כשפלי רוזנבלט הייתה בת שלוש, הגיעו קצינים גרמנים לחפש אחר יהודים במטרה לשלוח אותם לעבודות כפייה. הם ניסו לפתות את פלי הקטנה באמצעות סוכרייה כדי שתגלה להם את מקום מחבואם של היהודים. אף על פי שהייתה רעבה מאוד וחשקה בסוכרייה, היא ידעה שאסור לה להסגיר את היהודים שהסתתרו במערה. הזיכרון המוקדם הזה, מתוך המציאות הבלתי-נתפסת של השואה, תורגם לאחרונה לתמונה באמצעות טכנולוגיית בינה מלאכותית.
התמונה הופקה במסגרת יוזמה של דיור מוגן אחוזת צהלה, שמטרתה להנגיש לדור הצעיר את הזיכרונות של ניצולי השואה בדרך חדישה ועוצמתית, באמצעות תוכנת מידג'רני (Midjourney) שיוצרת תמונות מתיאורים מילוליים. לצורך כך גייסו את ארז רובינשטיין, איש קריאייטיב ותיק ואמן AI, נכד לניצולי שואה, שישב שעות עם תשעה דיירים ניצולי שואה. הוא שמע את סיפורי הזוועות שלהם, בדגש על זיכרון דומיננטי אחד, ואת הזיכרון הזה הפך לתמונה שנעשתה באמצעות מידג'רני.
"התמונה כה עוצמתית ומרגשת והציפה את כל הזיכרונות מחדש – הסוכרייה החזירה לי את תחושת הרעב", מספרת רוזנבלט. "עד היום בבית שלי צריך להיות מקרר מלא. כשאני מארחת ארבעה אורחים אני מכינה כמויות לכל השבוע ואיני מסוגלת לראות אוכל שנזרק".
רותי שלזינגר: "התמונה החזירה אותי לילדות והחייתה מחדש את הרגע עבורי. בחרתי במקצוע של אחות בחדר ניתוח, ובתחילה כל פעם שראיתי דם החסרתי פעימה. זה הלך איתי במשך שנים רבות"
תמונה אחרת ממחישה את סיפורה של הניצולה רותי שלזינגר. היא והוריה העבירו את מרבית המלחמה בחסותו של כומר פולני. הוא התייחס אליהם יפה והיא אהבה אותו מאוד. מפאת הכבוד, הגרמנים לא נכנסו לכנסייה עם נשק. כשהגיעו הרוסים, הם רצו לפרוץ לכנסייה, וכשהכומר ניסה למנוע מהם להיכנס חמושים, הם ירו בו והרגו אותו במקום. רותי זוכרת בבירור עד היום את שלולית המים האדומה.
"התמונה החזירה אותי לילדות והחייתה מחדש את הרגע עבורי", היא אומרת. "בחרתי במקצוע של אחות בחדר ניתוח, ובתחילה כל פעם שראיתי דם החסרתי פעימה. זה הלך איתי במשך שנים רבות ולכן התערוכה הזאת כה משמעותית עבורי".
תמונה אחרת מבוססת על סיפורה של אסתר ליף, שהייתה בת 16 כשהגיעה לאושוויץ. אימה ואחותה הקטנה הועברו לתור שבו עמדו ילדים קטנים והוריהם שנשלחו לתאי הגזים. אסתר, שהייתה גבוהה ונראתה בוגרת לגילה, הועברה לתור נפרד – לאלה שנשלחו לעבודות כפייה. למחרת, כששאלה היכן אמא שלה, אחת הבנות הצביעה לעבר השמיים שאפר שחור כיסה אותם, ואמרה לה: "את רואה? שם נמצאת אימך".
תמונה תחת הכותרת "יד שמאל" ממחישה את הזיכרון של חיה פרומן. חיה הייתה בת שמונה; היהודים זרמו לרחוב בצפיפות רבה כשחיילים גרמנים, מלווים בכלבים שחורים, צועקים ודוחפים אותם. אמא שלה סיפרה לה שהם עוברים למקום טוב יותר.
