שמו של פרופ' שלום רוזנברג כבר הלך לפניו כשהגעתי, סטודנט צעיר, לאוניברסיטה העברית בהר הצופים. אם איחרת לשיעור – יותר נכון, אם לא הקדמת ברבע שעה – לא היה סיכוי לתפוס מקום בחדר. היית צריך לעמוד ליד הקיר, לצבוא על החלון, להקשיב מעבר לדלת הפתוחה. אבל מהר מאוד שכח התלמיד שהוא עומד ועתיד לעמוד זמן רב על רגליו.
השיעור הסתחרר מאסוציאציה לאסוציאציה, מדברי פילוסוף ימי-ביניימי לציטוטי יצירות קולנועיות, מפרשן מקרא קראי לאזכור של סיפור ילדים שפתאום התברר שנושא מאחוריו עומקים ועד לסיפור של רבי נחמן, וחוזר איכשהו בסוף השיעור חזרה אל הפילוסוף הימי-ביניימי שממנו התחלנו – והכול עוקב והכול לוגי והכול בחיוך ובהתלהבות של נער שמגלה לראשונה את עולם המחשבה האנושי, והנער כבר אז בעשור השישי לחייו.
אהבת האדם וסקרנות אינסופית התאחדו בפרופ' רוזנברג, שהלך לעולמו במוצאי השבת בגיל 88. קטן כגדול קיבלו אצלו אותה תשומת לב; הקשבה מלאה למה שיש להם לשאול ולענות, כשהוא הופך בדבריהם ומוצא בהם טעם ונושא ונותן בהם, ובסופו של דבר יצא השואל או המשוחח – קטון כגדול, יונק עד איש שיבה, סטודנט צעיר ופרופסור מכובד – עם תובנה מפתיעה, עם הדגמה שלא חשב עליה, עם נקודה חדשה למחשבה.
כשניסה להמחיש לשומעיו את דעתו של הרמב"ם, כי הקדוש ברוך-הוא מעל לטבע אבל לא מעל ההיגיון, הוא סיפר סיפור: אתה משחק שחמט עם מלאך. המשחק מתחיל לפי כל הכללים, כל הכלים על מקומותיהם החוקיים, רץ אחד על השחור ורץ אחד על הלבן, והמשחק גם מתנהל לפי כל הכללים, אבל פתאום באמצע המשחק אתה מגלים ששני הרצים של המלאך על אותו הצבע. יכול להיות או לא יכול להיות? אני זוכר עד היום את ההפתעה מהדוגמה הפשוטה הזו, והמחשבה איך לא חשבתי עליה קודם.
בין הברווזון המכוער לגורל היהודי
בספרו "בעקבות הכוזרי", אחרי פרקים כגון "פרק במטפיסיקה", "צלם אלוקים", "ידיעה ובחירה" ו"הרע והשגחה פרטית", באים פרקי הסיום שכותרותיהם הן: "סינדרלה", "היפהפייה הנרדמת", "הברווזון המכוער" ו..."בעקבות ריה"ל". הנה ציטוט מתוך "הברווזון המכוער":
"אני מאמין בברווזון המכוער. הביצים זה עתה בקעו ומהם יצאו ברווזונים. כולם געגעו בצוותא. ביצה אחת השתהתה, וממנה יצא ברווזון יוצא דופן. כמה מכוער ברווזון זה! ראו את אפו הנשרי, הוא כל כך משונה ומסורבל, אי אפשר שלא להרביץ לו... אנדרסן קיצר ולא סיפר את כל הסיפור. הוא לא סיפר שהברווזון פגש בדרכו עופות שצעדו צעידת אווז. הוא אף לא סיפר שבדרך פגש חרק שאת סיפורו סיפר קפקא. 'פעם הייתי אדם, קראו לי ג'ורג' סמסה' – סיפר החרק לברווזון – 'אבל חוקי נירנברג הפכו אתי לחרק'"...
ומשם עובר הפרק בצורה טבעית לחלוטין לדברי רבי יהודה הלוי על הסבל של ישראל, וכך זורם לו אל ההמשך המשפט: "הציונות היא ההכרה שהוא אינו ברווז אלא ברבור. הכרתי זו שאני ברבור, היא הציונות". המשך הפרק משלב במסכת הזו את דבריו של הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק על ברית הגורל וברית הייעוד.
וכך הפכה היפהפייה הנרדמת לארץ ישראל, ונעל הזכוכית של סינדרלה לעקבות המשיח, ועל הכול שורה רוחו של מספר הסיפורים הגדול, רבי נחמן מברסלב.
