוריהם הקשים הובילו אותה בהמשך לכתוב את שירה המפורסם "הקולסוס החדש", שנחקק שנים לאחר מכן על פסל החירות.
המראות שאליהם נחשפה לזרוס במסגרת התנדבותה עם מהגרים יהודים הביאו אותה לחקור את מקורות האנטישמיות, והיא החלה להיות פעילה בארגוני הקהילה היהודית בניו יורק. עד מהרה הייתה לדמות מובילה בהגנה על זכויות היהודים בתקשורת האמריקנית ותומכת של "התנועה היהודית הלאומית". את שירה המפורסם ביותר, "הקולוסוס החדש", כתבה לזרוס במסגרת מסע לגיוס תרומות עבור השלמת הבנייה של פסל החירות, אשר התרחש בזמן הפרעות ברוסיה. מגייס התרומות פנה אליה וביקש ממנה לכתוב יצירה מקורית לכבוד תערוכת אומנות שמטרתה לגייס כספים למטרה זו. את השיר כתבה כמעין קבלת פנים לכל הנידחים, המדוכאים, חסרי הבית והנרדפים. השיר פורסם בתפוצה מצומצמת בעיתונות בניו יורק בינואר 1884 אך נשכח במהרה ואף לא נכלל בטקס חנוכת הפסל בשנת 1886.
בשנת 1901, בהיותה בת 38 בלבד, נפטרה לזרוס ממחלת הודג'קין, אך בזכות שיריה ופועלה היא נותרה בזיכרון האמריקני כלוחמת למען זכויות היהודים באותה תקופה. ידידתה, ג'ורג'ינה שוּילר, פעלה להנצחתה והגתה את הרעיון של כתיבת חלק ממילות השיר על לוח ברונזה והצבתו על בסיס פסל החירות. מאמציה נשאו פרי שנתיים לאחר מכן עם הצבת לוח הברונזה בחלל הפנימי של הפסל.
שאלה 6: החפץ היהודי בבית הלבן
במהלך חג החנוכה האחרון, דצמבר 2022, ציין נשיא ארצות הברית, ג'ו ביידן, את החג בטקס הדלקת נרות בבית הלבן. במהלך הטקס חיזק הנשיא ביידן את הקהילה היהודית, כאשר קרא לעם האמריקני להצטרף למאבק נגד האנטישמיות הגואה במדינה: "כולנו חייבים לומר בבהירות ובתקיפות שלאנטישמיות אין מקום בארצות הברית". במהלך הטקס חנך הנשיא את החנוכייה הרשמית הראשונה של הבית הלבן, שהיא החפץ היהודי הראשון שהתווסף לארכיון הרשמי של המעון. בעבר, המבנה הנשיאותי היה שואל חנוכיות מבתי כנסת או ממוזיאונים ברחבי ארצות הברית עבור חגיגת החנוכה. החנוכייה החדשה, שנבנתה בידי נגרי הבית הלבן, נוצרה מעץ שנלקח מיסודות המבנה, במסגרת שיפוץ שנערך בו בשנות ה-50 של המאה הקודמת. מעתה והלאה, חנוכייה זו תשכן בבית הנשיאותי ותשמש לטקסי חג החנוכה הבאים.
שאלה 7: גולדה מאיר
גולדה מאיר נחשפה כבר בילדותה בקייב לאנטישמיות שלוּותה בגזענות ובפוגרומים נגד האוכלוסייה היהודית וכן חוותה מצב כלכלי קשה. כל אלו אילצו את משפחתה להגר לארצות הברית בשנת 1906, שם השתקעו במילווקי שבוויסקונסין. בגין התעקשותה של משפחתה שתחדל מלימודי התיכון כדי להתחתן, גולדה ברחה מביתה בגיל 14 ועברה לגור עם אחותה בדנוור, קולורדו. בדנוור התוודעה לחברי "פועלי ציון", חבורת צעירים יהודים סוציאליסטים שנהגו להתכנס בבית אחותה, שיינה. משנת 1918 ועד עלייתה ארצה עם בעלה מוריס, עסקה גולדה בהוראה בבתי ספר עממיים שפעלו מטעם "פועלי ציון", וכן בפעילות ציונית ומפלגתית ברחבי ארצות הברית וקנדה. בה בעת הייתה פעילה בקונגרס היהודי-אמריקאי, ובמסגרתו נבחרה כנציגת העיר מילווקי. בשנת 1921 עלתה עם בעלה מוריס לארץ ישראל.
