"דודה שלי יהודית הייתה הכי יפה והכי צעירה והכי בהירה במשפחה", מספר יואב לוי. "חמש דקות אחרי שהמשפחה עלתה מתימן, היא שיחקה בחוץ, בעין שמר. היה לה תיאבון, לחיים סמוקות, פעילה. ואז לקחו אותה לבדיקות. למה? כי ככה איש הקשר בין השלטונות לעולים אמר. אז בסדר, בדיקות. אבל הערב ירד והלילה הגיע והבוקר עלה והילדה לא חוזרת".
מה עושים עולים חדשים שלא יודעים את השפה?
"דואגים. וליד המרפאה תמיד היו שני שוטרים. עכשיו, לתימני שעלה לפני רגע שוטרים זה מאוד מאיים. מקום חדש, אתה לא רוצה להתעסק. סבא שלי הלך ושאל במרפאה, 'מה קורה עם הילדה?' אמרו לו, 'אנחנו מטפלים בה, היא במצב לא פשוט'. סבא שלי הולך לסבא־רבא שלי, שהיה איש מאוד חזק ומאוד עצבני. אז הוא פשוט לקח טורייה והלך למרפאה. במקרה השוטרים לא היו שם. וסבא־רבא שלי נכנס ועשה שם בלגן. תוך עשר דקות הילדה הייתה אצלו בידיים בריאה ושלמה וצוחקת".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
ככה זה נגמר?
"כן. החיים נמשכו. אם השוטרים היו שם או אם הוא היה מאחר ביום, זה היה יכול להיגמר אחרת. יכול להיות שלא הייתה לי דודה היום. וזה סיפור שסבא שלי סיפר כמעט כל ליל סדר. מורשת קרב משפחתית. סיפור גבורה. והם האמינו שהם הצילו אותה. אני לא יודע מה היה שם. אולי עשו לה בדיקות, אולי חיסון. בשורה התחתונה לקחו אותה ולא הודיעו להם כלום. אז היא חזרה. אבל היו כאלה שלא חזרו. אמרו להם, 'מתו וקברנו אותם'. 'אבל הילד היה בריא'. ואני לא יודע, אין לי הוכחות. אבל הסיפור הזה חוזר אצל כל משפחה חמישית אצלנו. זה לא רק תימנים. יש לי חבר בולגרי שאת אח של אבא שלו גם העלימו ואחרי כמה ימים מצאו אותו בקיבוץ ליד והחזירו אותו. היה פה עניין. משהו קרה. אני לא חושב שמישהו המציא את הסיפורים האלה ואני חושב שהמעט שאפשר לעשות זה להקשיב".
יש כאלה שלא לקחו את הפיצויים מהמדינה כי כל מה שרצו זה הכרה. אתה מבין את התפיסה – הדי־פופולרית היום - שהיה פה מבצע ממוסד לקחת ילדים?
"לא חושב שזה היה מאורגן. אני גם לא רוצה להאמין שזה קרה. אני מאמין שהיו פה מאכערים. אבל מי שחושב שישבה איזו ועדת זקני ציון של העדה התימנית שאמרו, וואי, איך עכשיו נדפוק את האשכנזים ואת מפא"י מאה שנה קדימה? נמציא שהם חטפו לנו ילדים, ואז עוד 60 שנה הליכודניקים ישתמשו בזה - הוא משוגע. וגם לא ישבו האשכנזים ותיכננו את זה. מי שחושב את זה על אחד הצדדים צריך להיות פסיכופת. ומצד שני, אני גם יודע שבכל בית חמישי היה דבר כזה, שילד לא חזר".
הסיפור הזה גרם למשפחה שלך לחשדנות בממסד?
"לא. הסיפור הזה נתפס אצלנו כנס שקרה. לא כביקורת על הממסד. סבא שלי היה מהתימנים של מפא"י. איפה הוא ואיפה קונספירציות. מה הוא חשב בינו לבין עצמו? לא יודע. את זה הוא לקח איתו לקבר".
