מאז היה ילד קטן נהג סמי אריה (55), מוסלמי תושב קהיר, להגיע עם אביו לבית משפחת הארון בליל הסדר. השנים חלפו ומאגדה, שאותה הוא מכיר מילדות, הפכה לעורכת דין ולנשיאת הקהילה היהודית בקהיר. היא עצמה כבר בת 69 – ואביו של סמי, אלבר אריה, הלך לעולמו בשנה האחרונה כך שההרכב מצטמצם והולך.
אריה והארון נמנים על שתי המשפחות היהודיות היחידות שנותרו במצרים. התבלבלתם? קחו עוד: "אהיה שם עם בניי המוסלמים ועם שתי בנותיה של מאגדה, הנשואות אף הן למוסלמים, ויחד נחגוג את ליל הסדר. זה יהיה עצוב השנה, וקצת מוזר בלי אבא וגם בלי הוריה של מאגדה שאינם כבר בחיים", הוא אומר.
"יהודי תמיד נשאר יהודי"
הסיפור שלהם הוא סיפורה של מה שנותר מהקהילה היהודית בקהיר, רגע לפני כיליונה הסופי. אלבר אריה המנוח היה דמות ייחודית במצרים. זקן בניה של הקהילה היהודית, שנרדף בשל היותו יהודי - ובחר לחיות את חייו כמוסלמי קומוניסט אנטי-ציוני, שזכה להערכה רבה בחוגי המשכילים של קהיר וסירב לעלות לישראל.
במותו, והוא בן 91, נקבר אריה בקבורה מוסלמית. גם מאגדה הארון גדלה בצלו של אב שהיה אנטי-ציוני. עו"ד שחאתה הארון אף היה חבר במפלגה שנמנתה על הזרם השמאלני הקיצוני במצרים. "אבא שלי המיר את דתו כדי להתחתן עם אמי המוסלמית, והוא מת כמוסלמי", אומר סמי, יצואן של פירות וירקות, "אבל יהודי תמיד נשאר יהודי".
לדבריו, "הקהילה היהודית במצרים מאוד חשובה. עד שנת 1948 חיו במצרים בין 80 ל-120 אלף יהודים, כאשר 75% מהם היו ספרדים, 15% אשכנזים והיתר קראים. בעבר היו ברחבי מצרים כ-60 בתי כנסת, אך כיום נותרו 15-12 בקהיר, שניים באלכסנדריה ואחד במחאלה".
רוב בתי הכנסת בקהיר היו בשכונה היהודית, חארת אל-יהוד, הלא היא פוסטאט העתיקה. שני בתי כנסת היחידים שפתוחים כיום לתיירים, הם "בן עזרא" ו"שער השמים" ("עדלי", בפי המקומיים, על שם הרחוב שבו הוא ממוקם במרכז העיר) הנחשב לבית הכנסת המרכזי של הקהילה. תפילות מתקיימות בו בעיקר בחגים, ולצד היהודים המעטים שנותרו פה, ניתן לראות גם עובדי השגרירות הישראלית וסטודנטים יהודים מרחבי העולם. בית כנסת "בן עזרא" ידוע בשל הגניזה הקהירית שנמצאה בו בשלהי המאה ה-19, עם שלל ממצאים חשובים בחקר היהדות.
ישראל היא לא אופציה
הגרסאות חלוקות באשר למספר היהודים שנותרו בעיר, אך אריה מפטיר: "את יכולה לספור אותם על שתי הידיים. פחות מעשר, ואני כלול בתוכם".
כמה בדיוק?
"אני לא מעוניין לומר כמה בדיוק. הצעיר ביותר בן 35 והמבוגר בשנות השמונים לחייו. לא שזה מסוכן לקהילה, אנחנו פשוט חוששים שאם נאמר את מספרם של אלה שנותרו - ימותו עוד אנשים. בעשור האחרון קברנו הרבה אנשים מהקהילה היהודית פה".