בשנת 1924 היא החלה את פעילותה הפוליטית והחברתית במסגרת ההסתדרות, כאשר בד בבד הייתה שותפה במפא"י ומעורבת במאבק הפוליטי למען העלייה, למען ההגנה העצמית ולמען העצמאות. בשל יכולותיה המרשימות ושליטתה בשפה האנגלית נבחרה גולדה בשנת 1928 לצאת לגיוס כספים עבור "פועלי ציון" בארצות הברית ובקנדה. במסגרת פעילותה הציונית ולצורך איסוף תרומות, שהתה בארצות הברית בין השנים 1932–1934. בתקופה זו הצליחה לעורר בקרב היהדות המקומית וכן בקרב נשות הארגון את העניין הציוני, ועקב כך הורחבה והתעצמה במידה ניכרת פעילותן של נשות הדור הצעיר בארצות הברית למען ארץ ישראל. ביחסה החם, בדיבורה הכן, בצניעותה ובפשטות הליכותיה הצליחה מאיר לעורר גאווה יהודית והזדהות עם היישוב בארץ ישראל. יהודי ארצות הברית ראו בה "אחת משלנו", משום שהצליחה לדבר כאמריקנית מקומית אשר שולטת בשפתם, כמו גם בשפת היידיש.
במחצית שנות ה-40 כיהנה מאיר כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. בתפקיד זה קיימה קשר רציף עם שלטונות המנדט, בעוד שבן-גוריון ריכז את עיקר פעילותו בבניית הכוח הצבאי. כראש המחלקה המדינית השקיעה גולדה מאמץ בזירת האו"ם, קיימה קשר רציף עם שלטונות המנדט, וערב החלטת האו"ם פעלה עם נציגי המדינות הזרות בירושלים, פעילות שהוכחה כחשובה לאחר העברת הדיון בהחלטת כ"ט בנובמבר 1947 לאו"ם. עם פרוץ מלחמת העצמאות יצאה גולדה לגיוס כספים בארצות הברית לטובת המדינה היהודית שזה עתה קמה, במסגרת מה שכונה מאוחר יותר "מגביות גולדה". היא הצליחה לפלס נתיב לליבותיהם של יהודי אמריקה ולהניעם לתרום סכומי כסף גדולים שנדרשו למימון המלחמה. באספה הכללית של הפדרציות היהודיות שנערכה ב-21 בינואר 1948 הודיעה מאיר כי גייסה 50 מיליון דולר לרכישת נשק למדינה שבדרך, פי שניים מהסכום שנדרשה לגייס. במגבית של חודש יוני גייסה 75 מיליון דולר נוספים.
בשנת 1949, אחרי הבחירות לכנסת הראשונה, מונתה מאיר לשרת העבודה. בתפקיד זה כיהנה כשבע שנים, במהלכם הובילה את עיצובה של מדיניות התעסוקה במדינת ישראל ואת קליטתם של עולים רבים. בשנת 1956 מונתה לשרת החוץ, ובתפקידה תרמה לפיתוח קשרים עם מדינות באסיה ובאפריקה, מדינות שזה מקרוב קיבלו את עצמאותן. בפברואר 1969, לאחר פטירתו של לוי אשכול בעת שכיהן בתפקידו כראש ממשלה, נבחרה מאיר לראשות ממשלת ישראל. תקופת כהונתה הראשונה הייתה תקופה של פריחה כלכלית וחברתית לאחר ניצחונה של ישראל במלחמת ששת הימים, אך גם תקופה קשה מבחינה ביטחונית: מצרים פתחה במלחמת התשה קשה בגבולה הדרומי של מדינת ישראל.
