באחד מסרטוני העדויות שמופצים ברשתות מאז השבת השחורה מתאר רועי אסרף את מסע האימה שעבר יחד עם אשתו ואחיו. בקול רועד ובעיניים שעדיין לא הצליחו לנוח הוא משחזר את הבריחה מפסטיבל נובה על כביש הדמים, מספר על המחבלים שחיכו להם לאורך הדרך ועל הכדורים שריחפו מעליהם, כמו סצנה ב"מטריקס".
"חבר שלי מאחורה צועק לי 'מחבלים יורים עלינו. סע'", הוא משחזר בסרטון. "אני לא רואה לאן אני נוסע, ואני צועק 'שמע ישראל' כל כך חזק. אני לא יודע מאיפה הצעקה הזו יצאה לי, אבל היא הייתה צעקה מהבפנים של הבפנים של הבפנים, וכשצעקתי כל הכדורים שרקו מעלינו... הזעקה הזו כנראה הייתה בגלל שהבנתי שבסופו של דבר אין לי שום דבר חוץ מישתבח הבורא, והוא זה שנתן לי את החיים והשאיר אותי פה, בשביל לחזק את העם ולמסור את כל מה שעברתי".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
קשה להישאר אדישים לסיפור של משפחת אסרף. כמו יתר הסיפורים מאותה שבת, קל יותר להאמין שהוא קטע מתוך סרט אימה מאשר תרחיש מציאותי, ועם זאת יש בו אלמנט שמוכר כמעט לכולנו – אותה תפילה שבוקעת בשעות מצוקה, כשהמילים נגמרות. הרי גם אם נתבייש להודות בזה, היא נטועה כמעט בכולנו, כמו תוספת לשלושת מנגנוני ההישרדות האבולוציוניים - ברח, קפא, הילחם ובזמנים ממש-ממש קשים, גם התפלל – וככזו, היא אולי הייתה שם מאז ומתמיד.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
ד"ר שלמה גוזמן-כרמלי, מומחה באנתרופולוגיה של הדת מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה של אוניברסיטת בר אילן, סבור שמדובר בחלק בלתי נפרד מהאנושות: "השאלה מתי התחילו בני האדם להתפלל תלויה בשאלה מתי התחילו בני האדם לדמיין, או מתי התחלנו לספר סיפורים. התפילה היא תופעה אנושית אוניברסלית. הנמען משתנה, אבל המהות נשארת. ברגע שמתקיימת שיחה על הטרנסנדנטי, כלומר על משהו שמעבר לגשמי ולקיים, נוצר הרצון גם לפנות אליו, וקשה לענות היסטורית מאיפה זה מתחיל. עדויות לדת, לאמונה בישויות, יש לנו עוד מציורי המערות. התפילה היא זעקה אנושית בסיסית, ותיאור 'אנתרופולוגי' שלה תמיד יהיה חסר".
ביהדות אפשר למצוא תפילות כבר מהפרקים הראשונים של ספר בראשית. רובן ככולן מדגימות את הסיבה הקלאסית שבגללה התפללו ועדיין מתפללים: האמונה שיש אל ששומע את בני האדם ואת הבקשות שלהם ונענה להן. אבל אצל היהודים, כמו אצל היהודים, מתישהו גם ההנחה הזו הלכה והסתבכה. בראשית הפילוסופיה היהודית נשמעו קולות נוספים שחלקו על התפיסה של השגחה פרטית, או על הדימוי של הסבא הטוב שמקשיב לתחינות שלנו ועושה כרצוננו. כהמשך לכך עלתה השאלה הלוגית – אם הכול ידוע מראש, מה יעזרו התפילות שלנו? ובכלל, למה שנרצה לשנות לאלוהים את התוכניות אם הן אמורות להיות לטובתנו?
