1.

הפעם הראשונה שהופעתי בטלוויזיה, כמעט והייתה הפעם האחרונה.
הכול בגלל יהודית.
זה קרה לפני 25 שנה, בחנוכה, בערוץ הראשון, כשסיפרתי שם על יהודית שכרתה את ראשו של הולפורנס, בחרב.
אבל זה היה הראש שלי שכמעט נערף.

2.

אלה היו ימים אחרים. לפני עידן הדתיים בטלוויזיה, לפני עידן הפמיניסטיות הדתיות בטלוויזיה.
הגעתי לשם רק כי חיפשו דתייה נחמדה שתגיש פינה בתוכנית הדת של מוצאי השבת. אמרתי למפיק: איזה יופי שהפינה הראשונה שלי תשודר בחנוכה! אני אספר את סיפורה המופלא של יהודית.
הוא חייך. העיניים שלו נצצו. אני חייכתי אליו בחזרה.
בשלב הזה כולם עוד חייכו.
נראה לי שאפילו יהודית חייכה בשמיים, אחרי שניגבה את הדם של הולופורנס מהחרב.

3.

יש חוקרי מקרא שטוענים שזה בכלל לא קרה, שכל סיפור יהודית נכתב למטרות תיאולוגיות.
אבל אני לא למדתי על יהודית באולפנה, דווקא בגלל שהסיפור לא נחשב חינוכי במיוחד. אישה מפתה גבר ביופיה ובחוכמתה? אישה לוקחת חרב ועורפת ראשו של שר צבא?
אני מנסה לדמיין את המורה הקפדנית שלי מלמדת את הסיפור הזה, ולא מצליחה.

4.

כל המצלמות באולפן מכוונות אליי.
הלב שלי דופק מהר מאוד. המפיק מחייך אליי בעידוד. אני בולעת רוק ומתחילה לספר:
"לפני הרבה שנים, בעיר ושמה בתוליה, חיה אישה ושמה יהודית בת מררי, והיא היתה יפה וחכמה ואמיצה".
המנחה עוצר אותי ושואל איפה זה בתוליה. אני מתכווצת, איפה זה באמת?
היום אני כבר יודעת שזו כנראה מטאפורה לבתולין, שמראה שיהודית היתה אישה מהוגנת, יש טוענים שאולי מדובר בבית-אל, למרות חוסר ההתאמה ההיסטורית. אבל בשלב הזה אין לי שום מושג מה לענות.

5.

המנחה מתכופף לעברי, "אולי נדבר על חנה ושבעת בניה?" הוא מציע.
חנה היא האם הגדולה, האם המקריבה. חנה שרדה את מבחן ההיסטוריה בזמן שיהודית נשכחה.
אני אומרת לו: באתי לדבר על יהודית אז בוא נמשיך.
הקול שלי צייצני מאוד ואני רואה שהוא מחזיק כרטיסייה שעליה כתוב בגדול, "חנה ושבעת בניה". הוא מסמן משהו למפיק.

6.

הולופורנס היה שר הצבא של נבוכדנצר, והוא צר על העיר בתוליה שכמעט ונפלה, ואז באה יהודית.
היא יוזמת פגישה עם הולופורנס, ומאחר והיתה אלמנה יפה וחכמה, הולופורנס מרוצה מאוד. יש לו רעיונות בראש. כל מיני רעיונות. הוא רוצה ש...
מאחורי המצלמה המפיק מסמל משהו והאור האדום שמולי כבה בבת-אחת.

7.

אני מדלגת על החלק שבו יהודית והולופורנס לבד באוהל, הם שם לבד באוהל...
ואחרי שהוא נרדם, יהודית לוקחת חרב גדולה ועורפת את ראשו.
באם! אני מדמיינת אותה עושה את זה. לא בזעם, אלא בקור רוח. זה אותו קור הרוח שבו אני מביטה במנחה. הוא קופא במקומו.
אחר כך המפיק יקבל מכתבים מצופים שהתלוננו על כך שנראיתי מרוצה מדי, כשתיארתי את החרב המונפת על ראשו של הולופורנס.
באם! היא עורפת את ראשו.
המנחה לוגם מכוס המים שעל השולחן. זו לגימה גדולה מאוד, "אז אולי נעבור לחנה ושבעת בניה?" הוא מציע שוב.
אבל אני עם יהודית.

8.

אחרי שהיא סיימה לערוף את ראשו, היא הציגה אותו לראווה בפני צבאו, שרק נתן הצצה אחת בראש הכרות הזה ונס הרחק.
יהודית חזרה הביתה ונערכו לכבודה חגיגות שנמשכו שלושה ימים. מספרים שרבים ביקשו את ידה, אך היא סירבה לכולם.
מעניין למה.

9.

המנחה שוב מתערב ואומר שהסיפור הזה דומה מאוד לסיפור יעל וסיסרא, "אז למה על יהודית בקושי שמענו?" הוא שואל.
הפעם התשובה שלי מוכנה מיד: כי בניגוד ליעל, יהודית נחשבת גברית ולא טבעית. יעל ישבה לה באוהל כמו אישה טובה, כשסיסרא מגיע לשם, והיא פשוט מנצלת את ההזדמנות והורגת אותו.
יהודית, לעומתה, יזמה ופעלה ולקחה את החרב בידיים. ואנחנו לא נשכח לה את זה.
יכול להיות שהקול שלי רם מדי? נלהב מדי?
אני מחייכת למצלמה, אבל אף אחד באולפן לא מחייך אליי בחזרה.

10.

עוזרת ההפקה נכנסת ומניחה מגש סופגניות על השולחן. הריבה אדומה כהה.
אף אחד לא טועם מהן.

11.

בסוף היום אראה אותה זורקת אותן לפח.
לפני זה היא תיגש אליי, "אני דווקא אהבתי את מה שאמרת על יהודית". נשמע כאילו היא מנחמת אותי, אבל לא ברור על מה.
אני לוקחת סופגנייה ונוגסת בה. הדם זורם לי על הסנטר.
  • הטקסט נכתב רק בהשראת הסיפור האמיתי. בסיפור האמיתי המפיק והמנחה דווקא תמכו בי. אבל המכתבים מהצופים, ובכן... הצופים לא היו מאושרים כלל וכלל.

נשות התנ"ך: