אני מבקש מראש סליחה, על מה שאכתוב כאן. סליחה, כי לא ראוי שבימי לחימה אעסוק בדברי קטגוריה כאלה. ובכל זאת אכתוב, כי לא אוכל לשתוק, בזמן שתוך כדי מלחמה ומאבק על קיומנו כאן, ישנם הלכי רוח שאינם ראויים בקרב מחננו. לצערי, ישנם כאלה המבקשים לתעל את הטרגדיה הנוראה כדי לקדם את סדר היום של חברת לומדי התורה, הפוטרים עצמם מהגנה על חייהם וחיינו. אין הכוונה חלילה לכלל החברה החרדית, שרבים בתוכה מגלים שותפות גורל ותמיכה בצורות שונות ומיטיבות, ובמיוחד בעת הזו שמתקיימים בקרבה "הרהורי תשובה" – התעוררות ופקיחת עיניים מ"הקונספציה" שדגלו בה עד עתה.
השבוע השתתפתי באזכרת השבעה שהתקיימה לבן משפחה שנפל ונרצח בשבת שמחה תורה השחורה באזור רעים. והנה הרב שנשא דברים לפניי, התרכז בכל דרשתו בכך ש"מכה זו שהנחית עלינו האלוקים, מבקשת לעורר אותנו בתשובה לסמוך על אלוקים". עוד היא באה ללמדנו, לטענתו, כי כל הסתמכותנו על הכוח הצבאי הצה"לי הוא בדיחה עלובה (ופה גיחך בהבאת דוגמאות שונות). "אם אך נלמד תורה", אמר, "אם אך נתפלל אל האל ונבקשו לחולל ניסים כחזקיה בשעתו, נוכל לישון במיטה או לשבת בישיבה וה' יתברך יאבד את כל אויבנו".
ממנו, כמו גם מרב אחר, שמעתי כי מסיבת הטבע שחיללה שבת, בזמן שהיה צריך לחגוג את שמחת התורה בעת ההיא, לא הגנה על הנרצחים – ו"עובדה היא שקיבוצים ויישובים דתיים כמו סעד ועלומים ותפרח, ששמרו שבת בשערים סגורים, ניצלו מן הטבח". ועוד שמעתי, ואני עדיין שומע ברשתות, רבנים כאלה שכמו בקורונה כן עתה ובכל צרה, מעוררים את פחד "מלחמת גוג ומגוג" ומפיחים את הבטחת המשיח, ומחשבים את הקץ תוך איומים והבטחות ומפתחות הצלה למיניהן. הבטחות לא אחראיות, שלצערי אכזבו בעבר ויאכזבו שוב בעתיד.
מן הראוי היה, לדוברים הללו, לקיים בעצמם ובציבורים שאליהם הם פונים, את הכרת הטוב. לפקוח עיניים נוכח כל הטוב שמרעיפה המדינה על חברת לומדי התורה, טוב ותורה שלא היו כמותם בכל דברי ימי ישראל
לו היו שותקים הרבנים הללו ואחרים כמותם, בשעה שהרוגי מלכות שעליהם נאמר כי "אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן" מוטלים לפנינו, אף אני הייתי מחריש. אבל דברי החיזוק הללו מחייבים מחאה, כשהם באים על חשבון אלה המקיימים יום-יום ושעה-שעה את מצוות "לא תעמוד על דם רעך", את היציאה ל"מלחמת מצווה של עזרת ישראל מיד צר", את מצוות פיקוח נפש – "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", את מצוות כיבוש וירושת הארץ, ואת הלכת "נכרים שצרו על כפרים ועיירות שיוצאים עליהם וגו'".
מן הראוי היה לראותם משתתפים עם הציבור בצרת הכלל כשהם תחת אלונקת המתים והפצועים, ומוסרים נפשם כפשוטו, לשם הצלת כלל ישראל. זאת, מבלי להוסיף אשמה כיודעים דעת עליון ומבלי לבוז לצבא ולמדינה המקיימת מצוות כיבוש הארץ ויישובה. על כך דווה ליבי.