"התפיסה הפילוסופית, שהגיבור הגדול שלה היה הרמב"ם, לא רואה את האל כאיזה אדם כל-יכול אלא כישות טרנסנדנטית", מבהיר חיים קרייסל, פרופסור אמריטוס לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, "לכן אין אפשרות להשפיע על האל, והוא לא קורא כל רחש של האדם. התפילה היא יותר התבוננות פנימית, הערכה אישית, פעולה שהיא יותר רפלקסיבית ופחות כלפי האל". כלומר, לפי התפיסה הזו התפילה נועדה להרגיל את האדם לעסוק באל - ולא לגרום לאל לעסוק באדם.
העמדה הקבלית כמעט הפוכה. "על פי המקובלים, יש שפע רוחני, שכלי, שפע של כוח, ותפילה יכולה איכשהו לחבר את האדם לשפע הזה. התפילה משפיעה על הנפש לקבל את השפע, ובעזרתו האדם יכול גם להשפיע ולתקן את העולמות העליונים וככה להביא לתיקון העולם".
איפשהו, בצד אחר משתי התפיסות המרכזיות, עומד בודד כהרגלו פרופ' ישעיהו ליבוביץ. "נקודת המוצא שלו הייתה שלא מתפללים מתוך אמונה שיקרה משהו", מסביר ד"ר יואל רפל, היסטוריון של עם ישראל וארץ ישראל. "הוא היה אומר 'אני קם כל בוקר בשש ואחרי כוס קפה אני הולך לבית הכנסת. לא משנה אם זה קיץ או חורף, אם יש שמש או גשם, בשש וחצי אני בבית כנסת. אין לי שום תקווה באותו רגע. אני מתפלל כי זו מצווה. מי שהולך לבית הכנסת וחושב שהתפילה היא כספומט – אין טעם שילך בכלל'".
ד"ר יואל רפל: "רק לתפילת 'יזכור' נוספו לפחות 14-12 נוסחים חדשים מאז תחילת 'חרבות ברזל', ולתפילת 'אל מלא רחמים' ולתפילה לשלומם של הלוחמים נוספו עוד כ-20 נוסחים חדשים. הרוב באים מקרב הציבור הדתי, אבל יש גם תפילות שקיבלתי מחילונים, מתושבי הקיבוצים"
אבל רובנו, בין אם דתיים או חילונים, עדיין לא ליבוביץ'. אולי דווקא מתוך קטנות האמונה שלנו, אנחנו בכל זאת מקווים שלתפילות שלנו יש כוח ושהן לא יושבו ריקן, גם כשהבינה המלאכותית יכולה לענות לנו על כל שאלה בעולם. ובעיתות מצוקה, ממש כמו התקופה הנוכחית, אנחנו נוטים עוד יותר להרבות בהן. ד"ר רפל משמש עד לתופעה הזו. כחוקר של תפילות הוא מספר שמאז השבת השחורה הגיעו אליו עשרות קינות חדשות שנכתבו להצלחת החיילים, להחזרת השבויים ולעילוי נשמת ההרוגים והנרצחים. "רק לתפילת 'יזכור' קיבלתי לפחות 14-12 נוסחים חדשים מאז תחילת 'חרבות ברזל', ולתפילת 'אל מלא רחמים' ולתפילה לשלומם של הלוחמים יש לי עוד כ-20 נוסחים חדשים. הרוב כמובן באים מקרב הציבור הדתי, משום שהם מרגישים שהטקסט הקיים לא נותן להם ביטוי למה שהם מרגישים כרגע, אבל לצד זה יש גם תפילות שקיבלתי מחילונים, מתושבי הקיבוצים".
איך אתה מסביר את זה?
"התפילה הופכת לכלי ביטוי לרגשות. הכותב מרגיש שהוא מבטא איזושהי כמיהה, תקווה, אמונה שיבוא כוח חיצון ויעזור, יושיע, ייתן מרפא למציאות הקשה שאנחנו נמצאים בה".
