בראשית שנות ה-60, מדינה שלמה שאלה שאלה אחת: "איפה יוסל'ה?". נחמן שטרקס, חרדי שגידל את נכדו יוסל'ה שוחמכר בן ה-8, סירב להחזיר אותו להוריו בגלל שקיימו אורח חיים חילוני. יוסל'ה הקטן הוחבא במקומות שונים בישראל, הוברח לחו"ל עד שבסופו של דבר נמצא כעבור שנתיים על ידי המוסד בברוקלין - והוחזר למשפחתו.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
אחת המעורבות באותה פרשה שהעלתה את המתיחות בין חרדים לחילונים הייתה רות דן דוד, גיורת מצרפת שהשתייכה לקהילת נטורי קרתא האנטי-ציונית. בן דוד, שבתקופת מלחמת העולם השנייה לקחה חלק בפעילות של ארגון המאקי, המחתרת האנטי-נאצית בצרפת, ניצלה את כישוריה מאז וסייעה בחטיפתו של שוחמכר. היא זייפה בדרכונה את רישום שמו של בנה קלוד ורשמה אותו כקלודין. את שוחמכר היא חיפשה לילדה, וכך אנשי בקרת הגבולות שציפו לאתר ילד חטוף לא חשדו כשראו לנגד עיניהם ילדה, דבר שהתאים לרישום המזויף בדרכון. שוחמכר שהה במקומות שונים בעולם. הוא היה במשך שנה בשווייץ ומשם הועבר לצרפת, ובסופו של דבר לארצות הברית.
כשראש הממשלה דאז דוד בן גוריון הבין שמאמצי המשטרה לאתר את יוסל'ה מעלים חרס, הוא הורה לאיסר הראל, ראש המוסד, להתגייס לחיפושים אחר הילד. הראל העריך שהילד הועבר לאירופה והפעיל עשרות סוכנים ומתנדבים בחיפושים אחריו בקרב קהילות חרדיות ביבשת. אחד הסוכנים סיפר להראל כי בקהילה החרדית באנטוורפן שבבלגיה מספרים על גיורת בעלת יכולות מרשימות הפועלת במדינות שונות. הראל העריך כי אותה גיורת קשורה לפרשה, הם הצליחו לאתרה וגילו כי היא מוכרת את ביתה בצרפת. אנשי המוסד התחזו לבני זוג המתעניינים ברכישת הבית, ונפגשו עמה. בן דוד חשבה שהם נוסעים לעורך הדין שלהם על מנת לחתום על העסקה, אך כשהגיעה לבית עורך הדין לכאורה הסתבר לה שנחטפה. היא הוחזקה בדירה במשך שבועיים, נחקרה על ידי אנשי המוסד אך סירבה לשתף במידע. במקביל נעצר בארץ בנה של בן דוד, אוריאל (קלוד במקור), והודה שאימו מעורבת בפרשה. על פי הראל, הוא הצליח בסופו של דבר להוציא מבן דוד את מקום הימצאו של הילד, בעזרת המידע שנתן בנה אוריאל.
בן דוד נולדה ב-1920 בצרפת למשפחה נוצרית קתולית. שמה המקורי היה לוסט מדליין פיריי. בגיל 19 היא התחתנה עם חייל צרפתי והביאה איתו לעולם את קלוד, שלימים התגייר ושינה את שמו לאוריאל. כעבור שלוש שנים בני הזוג התגרשו. כשהייתה בת 30 עברה בן דוד גיור רפורמי בפריז. שנתיים לאחר מכן היא התגיירה כהלכה בחצרו של אדמו"ר בבלגיה. בישראל היא השתייכה תחילה לקהילות שונות בחברה הדתית-לאומית, לאחר מכן עברה לחברה החרדית ומשם המשיכה אל קהילת נטורי קרתא. בן דוד אף נישאה למנהיג הקהילה, הרב עמרם בלוי, שהיה אז בן 70 ומבוגר ממנה במידה ניכרת. הנישואים הללו עוררו מחלוקת קשה בחברה החרדית. האדמו"ר מסאטמר הרב יואל טייטלבוים אומנם נתן את הסכמתו, אבל רבני העדה החרדית התנגדו בתוקף - הם ראו בנישואין בין רב במעמד כזה לגיורת פחיתות כבוד. בעקבות החרם שהוטל עליו נאלצו בני הזוג להתחתן בטקס קצר וצנוע לאחר חצות, והעתיקו את מקום מגוריהם לתקופה מסוימת לבני ברק.
