בימים אלו אנו עדים להתגייסות כמעט מלאה של כלי תקשורת המיינסטרים בישראל למען המחאה ונגד חקיקת הקואליציה, תוך אימוץ מלא של הטרמינולוגיה מצד מוביליה כדוגמת "הפיכה משפטית/משטרית", "יום שיבוש", "יום התנגדות" וכו'. בד בבד, כלי התקשורת מפגינים ברובם ספקנות בריאה בכל הנוגע למקורות מידע ממשלתיים.
לעומת זאת, במחאות יוצאי אתיופיה בעשור האחרון, עמדות הממשלה אומצו בידי כלי התקשורת, והטרמינולוגיה שהשתמשו בה לתיאור המפגינים נעה בין סלידה לכעס. חסימות כבישים במחאות יוצאי אתיופיה בעשור החולף הוגדרו בידי חלקים רבים בתקשורת הישראלית כ"אנרכיה". בכל הנוגע ליחס לעלייה ולעולים מאתיופיה, רבים מעיתונאי ישראל המזוהים עם המחנה הליברלי יישרו קו עם אנשי מפלגת נעם וזרמים רדיקליים דומים.
כך הסיקור התקשורתי של המחאה הנוכחית, מהווה תמונת מראה הפוכה לזה של מחאות יוצאי אתיופיה מהשנים הקודמות.
תקשורת מגויסת נגד העלייה
מחקר חדש שערכתי בבית הספר לתקשורת של אוניברסיטת בר-אילן ויוצג השבוע בכנס השנתי של המרכז למורשת יהדות אתיופיה, בחן לעומק את אופי המסגור התקשורתי לגבי המאבקים של יוצאי אתיופיה בישראל, תוך דגש על המאבק לחידוש העלייה.
חסימות כבישים במחאות יוצאי אתיופיה בעשור החולף הוגדרו בידי חלקים רבים בתקשורת הישראלית כ"אנרכיה". ביחס לעלייה ולעולים מאתיופיה, רבים מעיתונאי ישראל המזוהים עם המחנה הליברלי יישרו קו עם אנשי מפלגת נעם וזרמים רדיקליים דומים
בדיקה איכותנית של מדגם מייצג של למעלה מ-90 טקסטים שפורסמו בין השנים 2020-2015, מראה כי בכל הנוגע למאבק העולים מאתיופיה – התקשורת הישראלית התבססה בעיקר על מקורות מידע ממשלתיים, זאת כזכור תחת אותו ראש ממשלה ועם הרכב קואליציוני דומה אז ועכשיו. ההתבססות הכמעט-עיוורת הובילה לסיקור שלילי בכל הנוגע למאבק להעלאת יהודי אתיופיה לישראל ולמאבקים אזרחיים שונים של יוצאי אתיופיה בישראל – כמו המאבק נגד אלימות משטרתית אחרי תקיפת החייל דמאס פיקדה, הירי שהרג את יהודה ביאדגה וסלמון טקה ז"ל ועוד.
כשהמוחים הם שחורים, הם "אנרכיסטים"
במחקרי נבחנו חמישה תמות מרכזיות בסיקור מאבקם של יוצאי אתיופיה בישראל. אחת מהנפוצות שבהן היא השימוש החיצוני במילות גנאי. במחאה בימים אלו, הכינוי "אנרכיסטים" שגורמים בשלטון משתמשים בו לתיאור המפגינים, גונה בפי רוב אנשי תקשורת המיינסטרים הישראלית. אולם בכל הנוגע למחאת יוצאי אתיופיה, נעשה שימוש מתמשך בכינוי זה בכלי תקשורת מרכזיים והמפגינים זוהו לא פעם לפי הגדרה זאת.
כך במחאה הנוכחית, מצב של חסימות כבישים באופן יומיומי מתקבל כצעד טבעי. לעומת זאת, במחאתם של יוצאי אתיופיה, כאשר נחסמו כבישים לשעות אחדות, הדבר לווה בכתבות שהאשימו את המפגינים ביצירת נזק כלכלי למדינה וכאמור ביצירת מצב של "אנרכיה".
7 צפייה בגלריה
מחאת יוצאי אתיופיה בצומת עזריאלי בתל אביב בשנת 2019. אז לא גינו את הכינוי "אנרכיסטים" כלפי המפגינים
(צילום: דנה קופל)
בחדשות ערוץ 12 רואיינו בהרחבה הנהגים הסובלים בפקקים שיצרו מחאת יוצאי אתיופיה, וכתבת מגזין כואבת סיפרה על "הכלה שנתקעה בפקק בדרך לחתונתה". לעומת זאת, כאשר פעילי המחאה הנוכחית הכריזו השבוע על הגברת חסימות הכבישים, הדבר סוקר ללא ביקורתיות וצוין פשוט כתגובה על פעילות הממשלה: "החקיקה נמשכת – וגם המחאה צפויה להתגבר".