על פי ד"ר אייל כהן, פסיכולוג קליני ומרצה במכללה האקדמית תל אביב-יפו, כל הרגשות והצרכים שהתפילה מבטאת הם חלק ממרחב הביניים שלנו, מונח של הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט, המתאר את החוויות הסובייקטיביות שהן בין המציאות לדמיון. "כמו שאנחנו מאמינים בכסף למרות שאין לו ערך פיזיקלי - במיוחד היום כשאנחנו כבר לא רואים אותו בכלל, אבל בכל זאת מאמינים שהוא קיים - ככה גם לתפילה יש ערך מעבר לתפילה עצמה, ערך טרנסנדנטלי, שהוא מעבר לקיום הממשי".
אז אם אותו הכסף שאנחנו לא רואים יכול לסובב את העולם, אולי התפילה היא זו שמחזיקה אותנו כדי שלא ניפול? כך לפחות מרגישה כרגע מ', בת 35 מאזור המרכז שמגדירה את עצמה אתיאיסטית. "באתי ממשפחה של מסורתיים ששומרים על המצוות באופן מאוד נוקשה. כילדה מאוד סבלתי מזה, וכשסיפרתי להם שאני לא מאמינה הם התאכזבו. זה עד היום מפריע להם. אמא שלי, למשל, חושבת שבגלל שאין לי מזוזה בבית הייתה לי תאונת דרכים".
אבל ב-7 באוקטובר משהו בה השתנה. "הבנתי שאני צריכה לשרוד את התקופה המזעזעת הזו ושאין לי הרבה כלים לעשות את זה, ואז קראתי את הספר של ניק קייב, Faith, Hope and Carnage. הוא מספר שם איך הוא התגבר על המוות הטרגי של הבן שלו, שנפל מצוק, בזכות האמונה והתפילה. הוא אמר שתפילה היא כמו יצירה, כי את מוציאה משהו מעצמך לעולם, ממש כמו לכתוב שיר או לצייר ציור. אחרי שקראתי את זה הבנתי שגם אני צריכה להוציא מעצמי תפילה לעולם, כדי להרגיש שאני מתמודדת. זה גם כלי שעוזר לי לפרק את האסון הזה שקרה לנו, וגם כלי שעוזר לי להעניק לאנשים שאני רוצה שיהיה להם טוב. זה לא שאני חושבת שהתפילה יוצאת מהפה שלי, מגיעה לאיזו ישות ונותנת לה 'כיף'. אבל אם זה מגיע לאנשהו – למה שאני לא אעשה את זה?
"אני לא אומרת שצריך רק להתפלל במקום ללכת לעזור לחקלאים או לילדי המפונים, אני רק אומרת שיכול להיות שחלק מעזרה הדדית וסולידריות חברתית זה גם לא להזניח את ההיבט הרוחני".
"ברור לי שאני באה מדורות של אנשים שיש להם הרבה חוכמה. אני גאה בזה, ובגלל זה אני אוהבת להיות חלק מהעם הזה. ואם אחד מהדברים שהם מלמדים אותנו זה תפילה, אז מעניין אותי לנסות את זה. אולי זה עושה משהו, ואם לא – אז זה סתם עושה לי טוב"
בכל לילה, לפני שהיא נרדמת, מ' מתפללת שהחטופים יחזרו בשלום ואז מוסיפה בקשות עבור חולים שהיא מכירה ואנשים במצוקה. "אני לא יודעת אם אני עוזרת באמת, אבל שווה לנסות. אולי אם כולנו נשלח אנרגיה לכיוון הזה, משהו יזוז. זה אולי נאיבי מאוד לחשוב שאני יכולה להגיד משהו והוא יקרה, כי אין לי כוחות קסם, אבל החיים מפתיעים. יש משבר קולקטיבי, ונדרש מאיתנו לחשוב על דרכים חדשות לפתור אותו, אולי אחת מהדרכים האלו היא תפילה?