בשנת 1973, במהלך כהונתה כראש ממשלה, פרצה מלחמת יום הכיפורים. חרף סימני האזהרה המוקדמים הפתיעה ההתקפה המתואמת של מצרים וסוריה את הכוחות הלוחמים, את הפיקוד ואת הממשלה. בימי הלחימה הראשונים ספגה ישראל מפלות קשות, ואף שבסופו של דבר התגבר צה"ל וניצח בקרבות, הוא ספג אבדות רבות – דבר שהשפיע רבות על גולדה, שכראש ממשלה לא השתחררה מרגשות האשם באשר לאחריותה למחדלים שקדמו למלחמה. חרף תוצאות המלחמה, בבחירות לכנסת השמינית, שנערכו זמן קצר לאחר המלחמה, נבחרה גולדה מאיר בשנית לראשות הממשלה – אך הביקורת הציבורית גברה, וב-11 באפריל 1974, חודש אחד בלבד לאחר שהקימה את ממשלתה השלישית, הגישה את התפטרותה. הופעתה הציבורית האחרונה הייתה ב-18 בספטמבר, בישיבת מפלגת העבודה שעסקה בהסכם השלום עם מצרים. היא נפטרה בליל שבת, 8 בדצמבר 1978, ונקברה בחלקת גדולי האומה בהר הרצל.
שאלה 8: השופטת רות ביידר גינסבורג
ג'ואן רות ביידר נולדה ב-15 במרץ 1933 בברוקלין, ניו יורק. בלימודי התואר הראשון בממשל באוניברסיטת קורנל זכתה רות במלגה. ימים ספורים לאחר שסיימה את הלימודים נישאה למרטין גינסבורג, שאותו הכירה באוניברסיטה (לימים עורך דין בדיני מיסים ופרופסור למשפטים). שנתיים לאחר סיום לימודי התואר הראשון החלה רות יחד עם בעלה בלימודי משפטים באוניברסיטת הרווארד, והייתה אחת מתשע נשים בלבד מתוך 500 הגברים במחזור לימודיה בקמפוס. במהלך השנה השנייה ללימודים אובחן מרטין כחולה בסרטן נדיר; רות הלכה לשיעורים במקומו והקלידה את המסמכים שלו בזמן טיפוליו. למרבה המזל התאושש מרטין ולאחר שקיבל משרה בעיר ניו יורק עברה רות ללמוד באוניברסיטת קולומביה, שם קיבלה תואר ראשון במשפטים בהצטיינות בשנת 1959.
על אף שסיימה את לימודיה במוסד אקדמי נחשב ספגה רות דחיות רבות למשרות בעריכת דין, בשל היותה אישה ואם טרייה. אך רות לא התייאשה, והקריירה הענפה שלה כעורכת דין החלה בעמותה למען זכויות נשים. פועלה למען שוויון הנשים הוא חלק ממכלול עשייתה למען קידום זכויותיהם של מיעוטים, כולל זכויותיהם של מהגרים, התנגדותה לאפליית זוגות גאים ותרומתה במאבק לביטול "חוק הגנת הנישואים", שהגדיר את קשרי הנישואים כברית בין גבר לאישה בלבד, ושלל מזוגות חד-מיניים הטבות שונות. בשנת 1993 מינה ביל קלינטון את ביידר גינסבורג לשופטת בבית המשפט העליון בארה"ב. בכך, היא הייתה לאישה השנייה בתפקיד זה ולאישה היהודייה הראשונה בתפקיד.
במסגרת תפקידה היא הובילה שורה של פסקי דין שעסקו בתיקון אפליית נשים. גישתה הבסיסית הייתה שיש לתקן את החוקים עצמם כדי למנוע אפליה וכדי להגיע לשוויון זכויות מגדרי לכל האזרחים. תקופת כהונתה בבית המשפט העליון לא עברה תמיד על מי מנוחות. ביידר גינסבורג סבלה ממחלת הסרטן בתקופות שונות בחייה, אך במשך כל אותן שנים היא המשיכה בשגרת עבודתה ולא הפסידה אף דיון בבית המשפט. בזכות השפעתה ותרומתה האדירה במספר רב של סוגיות חברתיות בוערות הייתה ביידר גינסבורג לאייקון תרבותי. שני סרטים הופקו על סיפור חייה. בשנת 2020, בהיותה בת 87, נפטרה ביידר גינסבורג לאחר מאבק ממושך בסרטן. באותו היום התאספו מאות בני אדם מחוץ לבית המשפט העליון כדי להתאבל על מותה, הדליקו נרות וישבו על מדרגות בית המשפט. חלקם השאירו פרחים, דגלי ארצות הברית והספדים בכתב ידם.