כמי שהשתייכה לזרם המתנגד בחריפות למדינת ישראל, בן דוד הרבתה להתבטא נגד הציונות. היא טענה שהציונים אינם יהודים טובים אלא סתם "ערב רב". בית המקדש, כך אמרה, ייבנה באמריקה מכיוון ששם אין ציונים. יש האומרים שהייתה קיצונית בדעותיה אף יותר מבעלה - היא יעצה לו לעזוב את ישראל ולהשתקע בצרפת. שנאתה לציונות ולישראל הייתה כה עזה שעד ליומה האחרון היא סירבה לשאת תעודת זהות, ויתרה על כספי הביטוח הלאומי, החרימה את המטבע הישראלי והעדיפה להשתמש במטבע זר. היא כמובן לא הצביעה בבחירות ונהגה לצום ביום העצמאות. בהלווייתה, כשבנה אוריאל קרא קדיש עליה, אחת הנוכחות במקום אמרה: "עכשיו רבי עמרם לא יהיה יותר בודד בשמיים בשנאה שלו לציונים".
בימים אלו מסיימת נכדתה של בן דוד, נחמה דוידסון, לכתוב את הספר הביוגרפי על סבתה, שבו ייכללו סיפורים שטרם פורסמו ונודעו לציבור. "נטורי קרתא זו חברה שלא מקבלת חוזרת בתשובה, אז גרים? בכלל לא", מתייחסת דוידסון להתנגדות החריפה לחתונת סבתה.
דוידסון מבטיחה כי אף שמדובר בסבתה היא איננה מתכוונת לעשות לה הנחות בספר: "אני לא בטוחה עד כמה המשפחה שלי תאהב את זה, אבל חשוב לי להציג אותה כפי שהייתה באמת. היא דמות מאוד מורכבת. היו בה הרבה סתירות פנימיות. היא הייתה אישה רחמנית וגומלת חסדים, אבל המעורבות שלה בפרשת יוסל'ה היא אכזרית וסותרת את הצד הזה. היא אישה מאוד מרובדת, ולכן אני מביאה את הסיפור שלה מעשרה קולות שונים. כל אחד מראה צד אחר שלה".
"היא לא הייתה סבתא פשוטה", אומרת דוידסון. "היא הייתה אישה קיצונית, אבל לאו דווקא מבחינה דתית. היא הייתה דרמה-קווין בכל דבר. החל מהדברים קטנים, אפילו ההתעטשות שלה לא הייתה רגילה. הכול היה אצלה בגדול. אי אפשר הייתה להתעלם מהנוכחות שלה למרות גדרות הצניעות. היא ניסתה להיטמע בכל חברה שהגיעה אליה, אבל אף אחד לא קיבל אותה באמת. גם הרפורמים לא באמת קיבלו אותה".
"בכל חברה היו מתלחששים עליה", ממשיכה דוידסון. "גם כשהיא הגיעה לחברה החרדית ונישאה למנהיג נטורי קרתא, למרות החזות ושמירת המצוות היא תמיד בלטה, היא תמיד הייתה שונה. היא הייתה אישה מאוד ממגנטת באישיות שלה. מישהי שהייתה בין אנשי המוסד שחטפו אותה אמרה לי שהיא הקסימה אפילו את השובים שלה. מספרים שאיסר הראל אמר לה שחבל שלא ניצלה את היכולות שלה לטובת המדינה, והיא אמרה לו 'אין סיכוי שהייתי עושה את זה'. למרות שהוא כעס עליה, הוא מאוד התרשם ממנה".
בן דוד, שתיעדה בעצמה את קורות חייה בספרה "שומרי העיר", העידה כי במשך כל ילדותה חיפשה ושאלה שאלות ולא קיבלה את הדברים כהווייתם. "אי אפשר היה למכור לה סיפורים, היא תמיד חיפשה את הדרך", מתארת דוידסון את סבתא. "היא ניסתה לדעתי לייחס לעצמה יותר תכונות רוחניות. היא באמת הייתה מאוד רוחנית ופילוסופית, אבל היא ייפתה את המציאות. מנקודת המבט וההבנה שלי, האכזבות שהיא חוותה בחיים הובילו אותה בכל פעם לחפש הלאה. לדעתי היא לא מצאה את מקומה אף פעם בשום מקום. היא הייתה אישה שאי אפשר היה לרצות. לא היו לה מנוחה ושובע, היא לא הייתה מאושרת. זו הטרגדיה שלה, וזה מה שמסכם את הספר שלי. היא לא מצאה את מקומה, בטח שלא בנטורי קרתא. היא עברה את כל קבוצות הביניים האפשריות. בכל מקום היא נכנסה, למדה, הבינה, לא קיבלה את המנוחה והמשיכה הלאה. היא חשבה שבקבוצה אחרת היא תמצא את עצמה, ובכל חברה כזו היא עברה שטיפות מוח. המעבר שלה מחברה לחברה לא נבע מחוסר עמוד שדרה, להיפך. בכל פעם היא חשבה ששם הוא תמצא את המנוחה ואת הנחלה. בנטורי קרתא היא הגיעה למעשה לקצה הסקאלה, לא היה לה לאן להמשיך. הנישואים לרב בלוי היו מבחינתה חותמת ההכשר הכי גדולה לכך שהיא יהודייה.