"אנחנו לא יותר מדי טובים בשביל משהו כרגע, ואני לא מעל זה. אני לא יותר חכמה ממיליוני שנים של יהדות. ברור לי שאני באה מדורות של אנשים שיש להם הרבה חוכמה. אני גאה בזה, ובגלל זה אני אוהבת להיות חלק מהעם הזה. ואם אחד מהדברים שהם מלמדים אותנו זה תפילה, אז מעניין אותי לנסות את זה. אולי זה עושה משהו, ואם לא – אז זה סתם עושה לי טוב".
בניגוד למ', המדע עדיין לא החליט אם הוא מאמין שתפילות באמת עושות טוב. המחקר על יעילותה של התפילה התחיל עוד ב-1872, אצל פרנסיס גולטון, אנתרופולוג, חוקר ובן דודו של צ'ארלס דרווין. גולטון החליט לבדוק אם משפחת המלוכה בריאה יותר מכיוון שהעם מתפלל לשלומה, אך הוא לא מצא שום הבדל בין הבריאות של המשפחה החשובה בעולם לזו של פשוטי העם. בהמשך הוא גם ניסה לחקור אם חלקות אדמה שמתפללים עליהן מניבות יותר, וגם פה לא מצא שום הבדל.
ב-2008 נערך המחקר המקיף הגדול ביותר שנעשה בנושא, בהובלת הרברט בנסון, פרופ' לרפואה מאוניברסיטת הרווארד ומייסד המכון הרפואי לגוף-נפש בבית החולים של מסצ'וסטס, ובהשתתפות כ-1,800 חולי לב. הוא לא מצא הבדל בין הקבוצה שהתפללו עליה לזו שלא, אך בקרב נבדקי הקבוצה שהתפללו עליה והם ידעו על כך (בניגוד לאלו שהתפללו עליהם מבלי שהם ידעו) נצפו יותר סיבוכים רפואיים. ההסבר שניתן לממצא זה היה שקבוצה זו חששה שהסיבה לכך שמתפללים עליהם היא מצבם הקשה, מה שגרם לתופעה פסיכולוגית שהחמירה את מצבם.
לצד זה, מחקרים שבדקו את השפעת התפילות על בריאות הנפש היו כבר יותר חד-משמעיים. למשל, מחקר משנת 2009 מצא רמות נמוכות יותר של דיכאון וחרדה ורמה גבוהה יותר של אופטימיות אצל קבוצת נבדקים שהתפללה ביחד לעומת קבוצה שלא התפללה. מחקר משנת 2011 מצא שתפילה יכולה לעזור להפחית כעס ותוקפנות, לאחר שהמשתתפים התבקשו להתפלל על אדם שהכעיס אותם, ומחקר אחר מצא שכאשר בני זוג התפללו זה עבור זה, הם נטו להיות פחות תוקפניים ויותר נטו לסלוח.
תוצאות המחקרים האלו לא מפתיעות את עמירם רביב, פרופ' אמריטוס בבית הספר למדעי הפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, והוא גם מזכיר מחקרים שמדברים על אזורים כחולים – מקומות בעולם שבהם יש שיעור גבוה יחסית של אנשים שמגיעים לגיל מאה ומעלה, כמו למשל אוקינאווה ביפן, סרדיניה באיטליה, איקריה ביוון ולומה לינדה שבקליפורניה. "אחד המאפיינים של הקהילות האלו זה אורח חיים קהילתי, וברובן גם עם אמונה דתית".
איך זה עוזר?
"התפילה הקדימה בהרבה את המחקר החדש על חשיבה חיובית, ויש בהן אלמנטים זהים, כי האמונה היא לא בהכרח דתית אלא גם אמונה בכך שיהיה טוב, וזה גם מתחבר למחקרים על יעילות התקווה לריפוי. הם קושרים בין מערכת החיסון לאופטימיות, ואופטימיות עוזרת לאדם להתמודד, וגם לגייס כוחות כדי לעשות את מה שהוא צריך כדי להתגבר על החולי או על הקושי. היא, למשל, מעניקה מוטיבציה לעשות דיאטה או להפסיק לעשן ועל ידי זה להבריא".