3 צפייה בגלריה
זירת הטבח במסיבת הטבע ליד רעים. היו רבנים שהשמיעו אמירות מקוממות
(צילום: Jack Guez / AFP)
מן הראוי היה, לדוברים הללו, לקיים בעצמם ובציבורים שאליהם הם פונים, את הכרת הטוב. לפקוח עיניים נוכח כל הטוב שמרעיפה המדינה על חברת לומדי התורה, טוב ותורה שלא היו כמותם בכל דברי ימי ישראל. מן הראוי שייתנו ליבם להצלחה הגדולה של מדינת ישראל, כפלא וכנס שאין כמותו בתולדות העמים. לראות את יד האלוקים בחיל ובכוח שבנו את המדינה הזו אחר שואה איומה. מדינה שנבנתה תוך קיבוץ גלויות ומלחמות, שצה"ל והאלוקים נלחמו יחד והושיעונו, בקיום בטוח ומיטיב, יחסית. אנא, הכירו בטובה, שלא נהיה חלילה בגדר ה"בריות שרואות ואינן יודעות מה הן רואות" (חגיגה יב ע"ב).
מן הראוי, שיכירו בעובדה שכל הפלא הזה לא צמח מבית המדרש של ד' אמות של הלכה. בית המדרש, שדמיין כאלפיים שנה גאולה וישועה ניסיות מתוך פסיביות, ולא צלח הדבר בידו. אדרבה, יודו לה' חסדו שהפליא לבנות מדינה, דווקא בידי "התחתונים שלמטה", שהרחיבו בעשייה אקטיבית וארצית את "בית המדרש" לכלל ארץ ישראל ולכל המצוות התלויות בה. ונפלאות דרכי ה', דווקא בידם התגשמו נבואות השיבה, קיבוץ הגליות והפרחת הארץ.
תמה אני, כיצד דוברים כאלה אוחזים בצבת הסתירה כשמחד, לשם קיום עולם התורה הם עושים הכול בדרכים ארציות ופוליטיות, לזכות בתקציבים, בתרומות ובבתי חולים שנבנים מִחֵילָה וכוחה של המדינה, ובזה אין הם סומכים אך על התורה ועל ניסיו של האלוקים; ומאידך, כשמגיעים לשאלת מסירות נפש בהגנה על חיי האומה, פתאום אין כאן כוח וחיל, וסומכים רק על רוח ה' וניסיו. זאת, כנגד קביעות חז"ל בתלמוד הירושלמי (מסכת יומא א, ד): "לֹא תְנַסּוּ אֶת ה' אֱלֹקֵיכֶם" –"שאין סומכין על הנס". והרמב"ן מפרש: "כי התורה לא תסמוך על הנס שירדוף אחד אלף" (במדבר א, מה).
המסורת הארוכה והמיוסרת שלנו לא בחלה מלהצביע אף על לומדי התורה כאשמים באסונות גדולים (כמגפות וחורבן הבית), מפני שלא נהגו כבוד, ומפני ששנאו זה לזה, התחרו זה בזה והאשימו אלה את אלה, שאינם כמותם בעבודת ה'. אם ממש מחפשים, שערי האשמות ועונשים לא ננעלים, ובכל הציבורים והמגזרים
אנא ובמחילה, בעיצומם של ימי הדין והמלחמה הללו, כשגורלנו נתון על כף המאזניים, לוחמים וכורים קברים לרוב, אין לנו מאמיני האל למצוא מומים ב"כנסת ישראל" ש"כולה יפה". אל נא ננצל כאב ואסון כדי להאדיר ולקדם את תפיסת לומדי תורה שאינם נושאים בנטל הצבאי. אל נא נבדל ציבור מציבור בניסיון לצבור נקודות חיזוק לטובת העניין הדתי. זאת, תוך הבטחות מדומיינות משברי פסוקים והטיית מקורות, שאין להן כל אחיזה לא בתורה ולא במציאות. דיבורים כאלה רק מוסיפים ומרחיבים את הפילוג בעם, כשהמחבלים עצמם לא הכירו בשום חלוקה, חוץ משם "ישראל".
רצונכם בחיזוק הקודש? חזקו! אמצו את רוח ישראל וחברוהו למקורו. אך אנא, כבדו אף את ההשתדלות הצבאית שכולה קודש והצלה. הניסיון למצוא אצל האחרים את הסיבות האלוקיות למכות כעונשים, עלול בקלות לחזור כבומרנג אל המאשימים. או אז, הם לא יוכלו להלין, כשכבודה של הדת נרמס.