בקרוב נגלה אם גם המתים יכולים לדבר. השבוע גם פורסם כי קברו של הילד עוזיאל חורי ז"ל ייפתח לצורך בדיקת די־אן־איי. כשהיה בן שנה חלה ואושפז בבית חולים. המשפחה קיבלה הודעה כי נפטר. בקרוב תגיע לסיומה הסאגה הפרטית של המשפחה, כשיתברר אם הקבר האמור הוא אכן של קרוב משפחתם. אבל משפחות רבות של יוצאי תימן, המזרח והבלקן עדיין מחכות לסוף הסיפור שלהן.
גניזת דוח של משרד הבריאות מוקדם יותר השנה, שמאשש חלק מהחשדות, בגלל החלטת מומחית שבעבר התכחשה לטענות, כמו גם היעלמותו המסתורית של מחשב מגנזך המדינה, גורמות גם למי שהתנגד לטענות על קונספירציה להרים גבה. בעיתוי מבריק, עלתה למסכים "חידת משולם" בכאן על פרשת הרב עוזי משולם. זו דוקו־דרמה שעוסקת בהתבצרות של הרב האקסצנטרי בביתו ביהוד עם חסידיו החמושים, שדרשו ועדת חקירה ממלכתית לפרשת ילדי תימן. יואב לוי מגלם שם את עוזי משולם.
לפני 18 שנה, עצם המחשבה על סדרה שמתייחסת למשולם באמפתיה בערוץ הממלכתי הייתה דמיונית. אבל הארץ שינתה את פניה. מתברר שהראשון לזהות את החיבה הישראלית לקונספירציות היה הרב משולם. האמונה בדיפ־סטייט, שנאה לבית המשפט והמשטרה ואי־אמון כללי במוסדות המדינה, שעוררו התנערות ציבורית לפני 20 שנה, מוצגים כיום באור שונה, שלא לומר מכיל. גם הרב משולם עצמו מוצג כדמות שנעשה לה עוול, או לפחות שראויה למחשבה מחדש. בשביל לוי, שהיה חייל בזמן ההתבצרות ההיא ביהוד, זו הייתה הזדמנות. "בהתחלה אמרתי לעצמי, עוזי משולם? מי זוכר אותו?" מגחך לוי. "שיניתי את דעתי בטסט האיפור. סיקרנה אותי הפיזיות שלו".
היעדר הגבות, הפאה, זה תפקיד שדורש מטמורפוזה חיצונית ופנימית.
"לפני כן הוא נראה לי קוקו. אבל הבמאי רני סער הציג לי אותו כאיש משפחה, רב, מנהיג קהילה. מעבר להיותו מנהיג כריזמטי הוא גם היה עילוי תורני. ההתגודדות סביבו התחילה כי הוא היה סוג של גאון רוחני. אחר כך הגיעו האידיאולוגיות. הוא סבל ממחלה שבגללה לא הייתה לו שערה אחת על הגוף. היה לו סטייל משלו, סניקרס, נראה כמו היפסטר. הוא סיקרן אותי בצורה קיצונית".
הוא זיהה את הטראומה של העלייה מתימן, ואת הקליטה האיומה. הוא רכב על פצע אמיתי. ועל הפצע הזה התיישב גם הנרטיב של חטיפות הילדים.
"אני לא שולל את זה. אבל הוא היה מוטרד מעוד דבר: הוא מאוד חשש מגילוי עריות, נישואי קרובים. שמישהו יתחתן עם מישהי בלי לדעת שזאת אחותו. זה מאבק שהוא בכלל דתי. ועל זה לא שמו פוקוס. יותר נוח לדבר על המשוגע".
הפרובוקציה הגיעה להתחמשות והתבצרות ולאדם שנהרג. איפה עובר הגבול?