קהילת קהיר: הגיעו עם הנביא ירמיהו, לאחר חורבן בית ראשון | הקהילה קלטה יהודים מגלות ספרד ועד אשכנז | עד קום המדינה מנתה הקהילה כמאה אלף יהודים | כיום נותרו בה ארבע נשים יהודיות - ומוסלמים עם רקע יהודי
אברהם דיין, הרב הראשי בליוורנו, איטליה, וגם רבה של הקהילה הקטנטנה באלכסנדריה, יודע לספר כי בקהיר נותרו רק "4-3 נשים יהודיות מבוגרות. בגדול הן אורתודוכסיות. מאגדה, בת קרוב ל-70, היא הצעירה ביניהן", אבל אריה לא מסכים: "אנחנו מתנהלים בסגנון ספרדי אך לא אורתודוכסי. שתי בנותיה של נשיאת הקהילה שלנו נשואות למוסלמים. על פי ההלכה הן אולי יהודיות, אך לפי חוקי השריעה (ההלכה המוסלמית) הן מוסלמיות.
"אני, למשל, לא נחשב ליהודי לפי האורתודוכסיה היהודית, אבל מבחינת הקראים שהולכים לפי האב, אני כן יהודי. לדעתי, יהודי הוא אדם שרואה את עצמו כיהודי. אבא שלי היה יהודי קומוניסט, שראה בדת 'אופיום להמונים'. את התפיסה הזאת הוא גם העביר לנו. מבחינתנו, יהדות היא זהות בלבד ולא דת. אנחנו לא עוסקים ביהדות, או בכל דת אחרת. אני נולדתי מוסלמי, אבל אני רואה את עצמי יהודי למרות שילדיי לא רואים עצמם יהודים. למעט באירועים ובחגיגות הם לא מגיעים לבית הכנסת ולא מתעסקים ביהדות. הם חוגגים גם את החגים המוסלמיים וגם את החגים היהודיים".
אריה גם לא רואה בישראל אופציה. "כשאתה נולד במצרים וחי בה זה דורש ממך הרבה הקרבה", הוא מסביר. "לא קל להיות פה יהודי. למשל, אני מנסה לארגן תפילה במהלך החג, אבל אין בנמצא רב שינהל את זה. לפעמים אנחנו מסתמכים על אנשים מהשגרירות הישראלית שיבואו וינהלו את הסדר, או בכלל ישתתפו איתנו בתפילות החג. בפסח הקרוב תיכננו לעשות סדר גדול, אבל אין לנו מספיק אנשים. השגריר הישראלי לא יהיה פה בחג, ולכן לא נחגוג השנה את חג הפסח כמו שצריך. בדרך כלל, בפסח אנחנו חוגגים באחד הבתים או בבית כנסת 'שער השמים'".
"הצעירים עוזבים, הנותרים מתבוללים"
אף שנשיאת הקהילה היא עורכת דין ואריה עצמו הוא סוחר, נראה כי רוב חברי הקהילה אינם עובדים והם נתמכים עלידי מוסדותיה. "הצעירים נוטשים, כי הם מחפשים להתחתן עם יהודיות, וזה חייב להיות מחוץ לגבולות מצרים. כך נותרו פה בעיקר הקשישים. כשאין צעירים הקהילה מתבגרת, ובאחד מהימים היא גם נעלמת".
8 צפייה בגלריה
"יהודי מצרים הולכים ונעלמים מנוף המדינה". הכניסה לבית הכנסת "שער השמיים"
(צילום: הרב אברהם דיין)
מי שנשאר משלם את מחיר ההתבוללות. "הם מתחתנים עם מוסלמים ומוסלמיות. גם הקמתה של מדינת ישראל לא עשתה טוב ליהודים ממדינות ערב שנותרו מאחור, ולא עלו לישראל. אחרי המהפכה ועליית אסיסי לשלטון, במקום האחים המוסלמים, המצב השתפר. בשנים האחרונות הממשלה משקיעה ומקציבה כספים לשימור בתי הכנסת, ומציבה שומרים בכניסה בכדי שלא יפגעו במקום או ביהודים המגיעים להתפלל".
נשיאת הקהילה, מאגדה הארון, נוהגת להצהיר: "אני מצריה לפני שאני יהודיה" היא הוכתרה עם מותה של כרמן ויינשטיין, באפריל 2013, ולקחה על עצמה לשמר את בתי הכנסת שהיהודים נעדרים מהם.