איפה ואיפה מול אוקראינה
מצב דומה של איפה ואיפה תקשורתית, הורגש בכל הנוגע למצב המלחמה באוקראינה. בזמן שהופעלו לחצים כבדים מצד עיתונאים על שרת הפנים דאז איילת שקד, כדי שתאפשר כניסת פליטים מאוקראינה, היחס לעולים מאתיופיה היה שונה בתכלית. על אף שבתקופה קצרה לפני המלחמה באוקראינה אירעה מלחמה קשה גם באתיופיה, שהעמידה את חיי מבקשי העלייה בסכנת חיים ממשית – תחושת הדחיפות להעלאת הממתינים משם לא בוטאה רבות בתקשורת.
רביב דרוקר זעם בטור ב"הארץ" על כוונת משרד הפנים לקלוט רק כמה אלפי פליטים מאוקראינה, ותהה: "זה לא צובט בלב שאנחנו כל כך אטומים, קרים ואינטרסנטיים?". כמה חודשים לאחר מכן בערוץ 13, אותו דרוקר זעם שוב בנוגע לעלייה. אולם הפעם, זעמו הופנה כלפי עולים מאתיופיה, כאשר הוא מצדד ומקבל את טענות משרד הפנים (שטרם הוכחו) על כניסת המספר המזערי של 70 עולים מאתיופיה שאינם יהודים, בטקסט שלא היה מבייש את "יתד נאמן". הוא ציטט ללא שום ביקורתיות את טענת המשרד כי "התחושה שהתקבלה הייתה שנוצרה כאן איזו קנוניה מתכוננת, שניצלה את המערכת".
7 צפייה בגלריה
עולים מאתיופיה במסגרת מבצע "צור ישראל" נוחתים בארץ. היחס אליהם שונה בתכלית
(צילום: AFP)
כ-30 אלף עולים (רבים מהם אינם יהודים) הגיעו מאוקראינה ומרוסיה בתוך חודשיים לאחר פרוץ המלחמה – וטוב שכך. מאידך, חרף הסיכון המתמשך, העלייה מאתיופיה חודשה רק חודשים ארוכים אחרי פרוץ המלחמה שם – בקצב של עשרות עולים מדי חודש, כאשר כל עולה עובר בדיקת יהדות קפדנית במסרקות של ברזל.
על פלאשמורה וכינויי גנאי בתקשורת
כינוי גנאי נפוץ בכל הנוגע לעולים מאתיופיה, שנעשה בו שימוש רב בכלי התקשורת בישראל, הוא "פלאשמורה". ביטוי זה השתרש עד כדי כך שרוב המשתמשים בו לא מודעים אפילו שמדובר בשם גנאי.
האבחנה השרירותית בין "פלאשמורה" ל"ביתא ישראל" טוענת כי כל מי שעלה אחרי מבצע שלמה (1991) משתייך לקהילת ה"פלאשמורה". ראשית, יש להבהיר כי המונח "פלאשמורה" זר לשפה האמהרית, והעולים שזוהו ככאלה לאחר עלייתם לא נתקלו בכינוי הזה כאשר חיו באתיופיה – שם הם "זכו ליהנות" מכינויי גנאי אחרים שמושמעים כלפי יהודים.
שנית, הצבת הקו המלאכותי בין העולים של המבצעים הראשונים ובין אלו שהגיעו מאז 1991, נעשתה בעיקר בידי הממשלה והתקשורת בישראל, ואין לה ביסוס באוכלוסיית יוצאי אתיופיה עצמה, המאופיינת במגוון תתי-קבוצות שבאו לידי ביטוי במשך כל שנות העלייה. יש עוד מגוון כינויי גנאי שהמפגינים יוצאי אתיופיה ספגו מהתקשורת הישראלית, אך לא כאן המקום לדון בהם.
ההקמה בחטא של מפלגת נעם
מהם השורשים ההיסטוריים של מפלגת נעם, והשיעור שעלינו ללמוד מכך על היחס ליוצאי אתיופיה בתקשורת?