3 צפייה בגלריה
הלוויות בהר הרצל. הניסיון למצוא אצל האחרים את הסיבות למכות כעונשים, עלול בקלות לחזור כבומרנג אל המאשימים
(צילום: רונן זבולון / רויטרס)
המסורת הארוכה והמיוסרת שלנו לא בחלה מלהצביע אף על לומדי התורה כאשמים באסונות גדולים (כמגפות וחורבן הבית), מפני שלא נהגו כבוד, ומפני ששנאו זה לזה, התחרו זה בזה והאשימו אלה את אלה, שאינם כמותם בעבודת ה'. אם ממש מחפשים, שערי האשמות ועונשים לא ננעלים, ובכל הציבורים והמגזרים. אז אנא, נחדול מכך.
במיוחד לא נכון להרחיק כל כך כדי לשרת את צדקת לומדי התורה, המבקשים להימנע מכל השתדלות ארצית להבטחת ביטחונם וכלכלתם, כשהדבר נופל על כתפי אחרים שיעשו זאת למענם (מה שהרמב"ם הגדיר כחילול ה' נורא)!
מתי נבין כי אין התורה "מגנא ומצלא" (מגינה ומצילה), אם עוברים על מצוותיה החשובות? מה גם שחכמינו קבעו מכבר כי "שכר מצווה בהאי עלמא ליכא" (אין שכר למצוות בעולם הזה, קידושין לט ע"ב), ואפילו משה רבנו עליו השלום עמד תמה וללא תשובה מפי האל, מפני מה צדיק ורע לו, ואין רואים ויודעים לחשב שכרה של תורה.
מתי נבין שהתורה מגינה על עם ישראל, רק כשהיוצא למלחמה יודע כי על "ייחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד", וידע "שכל דמי ישראל תלויין בצווארו ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל ליבו ובכל נפשו, הרי זה כמי ששפך דמי הכל, שנאמר ולא ימס את לבב אחיו כלבבו", וש"כל הנלחם בכל ליבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה ויבנה לו בית נכון בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם ויזכה לחיי העולם הבא, שנאמר כי עשה יעשה ה' לאדוני בית נאמן כי מלחמות ה' אדוני נלחם ורעה לא תמצא בך וגו', והייתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך" (רמב"ם, הלכות מלכים ז, טו)?
הן אין אנו יכולים להיות עיוורים נוכח האכזבות שנחלו מדמיינים רבים בהיסטוריה הארוכה שלנו שטענו: "די לנו בד' אמות של תפילה והלכה, כדי שאלוהי המציאות ישנה אותה להצילנו". השואה היא רק אחת הדוגמאות הטובות. תמיד יהיו לנו הסברים לכישלונות, תמיד ימצאו תירוצים לכל אותם הבטחות וקיצים שאכזבו. שכן אין למבטיחים אחריות להבטחותיהם המופרחות באוויר, ואין הם מוכנים להעמיד אותן ואת עצמם במבחן ההפרכה. האם נכונה לנו דתיות חסרת אחריות?
הרב ראובן הכהן אוריההאם בשלב מסוים נסכים להעמיד את התפיסה הפסיבית הגלותית במבחן, במיוחד בעת הזו שחיי כולנו תלויים זה בזה? העת הנוראה הזו היא מבחננו הגדול. האם נמצא בתוכנו את גדולת הנפש והרוח להכיר כי עם אחד אנחנו, ואין מבחינים בו בין דם לדם, ובין אדם לאדם: מי לספרא ומי לסייפא (מי סופר ומי לוחם) – במלחמת המצווה והקיום?
כבר עתה, יש לברך על התעוררות רבים במגזר החרדי ובקרב חלק מלומדי התורה שתורתם אומנותם, שתופסים אומנותו של דוד המלך ויוצאים לקרב כמותו. זאת אחרי שעידנו עצמם כתולעת בעיסוקם בתורה, ולעת המלחמה הקשו עצמם כעץ ואזרו אומץ, לימדו ידיה לקרב ואצבעותיהם למלחמה (מועד קטן, טז ע"ב). על כך יבורכו, ובכללם חיילי המסלולים החרדים בצה"ל, ארגוני ההצלה וזק"א, המסייעים הרבים וכל אלה שמכירים בכך שלדאבון לב, ספרא וסייפא ירדו כרוכים בתורה שבסיני.
- הרב ד"ר ראובן הכהן אוריה מלמד ומנחה בבית ספר מנדל למנהיגות חינוכית, בתיכון דרך אבות באפרת ובמכללת תלפיות