"הוא חצה את הגבול. זה מה שגרם לו לדעוך מהר אחרי הכלא. האשמה כירסמה בו. לכן הוא גם התחייב בפני ועדת השחרורים לא להתעסק יותר עם ילדי תימן, שזו בעצם כניעה וההפך מהרוח הלוחמנית שלו. אדם מובס".
היום הטראומה היא המטבע הפוליטי הכי חזק. כמה זה מסוכן?
"אני מסרב להיות מנוהל על ידי טראומות וברוך השם היו לי. אנחנו חיים היום ולא בעבר. אבל כדי לנקז את המוגלה צריך לעצור ולהקשיב. מגעיל אותי כשאני שומע את השיח הגזעני על מזרחים וגם על אשכנזים, כולל איחולי 'חבל שלא שרפו אתכם'".
כמעט מהרגע הראשון התמחה בתפקידי אנטגוניסטים, אם זה חגי עמיר או מנהיג באל־קאעידה בלהיט ההוליוודי 'כוננות עם שחר', "אני אוהב לנסות להבין דמויות אפלות, בודדות, ששוחות נגד הזרם".
כמי ששיחק את חגי עמיר מה דעתך על זה שאחרי שחרורו מהכלא הוא נהיה סמל תרבות?
"חגי ויגאל עמיר היו צריכים להירקב בכלא עד יומם האחרון, עם כל הניסיון שלי להבין. ואותו דבר על אנשים שרוצחים חפים מפשע עם גרזנים. זה לא בא מתוך איזה שמאלנות כפייתית. פשוט כי חיי אדם זה קדוש בעיניי. בטח כשמדובר במישהו בסדר גודל של רבין, קיבינימט".
בן 47, גדל בבני־ברק, הבן הצעיר מארבעה במשפחה דתית־לאומית. את ההתרחקות מהדת עבר בישיבת בני עקיבא בנתניה. "מקום דכאני. פחות מוסד חינוכי ויותר מחנה עבודה. הולכים כמו כבשים ללמוד תורה. אחרי תורה לימודי תיכון. איך אפשר לשמור על ריכוז? כלום לא נכנס לראש. בעשר אתה נופל מהרגליים. בשבע כבר יש שחרית. רציתי לצרוח".
מה הבנת שם?
"שלא הבנתי את הקונספט. אז תורה מצילה את עם ישראל. אבל למה? מנטרות בלי שאתה שואל שאלות. כשהתחלתי להתעמק בתורה מצאתי כמו שאומרים על שלמה פילבר, הרבה סתירות בעדות שלך (צוחק) וסליחה בורא עולם ודתיים, יש בתורה הרבה שטויות. אישה שציצי אחד שלה לא דומה לשני כנראה בגדה. דברים שהתנפח לי הראש מהם".
אבא שלך היה מאוכזב כשעזבת את הדת?
"מה לעשות. אתה מביא ילד לעולם, קח בחשבון שהוא לא המשך שלך. תבין שיש מצב שהילד שהבאת יהפוך להיטלר. וסליחה על הדוגמה הקיצונית אבל גם ההורים של היטלר לא חשבו שזה מה שיהיה ממנו. וצריך לכבד את זה. אני גם לא אדם שאפשר להתעסק איתו מהבחינה הזאת. אני מאוד נאמן לעצמי".
אבא שלך נפטר אחרי שהשתחררת. זה משהו שהספקת לסגור מולו?
"אני מצטער עד היום שאבא שלי לא זכה לראות אותי מצליח. או שחקן. הוא הלך לעולמו בלי לדעת מה יהיה איתי. הוא מת מודאג מהעתיד שלי".
ואתה היית מודאג מה יהיה איתך?
