"עם הספר" - יורם טהרלב ז"ל בחגיגה יהודית
החוויה היהודית
החוויה המפתיעה אותי היא איך הפכתי בגילי המתקדם לליטאי. ההשפעה של הרוח הליטאית, שמעולם לא הרגשתי אותה, הולכת והופכת לדומיננטית באורח המחשבה שלי ואולי גם באורחות חיי. נולדתי בארץ וגדלתי כצבר ישראלי לכל דבר, עד שגיליתי את "ספרות המוסר" היהודית. דבקתי בה. חובות הלבבות, אורחות צדיקים, מסילת ישרים, חפץ חיים, הרמב"ם, ומעל כולם הספר "שבט מוסר", מותאמים לי ככפפה.
הנקיות השכלתנית, החשיבה ההגיונית, הסלידה מכל סוג של אמונה טפלה, הפשט ועולם הערכים העמוק המנסה להנחות את האדם בעולם ההפכפך, מדברים אליי יותר מכל סוג אחר של ספרות מחשבה. אני מתחיל להבין את אבות-אבותיי הליטאים שהקימו במאה ה-19 את "תנועת המוסר", וניסו להכניס לישיבות השמרניות – בהן למדו רק תלמוד - את עולם הערכים של ספרות המוסר. לא אומר שאינני נהנה מכמה אמרות חכמות וציוריות של החסידים, אך ליבי שייך למתנגדים, לליטאים.
הדמות התנ"כית
האדם שאיתו הייתי רוצה להיפגש הוא שלמה המלך. ללחוץ את ידו ולומר לו יישר כוח על שלושת ספריו. על שיר השירים הייתי אומר לו: שיחקת אותה. על משלי הייתי אומר לו: חבל על הזמן. על קהלת הייתי שותק ומחכה לשמוע מה יש לו להוסיף לאדם בן ימינו.
המצווה החביבה
"שילוח הקן". המצווה הזאת אומרת: אם מצאת קן של עופות ואתה רוצה לאכול את הגוזלים – מותר לך לקחת אותם מהקן, אבל לפני כן עליך לגרש את האם כדי שחס וחלילה היא לא תראה אותך גוזל את גוזליה. אין מצווה עמוקה מזאת לטיפוח החמלה האנושית כלפי בני אדם.
זיכרון משיעור תנ"ך
משיעורי התנ"ך אני זוכר הרבה טקסטים בעל-פה. היפה שבהם: פרק ל"ז ביחזקאל. "הייתה עליי יד ה', ויוציאני ברוח ה' ויניחני בתוך הבקעה והיא מלאה עצמות". לשון מלאת רוממות, חיזיון דרמטי ציורי להפליא, ואמונה עמוקה בדברים שמעל לטבע. אנחנו בעד הנביא יחזקאל!
בצעירותי, כמעט בכל בית חילוני היו שלושה ספרי חובה: התנ"ך, ספר האגדה, ופרקי אבות. גם ביצירה התרבותית שולבה יהדות, וכך כתבתי את השיר על "נח", או את השיר "יעלה ויבוא", שמתאר ארבע דמויות תנ"כיות, בלי להזכיר את שמן. באותה תקופה כולם הכירו את ספר הספרים, וידעו במי מדובר.
השבת שלי
היהדות הדתית קראה לשבת "שבת קודש". החילונים אימצו את המונח "שבת מנוחה". בקיבוץ שבו גדלתי, הדבר החשוב בשבת הייתה המנוחה. המנוחה היתה קודש, ועל זה אני משתדל לשמור.
החג האהוב
פסח. בעיקר בזכות האוכל השונה, האווירה המשפחתית והקריאה המשותפת של ההגדה, המגלה כמה אנשים סביבנו, משכילים ונאורים, אינם יודעים עברית. הפסח שעליו גדלתי, בקיבוץ יגור, צרב בנשמתי סטנדרטים גבוהים מדי. קריאת ההגדה נעשתה בעברית קפדנית לעילא, וההגדה עצמה כללה את כל סיפור יציאת מצרים, דבר שחסר לי מאוד בהגדה המסורתית, שלא רק שאיננה מספרת את סיפור יציאת מצרים, היא אפילו אינה מזכירה את שמו של משה רבנו.