הכול החל בשנת 2016, כאשר הרב טאו הקים ארגון קיצוני חדש שמטרתו להילחם בגורמים שאותם זיהה כ"אויבים" של הזהות היהודית במדינה, ושמו היה ליב"ה – ליבה יהודית בציבוריות הישראלית. הקבוצה הראשונה שהייתה מטרה למתקפות של ליב"ה, היו העולים מאתיופיה. הבחירה בהם כמטרה לא מפתיעה, בהתחשב שמדובר בקבוצה עם פחות כלים להגן על עצמה. יחס התקשורת הישראלית למתקפות של נעם, מוכיח זאת.
מרכז ליב"ה הפיץ דו"ח מפורט נגד העלייה ופעיליה (גילוי נאות: הח"מ ביניהם, ומסיבה שאינה ברורה כתובת בית הוריי הופיעה בדו"ח). הוא צוטט בהרחבה בכלי התקשורת בישראל, והארגון מוסגר משל היה מדובר במכון מחקר ולא בתנועה קיצונית.
ב"מעריב" כותרת המאמר על אודות המחקר של ליב"ה הייתה: "קמפיין נגד עליית בני הפלאשמורה: 'זו עלייה של לא יהודים'". ב"מקור ראשון" ממצאי ה"מחקר" סוקרו גם כן בהרחבה, בכתבת עמוד שכותרתה "בור ללא תחתית". ברשת ב' עלה פעיל מטעם הארגון לשידור וטען כי ח"כ דאז אברהם נגוסה, בן הקהילה, הוא "אויב".
ההתעלמות בתקשורת מהפגנות בלתי אלימות של יוצאי אתיופיה סייעה לשמר את הסטיגמה על המחאות מצידם כאלימות, ועודדה בפועל שימוש בכוח ובחסימת כבישים ככלי להשגת תשומת לב
מעודדים מהרוח הגבית שניתנה להם בתקשורת, תנועת ליב"ה התעצמה, הקימה קבוצות נוספות ולבסוף הפכה למפלגת נעם הלהט"בופובית – שנכנסה לראשונה לכנסת בבחירות האחרונות והינה חלק מהקואליציה כיום. כך בעקבות העובדה שהתאפשר לפעילי ליב"ה להתייחס באופן נבזי לעלייה מאתיופיה, קבוצות נוספות בחברה הישראלית שילמו בסופו של דבר מחיר.
מעגל הקסמים של האלימות
בעיה נוספת שעלתה במחקרי בכל הנוגע לסיקור התקשורתי של מאבקי יוצאי אתיופיה לעלייה בעשור האחרון, היא סוגיית התגמול על אלימות. המוחים בהפגנות בימים אלו, זוכים לסיקור בלתי מותנה של הפגנותיהם. לעומת זאת, כאשר הפגנות של יוצאי אתיופיה לא כללו גילויי אלימות מצד המשטרה או המפגינים, הן נענו פעמים רבות בהתעלמות מוחלטת. ההתעלמות מהפגנות בלתי אלימות מסייעת לשמר את הסטיגמה על מחאות מצד יוצאי אתיופיה כאלימות, ומעודדת בפועל שימוש בכוח ובחסימת כבישים ככלי להשגת תשומת לב.
כל אלו יכולים להסביר היטב מדוע יוצאי אתיופיה אדישים במיוחד למחאה הנוכחית, כשהתחושה של רבים היא שיש ניסיון מאסיבי מצד המוחים והתקשורת להיאבק בעוולות, אך לא באלו הפוגעות בהם. היטב לתאר זאת הדוקטורנט פקדה אבבה, שדווקא תומך במחאות הנוכחיות ועם זאת טען כי אינן קשובות מספיק לחששות של קבוצות שונות בחברה הישראלית.
בפעם הבאה שיתקיימו הפגנות של יוצאי אתיופיה בישראל, יהיה מרתק מתמיד לבחון האם התקשורת הישראלית שוב מסקרת אותן באופן השונה לרעה מההפגנות המתקיימות כיום – או שמא, כלמודי המחאה הנוכחית, תימצא סוף-סוף התקדמות חיובית.
- אורי פרדניק הוא סטודנט לתואר שני בבית הספר לתקשורת של אוניברסיטת בר-אילן ויו"ר המאבק להעלאת יהודי אתיופיה. הוא יציג מחקר בנושא במסגרת כנס "התאגיד הממלכתי – המרכז למורשת יהדות אתיופיה" שיעסוק בהיסטוריה של התמודדות והמאבק, וייערך ללא תשלום ב-29-28 במרץ במרכז טיש של מוזיאון "אנו" באוניברסיטת תל אביב
