הקיץ השנה חם מהרגיל, השיח המקטב וההפגנות בכל רחבי הארץ כמו מעלות את הטמפרטורה הגבוהה ממילא. לא משנה אם אתם בעד הרפורמה או נגדה – תחושת הכאוס וחוסר הצדק באירועים המתרחשים בחודשים אלה משותפת כמעט לכל איש ואישה בישראל. אלו חשים שגונבים להם את המדינה ומחובתם להשמיע קול זעקה ואלו חשים שקולם בקלפי לא נספר ולא מכובד, על אף שהם הרוב בכנסת. גם לתקשורת יש חלק משמעותי בפמפום השנאה. אני יכולה להבין את העורכים – בכל זאת בתרבות הקולנית שלנו, רייטינג מביאים רק עם דם, לא עם שקט והסכמות.
המשנה במסכת אבות מדברת על מחלוקת לשם שמיים שסופה להתקיים, וכדוגמה מביאים את מחלוקת הלל ושמאי. אנו מרבים להשתמש בדברי המשנה הללו המתארים בצורה יפה ונוגעת ללב את מערכת היחסים בין בית הלל ובית שמאי. בתים שהצליחו תוך כדי מחלוקת שהייתה לפעמים עמוקה ונוקבת, לשמור על רעות, ערבות וכבוד הדדיים מתוך דיון על האמת. אולם, לפעמים נראה כי הזנחנו סיפור מקביל על מחלוקת זו.
במקביל לסיפור המוכר, יש סיפור מחלוקת אחר, קשה ביותר. התלמוד הירושלמי במסכת שבת מתאר בכאב את סופה של מחלוקת הלל ושמאי, ובתיאור מסופר כי חרב נכנסת לבית המדרש, חרב כפשוטה, והיו הורגים אלו באלו. התלמוד הירושלמי מוסיף ואומר שהיה יום זה קשה כיום שנעשה בו העגל. הירושלמי כואב לא רק את ההרג אלא גם את העובדה שהמחלוקת הוכרעה בצורה של "והיה הלל כפוף בפני שמאי". הניסיון להכריע את הוויכוח בכל מחיר גבה מחיר כבד בנפש וברוח, כיום שנעשה בו העגל.
לא ברור אם מדובר בשני תיאורים שמתארים זמנים שונים, או שמא אלה תיאורים שתוארו על ידי אנשים שונים במרחבים של זמן, מקום ופוליטיקה אחרים. אך קשה להימנע מהשוואות להיום ולתהות איזו חברה צומחת כאן. האם כזאת שהמחלוקת הקיימת בה היא מחלוקת לשם שמיים, או שמא יש חשש אמיתי שאנו עומדים לפגוש את המודל המפחיד של הירושלמי במסכת שבת.
כולם מרגישים נפגעים
המשבר הנוכחי הוא מהקשים שידענו מאז קום המדינה. ההפגנות ההמוניות, השיח ההולך ומחריף, חוסר האמון במערכת והחמור מכול, חוסר אמון זה בזה – מביאים לידי שיח חירשים שעסוק בצרחות ולעג ולא בהקשבה ויצירה. ציבורים שלמים חיים ומשוחחים בתוך עצמם, תוך הטחת האשמות בצד השני מבלי לדבר עימו בכלל. כל קבוצה ותת-קבוצה מרגישה שהיא הנפגעת מכוחנות אידיאולוגית המופעלת בידי האחר.
רוחמה גבל רדמןצילום: נעם פיינרחששות מפני העתיד הצופן בחובו קרע לממלכת ישראל ויהודה הופכים להיות נחלתם של רבים. גם בסביבתי מזדחל הייאוש, אך אני מסרבת להיכנע לו ונזכרת בדבריו של צ'רצ'יל, שאמר פעם שחבל לבזבז משבר טוב. או במילים אחרות – כל משבר הוא הזדמנות לבנייה טובה קדימה. לכן אנחנו בעמותת יסודות פועלים ליצור מפגשים ומעגלי שיח. אין מטרתנו להגיע להסכמות רחבות, כי אם להחזיר את המחלוקת שתהיה "לשם שמיים", ולהוציא את החרב מבית המדרש.
גם בסביבתי מזדחל הייאוש, אך אני מסרבת להיכנע לו ונזכרת בדבריו של צ'רצ'יל, שאמר פעם שחבל לבזבז משבר טוב. או במילים אחרות – כל משבר הוא הזדמנות לבנייה טובה קדימה
בין האמיצים שמוכנים להגיע ולשוחח על מה שכואב, אנחנו פוגשים צמא אדיר לשמוע ולחדד תובנות וערכים. תמיד מפתיע את המשתתפים לגלות שגם בצד השני יש אהבה גדולה לעם ולארץ ורצון לתקן. השיח בתוך המעגלים האלו שונה בתכלית מהשלטים הנישאים בהפגנות בחוץ. אומנם גם כשנפגשים סביב שולחן יש ויכוח נוקב, אך כשמסתכלים זה לזה בעיניים לא נותר מקום לרעל. ההבנה היא כי לכל המשתתפים מטרה אחת והיא הקריאה לקחת אחריות על המפעל הציוני.
הפוליטיקאים לא יתחלפו מחר ושיח מתלהם הוא חלק מהאינטרס שלהם. לכן, בלית ברירה, עלינו כאזרחים מוטלת האחריות להניח את השיח באוקטבות הנכונות. זהו מאמר הדור הזה. דור שלא מוכן לשתוק כלפי עוולות, שלא מוכן לתת למנהיגיו להוביל אותו בעיניים עצומות לשיחה שמתפוצצת וחברה שמתרסקת. זוהי המחויבות האזרחית והיהודית של הדור הזה. לייצר שפה חדשה ולהניח בפני עצמנו שוב את האתוס המשותף. אתוס תקף ומשוחח ויציב. משימת ההקשבה ובניית השפה המשותפת, בתוך ויכוח, הולכת ונהיית משימת הדור הזה. וזה קורה. לאט-לאט עולים קולות מהשטח, אנשים נפגשים במעגלי השיח ומסתכלים זה לזו בלבן של העיניים. הם לא יוצאים פחות שמאלנים/ימנים משהיו כשנכנסו למעגל. אבל הם בהחלט יוצאים עם שפה אחרת, נטולת רעל, שנבנתה מתוך התובנות שעלו בשיחות.
הדור הזה חרד לעתיד מדינת ישראל, היהודית והדמוקרטית. החלום הציוני עודנו חשוב ובוער בכולם. אפילו הדאגה למערכת משפט טובה יותר, צודקת יותר, היא נחלתם של רבים. יש ויכוח נוקב על הדרך ואפילו על התוצאה, אך כשיושבים במעגל אחד ומקלפים את הקליפות ביחד, מגלים שגרעין האתוס המשותף עודו קיים כמעט אצל כולם.
ממלכתיות היא לא מילה גסה. הלוואי שהיינו כולנו ממלכתיים יותר. אחראיים יותר. מחויבים ומחויבות יותר. זוהי שעת חירום, ואם צד אחד יפסיד, כולנו נפסיד. מגיע לנו לחיות בלי שיסוי, עם מחלוקות אבל לא עם קרעים מפלגים. מגיע לנו יותר.
- רוחמה גבל רדמן היא מנכ"לית עמותת יסודות של מכללת הרצוג