שאלה 9: הרב היהודי-אמריקני אברהם יהושע השל
מרטין לותר קינג ג'וניור היה מהפעילים הראשונים בתנועה לזכויות האזרח בארצות הברית. במהלך מאבקו רב השנים, קינג זכה לתמיכה גדולה מהקהילה היהודית בארצות הברית. רבים תרמו לו, וכמחצית מהמשתתפים הלבנים במצעד החופש בדרום, היו יהודים. למעשה, כבר מתחילת הדרך, תנועת המחאה בעד זכויות האדם לקהילה השחורה זכתה לתמיכתם של ארגונים יהודים בארצות הברית מבחינה לוגיסטית, ציבורית ותקשורתית. אנשי רוח יהודים היו פעילים בהפגנות ובצעדות המחאה, ופעלו בין היתר כיועצים של קינג. המפורסם שבהם היה הרב הקונסרבטיבי אברהם יהושע השל, שפעל למען השגת שוויון לשחורים בארצות הברית, ורקם ידידות עמוקה עם קינג עצמו.
11 צפייה בגלריה
השל (שני מימין בשורה הראשונה) סמוך למרטין לותר קינג (במרכז) בצעדה מסלמה למונטגומרי ב-21 במרץ 1965
(צילום: AP)
במצעד המפורסם מסלמה למונטגומרי בשנת 1965, נראה השל אוחז בידו של קינג, ובמרוצת השנים הפכה התמונה לסמל של שיתוף הפעולה בין יהודים לשחורים. המאבק לשוויון זכויות אזרחיות לשחורים בארצות הברית גבה גם קורבנות בנפש. בין מי ששילמו בחייהם היו גם שני יהודים, אנדרו גודמן ומיכאל שווימר, שנרצחו בידי גזענים לבנים במהומות במיסיסיפי ב-1964. קינג עצמו אמר כי "בלתי אפשרי להעריך את תרומתם של היהודים למאבק השחורים לחופש. זה היה נהדר. זאת הייתה תרומה גדולה למאבק שסופו ביטול ההפרדה הגזעית בדרום".
התמיכה של הקהילה היהודית נחקקה היטב בזיכרונו של קינג, והוא פיתח מערכת יחסים אוהדת עם יהודי ארצות הברית ועם מדינת ישראל: קולו היה בין הקולות הבולטים שתמכו במאבק באנטישמיות באמריקה, הוא צידד במאבקם של יהודי ברית המועצות לקיום פולחן דתי וברצונם לעלות לישראל וכן תמך בזכותה של מדינת ישראל להתקיים בשלום ובביטחון כמדינה יהודית.
שאלה 10: בית הכנסת באי סנט תומאס באיי הבתולה
הקהילה היהודית באי סנט תומאס מונה כ-300 יהודים בלבד, אבל היא נושאת איתה עבר מפואר, וידעה להתגבר במהלך השנים על מכשולים רבים, משריפות ועד סופות הוריקן. סנט תומאס הוא אחד משלושת האיים המרכזיים של איי הבתולה האמריקניים. באי האקזוטי הזה ממוקם אחד מבתי הכנסת העתיקים ביותר בתחומי שלטון ארצות הברית, והוא בין חמשת בתי הכנסת היחידים בעולם שרצפתם מכוסה בחול ים. קבלו הצצה לקהילה היהודית הקטנה באיי הבתולה של ארצות הברית.
שאלה 11: מארק ספיץ
מארק ספיץ נולד בשנת 1950 בקליפורניה. כשהיה בן שנתיים עברה משפחתו להתגורר בהונולולו שבהוואי, שם לראשונה התאהב מארק בשחייה. הוא נהג לשחות מדי יום בחוף וואיקיקי המפורסם. כבר בהיותו בן 10 שבר ספיץ שיא עולמי ראשון ו-17 שיאים אמריקניים לגילו. בגיל 15 וחצי השתתף מארק בתחרות השחייה לנוער במשחקי המכבייה ה-7 שנערכו בתל אביב בשנת 1965. הוא זכה בארבע מדליות זהב ונבחר לשחיין המצטיין של המכבייה.
