בין יפו לפולין: מסע עם המשלחת הישראלית שליוותה למנוחות את הכומר היהודי
(צילום: גיל יוחנן, עריכה: תמר אברם)
בין העצים, לפני מצבה אפורה, פשוטה למראה, עמדו צפופים בצינת נובמבר מאות אנשים. כולם היו שם כדי להשתתף בהלוויה של אדם אחד שחי בשלום תחת שתי זהויות שונות לחלוטין: האחת, יעקב צבי הרש גרינר, יליד ז'מושץ, בן למשפחה יהודית דתית מאוד. השנייה, האב גרגור פבלובסקי, קתולי אדוק, כומר בעל מעמד מיוחד - אחד ממאה הקדושים הנוצרים של פולין, שחי בישראל.
בשירה שקטה הופרחו המילים לחלל בית העלמין הנטוש של איזביצה, פולין: "הנשמה לך והגוף פועלך, חוסה על עמלך". ושיירה מוזרה הלכה שם: צעירים מישראל, עטויי כיפות סרוגות ועטופים בדגלים. יהודים מקשישים מקומיים. אנשי כמורה ודת קתולים ולצדם נזירות בגלימות, צלבים על צוואריהם. גם תיירים סקרנים שנקלעו להתרחשות, ולא יכלו להתיק עצמם ממנה - וכלי תקשורת מקומיים פולניים.
כבר עשורים שלא נערכה שם הלוויה כזו. ספק אם נערכה שם הלוויה יהודית מאז גורשו יהודי העיירה לבית העלמין, שם נורו אל קבר אחים ענק עם יהודי העיירות הסמוכות, ובהן ז'מושץ, בתום הגירוש הגדול. בין האלפים שנטבחו שם בראשית חודש נובמבר של שנת 1942, היו גם אמו ואחיותיו של יעקב צבי הקטן. 79 שנים בדיוק, בתזמון מצמרר ובמרחק מטרים ספורים בלבד, נקבר שם הילד שנשאר מאחור והפך לכומר, גרינר-פבלובסקי.
11 צפייה בגלריה
"אני חושב שהוא מסתכל עלינו עכשיו משמיים, ומחייך את החיוך הביישני שלו". על קברו של "הכומר היהודי"
(צילום: גיל יוחנן)
"נולדתי יהודי, חייתי כנוצרי ואמות כיהודי", הוא אמר - וחמישה עשורים חיכתה לו המצבה שהקים לעצמו עוד בחייו, כשעליה הכיתוב המצמרר: "האב גרגור פבלובסקי, יעקב צבי גרינר, בן מנדל ומרים ז"ל. עזבתי את בני משפחתי כדי להציל את חיי בעת השואה. באו לקחת אותנו להשמדה. את חיי שניצלתי הקדשתי לשירות אלוהים ואדם. שבתי אליהם למקום שבו נרצחו על קידוש השם. תנצב"ה".
"אני חושב שהוא מסתכל עלינו עכשיו משמיים, ומחייך את החיוך הביישני שלו", אומר הרב שלום מלול, ראש ישיבת אמי"ת אשדוד, שיצר עם פבלובסקי קשר מיוחד בשנים האחרונות לחייו. הרב מלול יצא למסע ההלוויה הזה עם תלמידים ובוגרים של ישיבת אמי"ת אשדוד, שהוקירו אותו עוד בחייו, והצליחו לגשר על פערי האמונות והדעות. "אני חושב שהוא גאה במה שקורה פה, וגאה בהחלטה שלו עצמו להיקבר, בסופו של דבר, כיהודי; ההחלטה הגדולה הזאת ללמד את כולנו מוסר לשנות דור, על הכומר שבחר לחזור להיות יהודי".
הלוויית הכומר היהודי בקתדרלה בפולין. ברקע: הרב שמחה קלר קורא פרקי תהילים
(צילום: טלי שימשוביץ)
"זהו, מחזירים אותך", אומר קרוב משפחתו, שי להב, כשהוא שם עפר על קברו - ומבטיח: "אנחנו ניפגש בקרוב". אחר כך הוא עומד לא הרחק מהקבר הטרי, דומע: "אני חושב שצבי היה איש חכם. את מסע חייו הוא עשה בדרכים שהוא בחר. אני חושב שאחת ההחלטות של צבי לפנות לעולם הנצרות זה הגודל. הוא התקדם והתקדם והבין שיש לו שופר עצום להגיע לאנשים. הוא היה פשוט בן אדם טוב, שרצה לעזור, לחנך".
"לרגע כמעט הייתה פה הלוויה נוצרית"
לרגע נדמה היה כי המתיחות הבין-דתית העזה בת מאות השנים, השוררת בין הקתוליות ליהדות, גוברת על המעמד החד-פעמי הזה. אל חלקת האלוהים היהודית הקטנה הובאו רמקולים שהשמיעו פרקי תפילה נוצריים אל מול הקבר.