לדבריו, התפילות עוזרות גם להתמודד במצבים שבהם אנחנו מרגישים חסרי שליטה: "אחד ממאפייני אישיות תקינה זה התחושה שהיא שולטת על גורלה עד כמה שניתן. בהסתכלות חילונית על הדת, אפשר להגיד שדתות חשובות כי הן עוזרות להרגיש שליטה במקום שאין בו שליטה, כשיש לי תחושה שאני לא שולט ב-100% בנסיבות ואני זקוק לכוח חזק יותר שיעזור לי. זה גם תקף למצבים שאין בהם ודאות, ואז נראה תפילות שבאות למנוע תקלות וצרות לעתיד לבוא.
"בנוסף, תפילה בקהל יוצרת חוויה של השתייכות, וזו עוזרת לנו בפני עצמה. מאז ומתמיד היכולת לחבור בחבורות עזרה לבני האדם והעניקה להם תוספת כוח – אם זה מול אתגרי טבע או מול חיות טרף. כשיש אלף ידיים אפשר לגלגל אבנים יותר כבדות מאשר אם אתה לבד. כך שעצם העובדה שאני מאמין וזה שמימיני מאמין וזה שמשמאלי מאמין, נותן לי כוחות.
"בעיניי הכוח הגדול של התפילה הוא החיבור שהיא מאפשרת לנו עם קבוצת השווים, לאנשים שמסביבנו", מסכים ד"ר כהן. "גם כחילוני אפשר להבין את החשיבות בידיעה שכולנו קוראים את אותו הסדר ובאותם זמנים. יש בזה ממד חברתי עצום שאנשים מחפשים אותו, הרי האדם הוא חיה חברתית - אם נבודד אותו הוא קודם כל ישתגע, ואחר כך הוא גם עלול למות".
ד"ר גוזמן-כרמלי: "הידיעה שאותן תפילות נאמרו על ידי יהודים לאורך ההיסטוריה מאחדת, מנחמת, קושרת בינינו לבין הדורות הקודמים. לכן אולי דווקא התפילה המנוסחת, היא גם התפילה האישית הטובה ביותר, כי היא מוסיפה לבקשה הפרטית שלי ממד רחב ועמוק הרבה יותר"
תחושת השייכות הזו עוזרת להבהיר מדוע מרבית האנשים שמתפללים עדיין נוטים להתפלל על פי סדר שנוסח לפני אלפי שנים, גם אם חלקים ממנו לא תמיד רלוונטיים, ומדוע ברגע של חוסר שליטה יצאה מתוך רועי אסרף דווקא הצעקה "שמע ישראל" ולא "שמישהו יציל אותי".
"כשאין לנו יכולת או מילים לעמוד מול מה שמתרחש, מול הפחד, אנחנו פונים למה שכבר מוכן וקיים", מסביר ד"ר גוזמן-כרמלי, "ואז האישי והציבורי מתחברים. למרות שיש כאלו שהולכים להתבודדויות ומנהלים שיחות ותפילות אישיות מאוד, לרובנו קל יותר עם התפילות הכתובות, המנוסחות, כי הן עושות את פעולת האריגה הזו, בינינו לבין התרבות שלנו, ההיסטוריה שלנו. הידיעה שאותן תפילות נאמרו על ידי יהודים לאורך ההיסטוריה מאחדת, מנחמת, קושרת בינינו לבין הדורות הקודמים. לכן אולי דווקא התפילה המנוסחת היא גם התפילה האישית הטובה ביותר, כי היא מוסיפה לבקשה הפרטית שלי ממד רחב ועמוק הרבה יותר".
בהקשר הזה מציין ד"ר כהן את היינץ קוהוט, פסיכואנליטיקאי מהמאה הקודמת שדיבר על החשיבות הבין-דורית. "טמונה בנו ההבנה שגם תינוק שנולד באיכילוב ב-2023 הוא תוצר אבולוציוני של מיליוני שנים, ומכאן גם יש חשיבות לחיבור לעבר, לאבות-אבותינו. המחשבה שהסבתא מעיראק והסבתא מפולין התפללו את אותה התפילה מעלה את ערכה בעינינו".