בתחרות שבה השתתף בקליפורניה, בהיותו בן 17, קבע ספיץ שיא עולמי שני (מבין רבים). שבועיים לאחר מכן, בתחרות בין-לאומית שנערכה בארצות הברית, הוא שיפר את השיא של עצמו ובכך קבע שיא עולמי בפעם השלישית. כחודש אחר כך הוא השתתף במשחקים הפאן-אמריקניים וזכה בחמש מדליות זהב. לאולימפיאדה הראשונה שלו הגיע מארק בן ה-18 כאלוף מנוסה ושיאן עולמי במשחה פרפר, לאחר ששבר את השיא העולמי כבר 11 פעמים.
במשחקים האולימפיים שנערכו במינכן בשנת 1972 היה מארק ספיץ לספורטאי המצליח ביותר; הוא זכה בשבע מדליות זהב, כשבכל אחת מהן שבר שיא עולמי. מארק זכה שלוש פעמים בתואר "שחיין השנה בעולם": בשנים 1967, 1971 וכמובן 1972. שיא הזכיות במדליות זהב באולימפיאדה אחת היה שייך למארק במשך 36 שנים, עד לזכייתו של השחיין מייקל פלפס ב-8 מדליות זהב באולימפיאדת בייג'ינג בשנת 2008. לאורך הקריירה שלו קבע מארק ספיץ 33 שיאי עולם, 38 שיאים אמריקניים, זכה ב-24 תוארי אליפות ארצות הברית וב-8 תארים מהתאחדות הספורט של המכללות בארצות הברית, והיה תשע פעמים אלוף אולימפי. ספיץ התפרסם, בין היתר, בזכות השפם המפואר שלו. בתקופה שבה נהג להתחרות היו מרבית השחיינים חלקים לגמרי, ללא שיער פנים וגוף, ואילו למארק היה שפם מרשים ומטופח שהיה לסימן ההיכר שלו.
שאלה 12: האישה היהודייה הראשונה בבית הנבחרים האמריקני
פלורנס קאהן נולדה בסולט לייק סיטי, ב-9 בנובמבר 1866, וגדלה בסן פרנסיסקו. את התואר הראשון שלה למדה כאחת משבע נשים בלבד בכיתה של ארבעים גברים. לאחר השלמת התואר הראשון בשנת 1887, באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, היא הייתה למורה להיסטוריה ולאנגלית בבית ספר תיכון. במרץ 1899, בהיותה בת 33, נישאה פלורנס לחבר הקונגרס הטרי, נציג קליפורניה בבית הנבחרים האמריקני מטעם המפלגה הרפובליקנית, ג'וליוס קאהן. ג'וליוס היה עו"ד ממוצא יהודי ושחקן תיאטרון לשעבר. בני הזוג קאהן דבקו ביהדותם, ושני בניהם ערכו בר מצווה בקהילה הרפורמית שאליה השתייכו.
בשנת 1924, אחרי כהונה של יותר משני עשורים בבית הנבחרים האמריקני, נבחר ג'וליוס לכהונה נוספת אך נפטר כעבור חודש, בטרם החלה רשמית תקופת כהונתו. מתוך ההחלטה ללכת בעקבות בעלה, התמודדה פלורנס על משרתו, בשנה לאחר מכן, וניצחה בבחירות המיוחדות שנקבעו למלא את מקום בעלה. ב-4 במרץ 1925 נכנסה קאהן רשמית לנעליו של בעלה המנוח ומונתה לנציגת מדינת קליפורניה מטעם המפלגה הרפובליקנית בבית הנבחרים. בכך, הייתה לאישה השביעית בלבד בתפקיד זה עד אותה עת, ולאישה היהודייה הראשונה בתפקיד. קאהן זכתה גם בבחירות הבאות ובאלה שאחריהן, וכך פעם אחר פעם עד שנת 1936. עם סיום שירותה בבית הנבחרים המשיכה בפעילות פוליטית פמיניסטית ויהודית. היא תמכה במועצה הלאומית לנשים יהודיות, בארגון "הדסה" ובארגוני נשים נוספים. קאהן נפטרה בשנת 1948 והניחה אחריה מורשת של מנהיגות נשית ויהודית מרשימה.