"היינו מתארחים אצלה בשבתות", נזכרת דוידסון. "בגלל שגדלנו בתור דתיים-לאומיים, היינו בחשש שלא להרגיז אותה, לא לדבר על פוליטיקה ועל דברים שאין בינינו הסכמות לגביהם. היא לא הסכימה עם הדרך שלנו, ורצתה מאוד שנלך לבתי ספר ברוח של נטורי קרתא. אני זוכרת שפעם היא באה אלינו הביתה, הייתי עם חולצה מעל המרפק והיא כיסתה את העיניים. האינטראקציה בינינו הייתה מינימלית וטכנית. מעולם לא דיברה איתנו על פרשת יוסל'ה. היא דיברה הרבה על אמא שלה, על הקשר הטוב שהיה ביניהן, על הצער שהיא נפטרה צעירה ועל הקושי והגעגועים שלה אליה. היא תמיד הייתה עסוקה וטרודה בענייני ציבור. רוב הזמן היא הייתה בחו"ל, אוספת כספים למשפחות נזקקות, להכנסות כלה. אף פעם לא ידענו לאן היא נוסעת, מתי היא חוזרת או איפה היא נמצאת. היא הייתה סבתא בשלט רחוק. הייתי די צעירה כשבעלה נפטר. אני זוכרת את השבתות שהיינו שם, זוכרת את הילדים והנכדים שלו מגיעים לאחל לו שבת שלום. כסבא מבחינתי הוא היה איש מאוד חביב ונחמד עם זקן גדול ועיניים מחייכות".
בפרשת יוסל'ה שוחמכר היא לא מפנה אצבע מאשימה רק כלפי סבתה, אלא גם כלפי הממסד: "לדוד בן גוריון לא היה אכפת באמת מהילד. היה אכפת לו מההשלכות של הסיפור, שערער את הריבונות ועשה צחוק מבית המשפט ומהמשטרה. המעמד הפוליטי שלו היה מעורער, והוא רצה לעשות מעשה הרואי ולמקד את תשומת הלב בו. זו הפרשנות שלי".
דוידסון חושפת לראשונה כי גם אביה אוריאל, בנה של בן דוד, היה מעורב בחטיפתו של יוסל'ה: "הוא היה המוח בתכנון החטיפה. סבתא רק סייעה. הוא לא ידע לאיזה ממדים זה יתגלגל. כשהוא הבין את גודל הטרלול הוא ניסה להוריד את אמא שלו מזה, אבל היא לא הייתה מוכנה להקשיב לו.
"המקום הראשון שאליו העבירו את יוסל'ה היה לשווייץ, לישיבה של הרב פוזן", פורשת דוידסון את השתלשלות החטיפה. "באותו הקיץ שהוא היה שם, אמא שלי הייתה באותה ישיבה ושימשה או-פר של הילדים של הרב פוזן. כל הילדים בבניין היו בלונדינים, חוץ מילד אחד עם שיער שחור שאמרו שקוראים לו מנחם. זה היה יוסל'ה. אמרו לאמא שלי שהאמא של הילד הזה היא גיורת מצרפת. יום אחד כשרות הגיעה לבקר את יוסל'ה, אמרו לאמא שלי 'בואי תכירי את הגיורת', אבל היא לא רצתה. כשנה וחצי לאחר מכן אמא שלי הייתה בדנמרק, היא פתחה את העיתון, ראתה את התמונה של יוסל'ה ואמרה 'זה מנחם, זה מנחם'".