"בתי הכנסת בקהיר ריקים", אומר הרב דיין. "משרד הרבנות הושכר כעת למרכז קהילתי. הכוונה היא להפוך את בתי הכנסת למעין מוזיאונים, ולערוך שם פעילויות, בין היתר להכרה ולשימור המורשת היהודית. כך, תוקם ספריית כתבי קודש ומוזיאון לזכר הקהילה היהודית".
אריה מספר על משאבים דלים ומחסור ברב. "קיבלנו מתנה מהג'וינט - מצות ואוכל לפסח, ואנחנו מנסים לשמור על קשר זה עם זה. היום המשימה שלי היא לשמר את המורשת היהודית. מאחר וחלק מהתרבות היהודית זה הדת, אז אנחנו מקפידים לחגוג את החגים.
"בשכונת בסטין שבקהיר יש לנו את בית הקברות היהודי הישן, שהוא בן 1,200 שנה, ונחשב לבית העלמין העתיק השני בעולם, אחרי הר הזיתים. כבר למעלה מארבע שנים שאני עוסק בעבודות השיפוץ שלו, ועבורי זו הפכה למשימת חיים. כרגע אנחנו בעיקר מנקים, כי היה הרבה זבל במקום, ועוסקים בשיפוץ הקברים ובתיקון החומות. אנשים מגיעים לבקר בעיקר מישראל ומארצות הברית".
"אין גברים יהודים"
"יהודי מצרים הולכים ונעלמים מנוף המדינה", אומר הרב אליהו בירנבוים, חוקר קהילות ישראל. "הם שייכים לעברה של מצרים, ונדמים יותר כתופעה ארכיאולוגית מאשר ממשות חיה. זהו סוף סיפורה של קהילה שהתקיימה ברצף כאלפיים וחמש מאות שנה. אולי היהודים נעלמו ממצרים, אולם מצרים לא נעלמה עד היום מליבם ומתפילתם של היהודים".
8 צפייה בגלריה
ישיבת עץ חיים בקהיר, הקיימת עד היום בשכונת אל דאהר, אך שוממת מיהודים
(צילום: הרב אברהם דיין)
הרב בירנבאום, מחבר הספר "יהודי עולמי – מסעות אל ההיסטוריה המופלאה והקהילות העלומות", מתאר קהילה ייחודית מאוד ושונה מקהילות ישראל בעולם: "חברי הקהילה הם לא חברים, אלא חברות. לפני כעשור היו ארבעים נשים בקרב בנות הקהילה - ולא היה עימן אפילו גבר יהודי אחד. הן נשואות לנוצרים או למוסלמים. ילדיהן, הנחשבים כיהודים על פי ההלכה, קיבלו על עצמם את הדת המוסלמית והם בעלי זהות מוסלמית. עם זאת, הבעלים והילדים אוהבים את היהדות, ומשתתפים באירועים השונים".
הוא מספר על ליל סדר בקהיר, שבו נכח לפני כעשור, עם כ-90 איש ואישה, "לא כולם יהודים כהלכה או יהודים בלב. כך נוצר מצב שבו אמא יהודיה, בעלה המוסלמי ובניהם היהודים כהלכה אך מוסלמים באמונתם, אוכלים בפסח מצות וגעפילטע פיש במצרים".
ביתו של הרמב"ם
אריה הוא דוגמה חיה למציאות שמתאר הרב. הוא מוסלמי-יהודי-חסר דת שמנסה לשמר את זכרון הקהילה עם משאבי יידע מוגבלים: "מלבד בית הכנסת ובית העלמין הישן, אין לנו כלום. אולי זה נובע מהעובדה שיהודי מצרים מעולם לא היו דתיים. מעולם לא הייתה בקהיר, ומצרים בכלל, מסעדה כשרה, או חנויות לממכר מוצרים כשרים".
הרב דיין מזכיר כי הרמב"ם, רבי משה בן מימון, היה אחת הדמויות החשובות שפעלו במצרים והשפיעו על העולם כולו. "הוא הגיע לאלכסנדריה בשנת 1166, ומשם עבר לפוסטאט שבקהיר שבה חי עד לפטירתו, בשנת 1204. כל הזמן היה פה יישוב יהודי", אומר הרב.