שאלה 13: המתעמלת אלי רייזמן
אלכסנדרה רוז "אלי" רייזמן נולדה בשנת 1994 בנידהם, פרוור של בוסטון שבמסצ'וסטס, להורים יהודים ממוצא רומני. היא החלה את דרכה בעולם התעמלות הקרקע בגיל שנה וחצי בלבד. בילדותה התאמנה בהתעמלות קרקע ובטיפוס עד שעברה להתאמן במועדון ייעודי למתעמלות קרקע בלבד, ומרגע שהתמקדה בתחום הגיעו ההצלחות בצרורות; באליפות העולם בהתעמלות שנערכה ברוטרדם בשנת 2010 זכתה במדליית כסף בתחרות הקבוצתית; באליפות הפסיפיק זכתה במדליית זהב בתחרות הקבוצתית וב-3 מדליות כסף בתחרויות האישיות; ובאליפות העולם בהתעמלות שנערכה בטוקיו בשנת 2011 זכתה במדליית זהב (קבוצתית) ובמדליית ארד (תרגיל הקרקע).
בשנת 2012 סיימה את לימודי התיכון, לאחר שאת שנת הלימודים האחרונה שלה למדה מרחוק משום שבילתה במחנות אימונים אינטנסיביים לקראת השתתפותה באולימפיאדת לונדון. לאור הישגיה הרבים בענף, איש לא נשאר אדיש לאלי רייזמן באיגוד האולימפי האמריקני וגם לא בתקשורת האמריקנית, והיא נחשבה לאחת הספורטאיות המבטיחות בנבחרת ההתעמלות של ארצות הברית. יחד עם ארבע חברותיה הן כונו "החמישייה העוצמתית". ההכנה והאימונים הקשים השתלמו, ובאולימפיאדה הראשונה שלה – כשהיא בת 18 בלבד – זכתה רייזמן בשלוש מדליות: שתי מדליות זהב (בתרגיל הקרקע ובתרגיל הקבוצתי) ומדליית ארד (בתרגיל הקורה). על תרגיל הקרקע היא זכתה בציון 15.600 נקודות, שהעניק לה את המקום הראשון והפך אותה לכוכבת עולמית ולאייקון אמריקני, בהיותה האישה האמריקנית הראשונה שזכתה במדליית זהב בתרגיל זה. רייזמן ביצעה את התרגיל לצלילי השיר היהודי "הבה נגילה", שאותו הקדישה לנפגעי טבח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן 1972.
השיר היהודי, לצד הביצוע המושלם ומדליית הזהב, עשו את רייזמן ליקירת הקהילה היהודית בארצות הברית ולמקור לגאווה ליהודים רבים ברחבי העולם. אלי כיבדה את זכרם של חללי הטבח באולימפיאדת מינכן במסיבת העיתונאים שנערכה לאחר זכייתה, ואמרה: "לזכות בזהב 40 שנה אחרי רצח הספורטאים זה משהו מיוחד עבורי". בשל הישגיה ופועלה החשוב הוענק לה הכבוד להדליק את לפיד המכביה ה-19 שנערכה בישראל בשנת 2013. בשנת 2016 חזרה רייזמן לייצג את נבחרת ארצות הברית באולימפיאדה שנערכה בריו דה ז'ניירו, ברזיל, ובה זכתה בשלוש מדליות: מדליית זהב ושתי מדליות כסף. בכך, הפכה לאמריקנית הראשונה (יחד עם גבי דאגלס) שזכתה ב-3 מדליות זהב בהתעמלות במשחקים האולימפיים.