פלי רוזנבלט: "התמונה כה עוצמתית ומרגשת והציפה את כל הזיכרונות מחדש – הסוכרייה החזירה לי את תחושת הרעב. עד היום בבית שלי צריך להיות מקרר מלא, ואיני מסוגלת לראות אוכל שנזרק"
כשיצאו לדרך, אחזה חיה ביד ימין את ידו של אביה ובידה השמאלית החזיקה ביד אימה. לרגע משכה חיה את ידה ואימה נדחפה שמאלה, לעבר טרבלינקה, והיא מעולם לא ראתה אותה שוב. כל חייה חיה בתחושה שהרגע הזה קבע את גורל אימה.
יוכבד בלאגה העבירה את המלחמה כפולנייה בביתה של משפחה פולנית. הפולנייה ששמרה עליה הייתה קתולית אדוקה ושונאת יהודים, וניצלה כל הזדמנות להדגיש בפניה את עליונותם של הנוצרים. כאשר גטו ורשה בער, היא לקחה אותה לשם, הצביעה על הבתים שעלו באש ואמרה ליוכבד: "תראי, כל המשפחה שלך נשרפת פה". יוכבד ניסתה להפגין אדישות, לא רצתה להסגיר את רגשותיה ולתת לפולנייה את הסיפוק לראות את סבלה.
סיפורה של חנה לוינגר הומחש באמצעות הבינה המלאכותית בתמונה שקיבלה את הכותרת "מחלום לסיוט". חנה והוריה הסתתרו בחדר קטן וצפוף, כשהיא ישנה במיטה אחת עם הוריה. כך עברו עליהם הימים. לילה אחד התעוררה לקול צעקות, וכשפקחה את עיניה ראתה שלושה חיילים גרמנים במראיהם המאיימים, כשרוביהם מופנים אליה ואל הוריה.
יענק'לה ישראלי היה בן שש כשהוריו הבינו שהנאצים צפויים להגיע לליטא בכל יום. הם נשארו בכפר ושלחו אותו משם, במטרה להצילו. זכור לו שהלך לבדו ימים שלמים ללא כיוון, ללא מטרה. מדי פעם נקרו בדרכו נוצרים טובים שנתנו לו אוכל, עד שבדרך לא דרך, נתקל בקבוצת ילדים יהודים ללא הורים. הוא הצטרף אליהם והמשיך איתם בדרכם, עד שחבר לקבוצה של עליית הנוער. עד היום צרובה בו התחושה של הילד הקטן שהלך לגמרי לבד – הלך, והלך, והלך.
למשפחתו של ווילי קופרשמידט היה מפעל טקסטיל, ובעליית הגג הם החביאו יהודי. לאחר שנתיים, בתום המלחמה, יצא היהודי מהמסתור. ווילי המופתע, ילד חמוד בן חמש באותם ימים, גילה לראשונה שמישהו הסתתר בביתם. הוא זוכר שלבחור היו פנים כהות מאוד, כאילו השתזף, אף על פי שלא נחשף לאור שמש במשך שנתיים.
תמונה תחת הכותרת "הפרידה האחרונה" ממחישה את סיפורה של גילי שילד. בתזמון עגום, אמא של גילי שבה לפולין כדי ללדת אותה שם, רגע לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. גילי הייתה בת כשנה כשאימה עלתה יחד איתה לרכבת במטרה לחזור לארץ ישראל. היא נפרדה ברציף מאביה, ובליבם ידעו שניהם שכנראה לא ייפגשו שוב לעולם. אימה נותרה לבדה עם גילי התינוקת.
תערוכה שמציגה את התמונות שנוצרו באמצעות מידג'רני וממחישות זיכרונות מתקופת השואה נפתחה באחוזת צהלה השבוע, ערב יום השואה. אלה ממון, מנהלת השיווק של אחוזת צהלה, מספרת כי יש תכנון להציג את התערוכה ביעדים נוספים ולבחון אפשרות להציגה בפני תלמידי בתי ספר. "התערוכה נולדה מתוך חיבור עמוק ושורשי לדיירים היקרים שלנו", היא מסכמת, "אנו שומעים את סיפוריהם לאורך השנים וחשבנו כיצד אפשר לשמר את הזיכרונות הקשים והמכוננים באופן ייחודי שישמר לדורות".