יום כיפור
בערב יום הכיפורים אני שומע וחוזר ומשמיע לבני משפחתי את השיר "ונתנה תוקף" בלחן המצמרר של יאיר רוזנבלום. אחר כך אני הולך לבית הכנסת לשמוע "כל נדרי". במשך היום אני יושב בבית וקורא ספרי יהדות.
תרבות יהודית
המילה "תרבות" זרה ליהודים. היא נזכרת בתורה פעם אחת בלבד במשמעות שלילית: "תרבות אנשים חטאים". עד היום לא מצאה העברית דרך להבדיל בין המילה "תרבות" כ"קולטורה" - לבין המילה תרבות כ"ציוויליזציה". בנושא הקולטורה אני חושב שהתרבות היהודית הגיעה להישגים מדהימים, כמעט בכל תחומי החשיבה והיצירה האנושית. מבחינת ציוויליזציה – אלוהים ישמור.
זהות יהודית
הזהות הישראלית צריכה לכלול גם ערכים של יהדות עתיקה. התנ"ך הוא לא ספר היסטוריה, הוא חלק מהזהות שלנו. צריך להנחיל אותו.
פרשת השבוע
יש בלי סוף רבנים וחכמים שדורשים על פרשת השבוע, אבל הבעיה היא שהם לא משלבים הומור. החכמים האלה - והם באמת חכמים - מזכירים לי את היהודי שהגיע לעיירה ביום שישי אחר הצהריים, ושאל אנשים היכן הוא יכול לקשור את החמור שעליו רכב. "תביא את החמור לרב", הם אמרו לו, "הרב יודע לקשור כל דבר לפרשת השבוע".
המגיד מדובנא
אני לא עומד בדרגה שלו, אבל "המגיד" ידע שאנשים רוצים ליהנות מפרשת השבוע, ולכן שילב הומור, משלים ודוגמאות מחייהם של היהודים באותה תקופה. הוא מספר, למשל, על אדם שרצה להתחתן - וביקש מאביו להושיב בראש השולחן את העניים, ואילו את העשירים ביקש להושיב מאחור. האב הסביר לבן שהעשירים באים כדי להיראות, ואם יישבו במקום חשוך הם יתאכזבו. לעומת זאת, עניים מגיעים לחתונה כדי לאכול, ואם תשים אותם מלפנים, במקום מואר, הם יתאכזבו. וכל המשנה ממנהג הבריות, ידו על התחתונה.
גם אני מנסה להכניס הומור ופירושים משלי לתוך דרשות פרשת השבוע. לדוגמה, בפרשת תולדות יש כפילות בפסוק "אלו תולדות יצחק בן אברהם - אברהם הוליד את יצחק". רש"י מסביר שליצני הדור טענו כי יצחק הוא בנו של אבימלך. אני מסביר שמכיוון שאברהם גייר מאות אנשים, כמו כל הגרים, נקראו אותם אנשים "בני אברהם". לכן היה חשוב להבהיר שלא כל אחד שכונה באותה תקופה "בן אברהם", היה אכן בנו של אברהם, לעומת יצחק שכן היה בנו של אברהם. לכן היה צורך להבהיר את זה.
את טוריו ב-ynet הקדיש טהרלב לזכרו של המגיד מדובנא, ר' יעקב קרנץ (1806-1740), "אהוב ליבו של הגאון מווילנה, שידע לתבל את הפירושים שלו לפרשת השבוע בסיפורים ומשלים מלאי הומור, שנלקחו מחיי היומיום של אבות אבותיי בליטא".
גן העדן שלי
גן העדן שלי הוא ספרייה. גם אם יוסיפו לי מסביב לבניין הספרייה נהר של שמן, נהר של יין, נהר של דבש ונהר של אפרסמון, אני מניח שלא אשים לב אליהם.
מילה לאלוהים
אצטט שלוש שורות משיר שלי, "חלקת אלוהים": "דבר לא אבקש, רק אבן קטנה/ ראשי להניח בצל הזית/ ולשקוט ארבעים שנה".