4 צפייה בגלריה
יוסל'ה שוחמכר לאחר שחזר לחיק משפחתו. ''המעורבות של סבתא בפרשה אכזרית''
(צילום: דוד רובינגר)
דוידסון מספרת שככל שנכנסה לעובי הקורה של פרשת יוסל'ה שוחמכר, היא הזדעזעה יותר ויותר מההתנהגות של סבתה. "כאמא אני היום מאוד מזועזעת מהעוול ומהפשע שבוצע פה. אין שום דבר בעולם שיכול להצדיק פעולה שכזו. זה הכניס אותי לסוג של הלם. איך היא הייתה מסוגלת? איך כאמא היא לא הבינה את העיוות? איזו אידיאולוגיה יכולה להצדיק מעשה שכזה? היא אמא לילד בעצמה, איך היא מסוגלת לשתף פעולה עם מעשה שכזה?"
בפגישה שהתרחשה לפני כשנה בין יוסל'ה לבין אבא של דוידסון, היא ביקשה את סליחתו. "היה לי מאוד חשוב לבקש מיוסל'ה סליחה, כי סבתא לא הסכימה אף פעם להודות במה שעשתה ולהתנצל. ניסו להפגיש ביניהם. יוסל'ה התנה את הפגישה בכך שתבקש ממנו סליחה, אבל היא סירבה. כאמא, כנכדה של רות וכאזרחית ישראל, ראיתי צורך לבקש ממנו סליחה. זה נורא איך השתמשו בילד הזה כל אחד למטרותיו. יוסל'ה אמר באותה הפגישה שכילד הוא נהנה וחווה חוויות שאף ילד לא חווה. מבחינתו אלו היה שנתיים של כיף, עד שלב מסוים שבו הרגיש שהוא כלוא".
פרשת יוסל'ה שוחמכר לא הייתה היחידה שהעסיקה את סבתה. "הרבה שנים היא חיפשה אחרי ילד שנעלם בשנות ה-60 בשם משה שמעון. במסגרת חיפושיה אחריו היא הגיעה לירדן, לסוריה וללבנון. היה לה ממש חלום למצוא אותו ולהשיב אותו למשפחה. היא הייתה נוסעת למנזרים לחפש אותו. לא ממש ידענו איפה היא, אבל מדי פעם היינו שומעים על משהו שקרה לה דרך העיתון, כמו למשל שהיא נשדדה. היא הייתה בלבנון ונפגשה שם עם יאסר ערפאת ועם נביה ברי, יו"ר הפרלמנט הלבנוני. כמה ימים לפני הנסיעה שלה ללבנון, אבא של זכריה באומל (מנעדרי הקרב בסולטאן יעקוב - נ"פ) נפגש איתה בבית בשכונת בית וגן. הוא ביקש ממנה שתנסה להביא ידיעות לגבי מה שעלה בגורל בנו. כשהיא הייתה בסוריה, הביאו לה את הספר הביוגרפי שלה מתורגם לערבית. מסתבר שזה היה חומר קריאה חובה לקצינים בסוריה".
בין מפגשיה עם מנהיגי העולם הערבי והמוסלמי פגשה בן דוד בצרפת את רוחאללה ח'ומייני, המנהיג העליון של איראן. "היא ניסתה להציל יהודים באיראן", מסבירה דוידסון את פשר הפגישה. "היא גם נסעה לאיראן כדי להציל סוחר יהודי שנכלא באשמת שיתוף פעולה עם הציונות, כשבעצם חמדו את הכסף שלו וגזרו עליו גזר דין מוות. היא חשבה שעמדותיה האנטי-ציוניות יפתחו לה דלתות למנהיגי העולם הערבי. בסופו של דבר היא לא הצליחה להציל את הסוחר ההוא".
את השנתיים האחרונות לחייה היא העבירה בבית אבות בלונדון לאחר שעברה אירוע מוחי. דוידסון סעדה אותה עד למותה בשנת 2000. "היא איבדה את היכולת ללכת והייתה מבולבלת. עזבתי הכול בארץ ונסעתי ללונדון כדי לטפל בה. היא לא תקשרה. סבתא, למרות הצניעות, הקפידה מאוד על המראה החיצוני שלה, אשמה קרמים. יום אחד בבית החולים כשדחפתי את כיסא הגלגלים למעלית היא ראתה את עצמה במראה והייתה מזועזעת. היא לא האמינה שהיא נראית ככה. כסבתא היא הייתה מפחידה ולא נעימה, אבל בשנתיים האחרונות איתה, כשהייתה בלי כל האידיאולוגיה, הייתה פתאום קרבה פיזית שיצרה קרבה נפשית שלא הייתה לי איתה קודם לכן. גיליתי פתאום סבתא שלא הייתה לי כל החיים. היא תמיד הייתה אישיות ציבורית שמופיעה בכותרת, לא היה לה זמן להיות סבתא. השנתיים האחרונות היו השנתיים שלה כסבתא".