אז להתחיל להתפלל? תלוי. פרופ' רביב מזכיר את הפרדוקס הגדול של תפילה – היא עוזרת למי שמאמין בה.
אבל בכל זאת אנחנו רואים אנשים שמגדירים את עצמם חילונים מתפללים. מה מביא אותם לזה?
"הם מנסים לצאת מהמצב של חוסר אונים".
רביב מספר על מחקר די מזעזע שערך הפסיכולוגי היהודי-אמריקני מרטין סליגמן ב-1967. באמצעות שלוש קבוצות של כלבים שחושמלו באופן שונה, הוא הוכיח שהכלבים שהבינו שאין למעשים שלהם שום השפעה על זרם החשמל הגיעו למצב של חוסר אונים נרכש, אשר התבטא באדישות ובחוסר תיאבון.
"לטענתו של סליגמן, זה המנגנון בדיכאון – החוויה שאין לך מה לעשות כדי להיחלץ מהמצב. לכן אנחנו ממליצים במצבים קיצוניים לפעול, והאינסטינקט הבריא הוא באמת לעשות משהו. לכן גם אתיאיסטים גמורים מתפללים במצבי מצוקה, כדי לפעול ובצורה הזו למתן את אין האונים שלהם".
ד"ר גוזמן-כרמלי מציע להחליף את השאלה מדוע חילונים מתפללים בשאלה מורכבת אפילו יותר - מה זה חילוני? "השאלה על התפילה גורמת לנו להבין שדתי וחילוני זה לא ניגוד דיכוטומי פשטני. אנחנו כולנו על איזה רצף של אמונה, חוסר אמונה, קשר עם הדת, ומולו התרחקות ממנה עד ביקורת והתנכרות אליה. המקום שלנו בתוך הרצף הזה הוא לא אחיד. קשה להיות במצב של אמונה מוחלטת, בדיוק כמו שהמצב השני של חוסר אמונה קשה מאוד, ואנחנו נעים על הטווח הזה. יש כאלו שהולכים מיד להתפלל, מבלי לחשוב ממש, ויש כאלו שכשהתפילה צצה אצלם ממש מרגישים אשמים, או שזה מעלה בהם תחושה של חוסר נוחות.
"עמיתה שלי מאוניברסיטת בר אילן, תמי פרידמן, חוקרת יהודים אתיאיסטים, ובמפתיע רבים מהמרואיינים שלה מספרים על רגעי תפילה. זה מסתדר בדיוק בגלל שזה לא מסתדר, בגלל שבני אדם הם יצור מורכב עם צרכים שלא בהכרח מתיישבים עם עולם הערכים שלו והאמונה או חוסר האמונה שלו, ואנחנו חיים עם המורכבות הזו".
אז אפשר להתווכח אם תפילות עוזרות לנו להרגיש קצת פחות חסרי אונים וקצת יותר מחוברים לקהילה כפי שהציעו הפסיכולוגים, או שהן באמת מצליחות לחבר אותנו לכוח עליון כפי שטוענים המקובלים, אבל במקום שוב להכניס את עצמנו למקום של חוסר שליטה ואי-ודאות, אולי נסיים דווקא בבדיחה יהודית מפורסמת, על איש שנתקע עם הרכב בלב מדבר שומם. הוא מביט ימינה ושמאלה ולא רואה שום מכונית בדרך. כשהחושך יורד והוא מתחיל לשמוע קולות של חיות טורפות מורעבות, הוא מרים את ידיו לשמיים וצועק "השם תעזור לי. אני מבטיח שאם תוציא אותי מכאן אני אתחיל להניח תפילין, להתפלל כל יום ולשמור שבת". בעוד הוא מתפלל ובוכה, הוא רואה מכונית מתקרבת ונעצרת לידו. הוא מרים את עיניו עוד פעם אחרונה ואומר לשמיים: "לא משנה, כבר הסתדרתי לבד".