שאלה 14: בלה אבצוג
בלה סביצקי נולדה ב-24 ביולי 1920 בברונקס שבניו יורק, להורים יהודים שהיגרו מרוסיה. היא למדה במכללת האנטר ואף כיהנה כנשיאת מועצת הסטודנטים. בשנת 1944 נישאה למרטין אבצוג. בשנת 1947 הייתה בין הנשים המעטות שהשלימו תואר במשפטים באוניברסיטת קולומביה היוקרתית. במשך 25 שנות הקריירה שלה כעורכת דין היא התמחתה בעיקר בדיני חירויות וזכויות עובדים, דיירים ואזרחים. בתחילת דרכה עבדה אבצוג במשרד עורכי דין ועסקה בעיקר בדיני עבודה. בשנת 1961 הקימה אבצוג עם נשים נוספות את תנועת הנשים "שביתת הנשים למען השלום" (Women Strike for Peace), תנועה שפעלה לקידום השלום בארצות הברית במחאה ונגד הסכנה בשימוש נשק גרעיני. אחד מהישגיהן של אבצוג ושל התנועה היה ארגון של מצעד בעיצומה של המלחמה הקרה, בהשתתפות עשרות-אלפי נשים, ב-60 ערים ברחבי ארצות הברית. המחאה דחפה את ארצות הברית וברית המועצות לחתום על האמנה למניעת ניסויים גרעינים שנתיים מאוחר יותר.
בשנת 1971 ייסדה אבצוג יחד עם גלוריה סטיינם ובטי פרידן (מהנשים הבולטות בגל השני של הפמיניזם) את "הוועידה הלאומית הפוליטית לנשים". אבצוג נודעה כפעילה למען זכויות אדם בכלל וזכויות נשים בפרט. כמו כן, היא הייתה פעילה באו"ם ותמכה בתנועות שלום ברחבי העולם. בשנת 1970 השיקה את הקריירה הפוליטית שלה. היא נבחרה לראשונה לבית הנבחרים בזכות מצע פוליטי פמיניסטי ורודף שלום. סיסמת הבחירות שלה הייתה "מקומה של האישה בבית – בבית הנבחרים". אחד מהישגי החקיקה שלה בקונגרס היה חוק להגברת חופש המידע. כמו כן, היא הייתה מחברי הקונגרס הראשונים שתמכו בזכויות להט"ב.
אבצוג הייתה גם תומכת בולטת של הציונות: בשנת 1975 יצאה נגד החלטת העצרת הכללית של האו"ם שהכריזה כי "הציונות היא גזענות". נשיא ארצות הברית דאז, ג'ימי קרטר, מינה אותה לראשות ועדה ארצית לענייני נשים. לאחר שלוש כהונות רצופות בקונגרס פינתה אבצוג את מושבה כחברת בית הנבחרים מטעם מדינת ניו יורק. היא התמודדה על מושב בסנאט, אך הפסידה בבחירות המוקדמות. בשנת 1977 היא עמדה בראש ועידת הנשים הלאומית ההיסטורית הראשונה ביוסטון ולאחר מכן עמדה בראש הוועדה הלאומית המייעצת לנשים של הנשיא קרטר, עד שפוטרה בפתאומיות בגלל ביקורתה על המדיניות הכלכלית של הממשל, מה שיצר מתיחות בין ממשל קרטר לארגונים פמיניסטיים. בתגובה, היא הקימה את Women USA ארגון פעולה עממי. במקביל, היא מילאה תפקיד מרכזי בוועידות הנשים הבין-לאומיות של האו"ם, עסקה בעריכת דין, פרסמה והרצתה. היא חיברה שלושה ספרים שזכו להצלחה כבירה, ואף הגיעה לגיחה קצרה בעולם התרבות האמריקני כאשר הופיעה בפרק של תכנית הסאטירה "סאטרדיי נייט לייב".
שאלה 15: נבחרת ישראל בבייסבול
ארגון הבייסבול העולמי מפעיל את "חוק המורשת", המאפשר לכל שחקן שיכול לקבל אזרחות במדינה מסוימת לייצג אותה. הודות לכך, מלבד שני שחקנים, סגל נבחרת ישראל כולו מורכב כיום משחקנים אמריקנים בעלי שורשים יהודיים, בהם שחקנים שמחוברים מאוד לזהות היהודית שלהם, כמו ג'ייקוב סטיינמץ שמקיים אורח חיים דתי אורתודוקסי.
בשנים האחרונות זכתה הנבחרת להצלחות גדולות – ישראל היא סגנית אלופת אירופה והשתתפה במשחקים האולימפיים בטוקיו ב-2021 – והיהדות היא מרכיב חשוב בפעילותה.