למעשה, תחילתה של ההתיישבות בקהיר מגיעה לימי חורבן בית המקדש הראשון, אז הגיעו ראשוני היהודים עם הנביא ירמיהו. בתקופת פרס ויוון הובאו יהודים למצרים כדי לשמש שכירי חרב. "בגירוש ספרד הגיעו לכאן יהודים, הרבה יהודים הגיעו גם מחאלב, מאיטליה ואפילו מעדן שבתימן. משפחת בנין העשירה הגיעה לקהיר מעדן בתחילת 1900, והתערבה מיד בחיי הקהילה. עם הזמן, אפילו התפילות שלהם הפכו לתפילות בנוסח המקומי. במלחמת העולם הראשונה הגיעו הרבה פליטים מארץ ישראל, ובתחילת שנות ה-30, כשיהודים הרגישו תזוזות באירופה, הגיעו גם יהודים אשכנזים".
"גלות מצרים השנייה"
אריה מספר כי היהודים עסקו בעיקר בבנקאות, בתכשיטנות ובמסחר. "החנויות הגדולות הראשונות שהוקמו במצרים, היו של יהודים, והם גם סחרו בהפקת קני סוכר, בכותנה, בטקסטיל ועוד". הרב דיין מוסיף כי היהודים עסקו אף ברפואה ובעריכת דין. "מי שפיתח את תעלת סואץ היו יהודים מצריים, ממשפחות מוצרי וזוארץ. מי שפיתח את מסילות הברזל היו גם כן יהודים, זוארץ בעיקר. היו עוד משפחות שעסקו במסחר, והיה להן רשת של בתי כלבו בכל רחבי מצרים, דוגמת סיקורל, בן ציון, עדן, גטניו ועוד".
אריה טוען כי "לא הורגשה אנטישמיות בקהיר או בכלל במצרים. הקשרים בין היהודים למצרים תמיד היו טובים, למעט בשנת 1954". הוא משתדל לא לפרט - אולם כוונתו היא למבצע סוזאנה, שזכה לכינוי "עסק הביש" כשצה"ל גייס יהודים תושבי מצרים, כדי לבצע פעולות חבלה במטרה להפיל את השלטון העויין לישראל. היהודים נתפסו במצרים כגיס חמישי וכבוגדים.
הרב דיין מזכיר כי "אנטישמיות תמיד הייתה, אבל לא כמו באירופה. עכשיו המצב שונה. כשאני במצרים אני חי את חיי כיהודי ישראלי דתי, ומעולם לא נאלצתי להסתיר זאת. בעבר, האנטישמיות שגשגה על רקע הציונות, בעיקר אחרי קום המדינה ובשנות ה-50 המתוחות. לרוב היחסים עם השכנים הלא יהודים היו מצוינים. החיים היו טובים לכולם. בפסח, ברמדאן או בפסחא כולם היו ביחד, ואיחלו אלה לאלה חג שמח".
8 צפייה בגלריה
"אנחנו פשוט חוששים שאם נאמר את מספרם של אלה שנותרו - ימותו עוד אנשים". הקהילה היהודית בקהיר: לבנה, מאגדה וסמי
(צילום: קיסר זמיר)
"שנת 'קו פרשת המים' של יהדות קהיר הייתה 1956", אומר הרב בירנבוים, ראש מכון שטראוס עמיאל מבית רשת אור תורה סטון. "עד שנה זו, רוב היהודים עזבו. בשנה זו נפסקה השחיטה הכשרה, נסגרו שתי המאפיות למצות שפעלו בעיר, נסגר סופית בית הספר היהודי, המתפללים נעלמו מעשרות בתי הכנסת - והחלה גלות מצרים השנייה ברחבי העולם היהודי".
הרב דיין מספר כי בעבר דאג להביא מניינים מהארץ בימים הנוראים וגם בפסח. "דאגנו לחבילות של מצות לחברי הקהילה, כך היינו מכירים אותם יותר. לאחר אחד מערבי ליל הסדר ניגשה אליי כרמן ויינשטיין, אז נשיאת הקהילה, ואמרה בהתרגשות שארבעים שנה כבר לא ערכה את סדר פסח כמו שצריך. 'ערב פסח הזה הוא יציאת מצרים השנייה שלי', אמרה לי. 'לא הרגשתי חג כבר הרבה מאוד שנים".