"בוודאי. זה שמצאתי את הדרך שלי זה סוג של נס. מוני מושונוב שמע אותי בבית קפה נושא מונולוג חוצב להבות על כדורגל ובסוף המונולוג הוא אמר לי מהשולחן ליד, 'חשבת להיות שחקן?' והמחשבה הזאת נתקעה לי ואחרי שאבא שלי נפטר אמרתי, אולי ננסה. בינתיים הייתי מלצר. עישנתי וויד מבוקר עד לילה. הייתי אחרי הצבא לא הלום קרב אבל הלום אזרחות. הייתי תלוש".
בשלב ההוא הבנת מה קרה לך בשירות הצבאי?
"הדחקה מוחלטת. בסוף זה נשך אותי בתחת".
את הצבא העביר ביחידה מובחרת, כצלף. היה בכל המקומות הנכונים באיו"ש ובלבנון. "ההיתקלות הראשונה בלבנון הייתה מתחת לבופור. מכת אש פסיכית. אר־פי־ג'י, מקלעים, מה שאת רוצה. ובתוך כל זה המחשבה הראשונה שלי הייתה, 'מה הם רוצים ממני? מה עשיתי להם?' ובשנייה נכנסתי לקרב משוגע. וזאת המחשבה שהתפוצצה לי בראש שנים אחרי. יכולתי למות, הרגנו אנשים. בזמן אמת אתה רק פועל. אני זוכר את האדרנלין אחרי קרב. אתה דלוק לגמרי. זה סם. בזמן אמת אתה לא חושב, 'אני אסתער? אני עלול להיפגע?' אתה מסתער. את המחיר אתה משלם אחרי".
והאחר כך הזה הגיע בשנה השלישית ב'בית צבי'. לוי היה אז פרח משחק בולט במחזור שלו. "בלימודים עברתי תהליך הסרת שכבות", הוא אומר. "אחד מהחברים שלי לכיתה שהיה קרבי שיחזר אחד לאחד קרב במוצב. לי לא היה אומץ לעשות את זה. התחלתי לבכות. עברתי קתרזיס דרכו. שם החומה התחילה להתפרק. אחרי זה התחילו חלומות. דברים התחילו לצוף. אחר כך הגיעו התקפי חרדה וקשיי נשימה. כל הכיף. ואז אני מתחיל לפחד מהחרדות, ואז הן באו ביג טיים. בשנה ג' חטפתי התמוטטות עצבים בהצגה".
מה קרה שם?
"זה היה קשור לצבא ולסמים שעשיתי. דחפנו אקסטות כאילו זה סוכריות, וקוק, וויד. לא סתם עשיתי הרבה סמים. אתה רוצה לחיות על 120 ובורח, ובורח, אבל אתה לא יכול באמת לברוח מזה. ואז קרסתי".
את ההצגה ההיא הצליח לסיים בחתיכה אחת, אבל באותו רגע היה משוכנע שהוא גמר. "נשבעתי שלא אעלה על במה יותר בחיים", הוא מודה. "רציתי לברוח. עד היום כשאני על הבמה אני בודק אם המפלצת מרימה ראש. אבל כיום אני יודע להתמודד. לקח לי שנה לצאת מזה. הלכתי לטיפול. דברים התחילו לצאת. זה השמיד אותי".
איך אתה ביום הזיכרון?
"הוא רק נהיה יותר קשה. יש אשמה. אני מודה שאני שותה. לירון ידעה לעזוב אותי ביום הזה. אבל ביום הזיכרון דווקא רציתי לראות אותה. היה לי טוב להיות איתה".
לירון היא בת הזוג של לוי בחודשים האחרונים. "מה שקרה זה אהבה ממבט ראשון", הוא נבוך. "יש לי בר קבוע כבר שנים והיא הייתה שם איזה ערב ונתקעתי עליה ועל ערימת התלתלים שלה. התברר שהיא גרה בניין מולי ושבוע אחר כך גילינו שנולדנו באותו יום, מה עוד אתה צריך? יש סימנים שאפילו טומטום כמוני מבין".
פורסם לראשונה: 07:44, 20.05.22