לזרום באוקיינוס הידע האנושי
הנפש החסידית הגועשת שלו נבעה מתוכה דברי פילוסופים כבדי ראש ומסות היסטוריות, כשבתוך הדברים משולבים גם דבריהם של חולמים אחרים כמו שלמה מולכו, ומשם ליצחק בשביס-זינגר ולסרט "החותם השביעי" של אינגמר ברגמן, וחזרה למדרשי חז"ל ולעמנואל לוינס ולספר איוב וכמובן לרב קוק. הכול בטבעיות, הכול בעולם אחד ואחיד, של יהודי פשוט שלמד דף יומי באוזניות מִקלטות, כפי שסיפר אחד מבניו בהלוויה, ואמר תהילים בנסיעות כאחרון יהודי העיירה. מה ההבדל? בכל דבר יש משמעות, בכל דבר יש רז, בכל דבר יש מה להעמיק, לחשוב, לנתח, להגדיר, להבהיר, לשלב עם אוקיינוס הידע האנושי ולזרום הלאה. לא היה מתוחכם כמוהו, לא היה תמים כמוהו.
הקיום האנושי ומשמעויותיו זכו אצלו כל פעם מחדש להארה חדשה ומפתיעה, לניסוחים שיצאת איתם מהפגישה איתו כשאתה יודע שאלה דברים שלא תשכח עד סוף ימיך. אי אפשר היה להפתיע אותו עם איזה הוגה שהוא לא שמע עליו. בשיחת מסדרון אקראית איתו במכללת הרצוג סיפרתי לו פעם על דברים של הרלב"ג שהפתיעו אותי בנושא מסוים, ונעניתי בסקירה מיידית על רגל אחת של חייו המרתקים של הגאון הרנסנסי הזה, שהיה חכם תלמודי ופרשן מקרא מקורי וחשוב – וגם מתמטיקאי ואסטרולוג ופילוסוף אריסטוטלי וממציא כלי ניווט שימאים השתמשו בהם מאות שנים.
לא הייתה שיחה איתו שלא יצאת ממנה עם תובנה חכמה חדשה. לעיתים קרובות אלה היו דברים שהוא חשב עליהם באותו הרגע, או לפחות כך חש השומע. הוא לא היה מהאנשים שמחפשים אנשים אחרים כדי להרצות להם את משנתם, אלא תמיד כדי לחשוב יחד מחדש על עניין ישן, עד שהשומע היה מרגיש שותף בחדוות הגילוי.
היהודי הציוני החם הזה, שעלה בבגרותו מארגנטינה והפך לאחד מגדולי מורי המחשבה היהודית, לא חי במגדל השן האקדמי. היו לו השקפות עולם ברורות למדי. הוא נמנה עם מייסדי "מימד", המפלגה הציונית-דתית המתונה שייסד הרב יהודה עמיטל. בפוליטיקה הוא לא האריך ימים, אבל אחר כך נמנה עם מייסדי "בית מורשה" ו"מעלה", מוסדות ששמו להם למטרה את פיתוחה של תרבות יהודית מודרנית פתוחה ומחויבת באופן מלא להלכה ולמסורת, היה חבר ב"נאמני תורה ועבודה" שנחשבת תנועת שמאל דתית – ובכל זאת, למרות האופי היהודי הווכחן והנרגן של העם הזה והמגזר הדתי-לאומי במיוחד, הוא לא הסתכסך עם איש. וכי איך אפשר להסתכסך עם אדם שכל דבר מעניין אותו, שכל משנה ראויה אצלו לעיון, שכל בר שיח ראוי לדיון, שכל מטרתו לעשות טוב?
כך הוא יישאר בזיכרוני: הולך במסדרונות מכללת הרצוג כשהוא גורר אחריו מין תרמיל בעגלת קניות, עמוס ספרים, בדרך לשיעור, ועוצר ליד קולגה שיכול להיות צעיר ממנו בארבעים שנה כדי לספר לו על רעיון שצץ במוחו, לשאול אותו משהו מתחום התמחותו של הקולגה ולהעיר על התשובה משהו שישאיר את האיש מהורהר – כולו מחשבה וכולו מציאות, בדרכו הלאה לתחנת התובנה הבאה, משאיר אחריו שובל של חיוך, של הומור טוב לב ושל אהבת הבריות.
- ד"ר חגי משגב הוא מרצה באוניברסיטה העברית ובמכללת גבעת וושינגטון