11 צפייה בגלריה
"אני חושב שהוא גאה במה שקורה פה, וגאה בהחלטה שלו עצמו להיקבר, בסופו של דבר, כיהודי". הרב שלום מלול
(צילום: גיל יוחנן)
"בני המשפחה כאבו מאוד", מתאר הרב מלול. "המילים לא יכילו את האירוע. גם את ההתרגשות - אבל גם את המתח הגדול בין קבורה נוצרית שכמעט הייתה שם, לבין הקבורה היהודית שאותה ביקש בצוואתו. היו כמה אירועים מורכבים כאשר הכנסייה מנסה למעשה לנהל הלוויה נוצרית מוחלטת, ולתת לנו רק לומר קדיש". הוא הוסיף כי במאמצים מרובים נפתרו העניינים "בשיח מכבד". "ההלוויה נהייתה ליהודית כמעט כולה. הכנסייה הבינה את הנוכחות היהודית במקום, וכיבדה אותה.
"אני יכול לומר בוודאות, שאלמלא הקבוצה מישראל הייתה שם, היה נקבר יעקב צבי בהלוויה נוצרית מלאה, ולא כפי שביקש בצוואתו", הוסיף הרב, "ואני בטוח שזכינו לחלוק לו נחת וכבוד". לדבריו, "עם סיום ההלוויה ישבנו לסעודת הבראה באולם אחד עם הכמרים, הנזירות והציבור, כשאוכל כשר הוגש למשלחת מישראל. יש מחלוקות בינינו. אבל יש כבוד גדול. הרוח שנשבה בפרידה הייתה טובה מאוד. רוח של כבוד בין הדתות ובין אנשים".
ברוח הזו הביע מירוסלב ורובל, ידיד פולני של גרינר-פבלובסקי, התרגשות רבה: "אני מאוד שמח שאנחנו מאוחדים סביב הקבר הזה, ויכולים להתפלל פה תפילות קתוליות וגם תפילות יהודיות", אמר, "הרי לכולנו יש את אותו אלוהים".
אבל יגאל אבן זיו, מי שהיה חבר של הכומר ומנהל March of life - ארגון תמיכה בישראל המסייע לניצולי השואה – אמר בעצב, עם תום הטקס, כי יצא בתחושת החמצה. "צוואתו לא קוימה במלואה", הסביר. "לא היה תיאום בין הגורמים השונים. לא היה התרת נדרים, ולא ייתכן שאותיות שם הנפטר מתהילים ואותיות נשמ"ה לא הוקראו. נקרעתי מבפנים".
"פרקי תהילים במיסה שבקתדרלה"
גרינר-פבלובסקי היה "מצבה חיה" לעולם שהיה ואיננו – וגשר לעולם שנשאר ונבנה. כך הספידו אותו מוקיריו - וכזו הייתה הלווייתו. היא החלה בקתדרלה המרכזית של לובלין, במיסת האשכבה שנוהלה על ידי הבישוף של לובלין, ובהשתתפות אישים רמי מעלה מהכנסייה הקתולית, נציגי ממשלה וראש העיר של לובלין. החלל העצום היה מלא עד אפס מקום, ורבים נאלצו לעמוד לאורכו. התקשורת הפולנית סיקרה את האשכבה הלא שגרתית, שבה נאספו צמרת הכמורה הפולנית – וגם נציגים מהקהילה היהודית.
11 צפייה בגלריה
כשיהדות ונצרות התנגשו לרגע בבית העלמין, על יד קברו של האיש שביקש להיות גשר בחייו ובמותו
(צילום: גיל יוחנן)
לצד המזמורים הקתוליים, קרא הרב שמחה קלר פרקי תהילים לזכרו של האב גרגור פבלובסקי, ואף נשא דברי פרידה בשם הקהילה היהודית של פולין. במעמד טקס ההשכבה הוענק לכומר פבלובסקי - יעקב צבי גרינר, אות "צלב מפקד המסדר של תחיית פולין", אות הגבורה הגבוה ביותר שניתן על ידי הכנסייה בפולין. עד כה הוא הוענק רק למאה בישופים וכמרים.
ההלוויה עברה על פני קבר האחים באיזביצה, שם הקים פבלובסקי מצבה עם אחיו בשנות ה-70, רגע לפני שעלה ארצה, ועליה כתבו, בין היתר: "לזיכרון נצח להורינו היקרים, מנדל בן זאב ומרים בת יצחק גרינר ז"ל, ולאחיותינו שינדל ושרה ז"ל, וכן לכל היהודים שנרצחו והטמונים בבית עלמין זה בחודש כסלו תש"ג, על ידי המרצחים הנאצים מחללי מצוות ה'". הם חתמו, בהודיה על ההצלה: "הכהן גרגור פבלובסקי יעקב צבי גרינר – פולין, חיים גרינר – ישראל".
"כל כך הרבה זיכרונות עוצמתיים אתה משאיר לכולנו, כל כך הרבה אמונה באלוקים ובאדם", ספד לו הרב מלול. המפגש ביניהם החל לפני שבע שנים, בישראל. "באחת ההכנות שלי לנסיעה לאיזביצה, החלטתי להעמיק יותר ונחשפתי לסיפור של יעקב צבי", הוא מספר. "עברתי טלטלה מהסיפור הזה, מהמצבה שהקים לעצמו בחייו, ואמרתי, אני לא נרתע מקשרים בפער גילאים כזה. לא ידעתי אם הוא ירצה בקשר איתי, אבל החלטתי שאני מנסה.
"התקשרתי אליו וסיפרתי לו שאני נוסע לאיזביצה, ושאהיה על הקבר שלו, וחשוב לי מאוד לפגוש אותו - והוא הסכים. נכנסתי לביתו, הוא היה כל כך נעים כלפיי. לא זו בלבד, על השולחן נחו חטיפים, בקבוק שתייה, הכול סגור - והוא אמר לי: הכול כשר, הבאתי בשבילך. זו הייתה מחווה שחיממה לי את הלב. התפתחה שיחה מרתקת. הוא סיפר את הסיפור שלו, שאת חלקו הכרתי בראשי פרקים - אבל פתאום הוא הוסיף פרטים מדהימים".
"הכנסייה הייתה המפלט והמקלט"
סיפורו של הכומר היהודי מתחיל לפני כ-90 שנה בעיירה ז'מושץ שבפולין, כיעקב צבי (הרש) גרינר, הצעיר מבין ארבעת ילדיהם של מנדל ומרים. כשפלשו הנאצים לפולין, היה יעקב צבי בן 8, תלמיד ב"חדר". אז גם הסתיימה ילדותו המאושרת, ולחייו נכנסו הגטו והרעב המתמיד, ההשפלות והאימה שנצרבו בנפשו.
תחילה רצחו הנאצים את אביו, אחר כך חיסלו את הגטו והובילו את היהודים לעיירה איזביצה הסמוכה, שם נטבחו מרבית מיהודי האזור בבורות הריגה, ובהם אמו של יעקב צבי ושתי אחיותיו. "הגרמנים פקדו לחפור שני בורות גדולים, וציוו על הקורבנות להתפשט, ואז רצחו אותם בירייה בראש מאחור", העיד לימים. "ההרוגים נפלו למרכז הקבר".
הילד הצעיר נמלט מבית לבית, מעיירה לעיירה, כשהוא מנסה למצוא מקלט. בכל מקום שהה תקופה קצרה, אך גורש. התפנית בחייו, בעיצומן של רדיפות היהודים, הגיעה לאחר שנער מקומי הנפיק לו תעודת טבילה מזויפת ושם פולני-קתולי, גרגור פבלובסקי. בהדרגה חדל יעקב צבי להתקיים, והילד שהיה משוכנע כי נותר לבדו בעולם, אימץ את זהותו החדשה לצד זהותו היהודית.
הרב מלול: "היה מתח גדול בין קבורה נוצרית שכמעט הייתה שם, לבין הקבורה היהודית שאותה ביקש בצוואתו. היו כמה אירועים מורכבים כאשר הכנסייה מנסה למעשה לנהל הלוויה נוצרית מוחלטת, ולתת לנו רק לומר קדיש"
לאחר המלחמה הגיע לבית יתומים קתולי שם גודל על ידי הנזירות, התחנך במוסדות הכנסייה והפך לאיש דת אדוק, מבלי שאף אחד ממוריו יודע כי למעשה הוא יהודי. "הכנסייה מבחינתו היא מפלט", אומר הרב מלול. "גם מפלט עכשווי, וגם מקום רגוע שמכיל ועוטף אותו. סוף-סוף הוא לא מאוים. אבל רגע לפני שהוא מסיים את לימודי הכמורה, הוא מגלה לחבר טוב שהוא יהודי. הכנסייה קצת נבוכה, אך הם מחליטים להכיל אותו".
עם כיפה, בירך על מזוזה
פבלובסקי הוסמך לכהונה ככומר בשנת 1958, שירת בכנסיות בלובלין, ומעמדו בעולם הקתולי התחיל לעלות. בשנת 1966 פרסם מאמר בעיתון דתי לציון אלף שנות נצרות בפולין, שבו גולל את קורות חייו, ונחשף לעולם כיעקב צבי הרש גרינר. המאמר הגיע לכל פינה בפולין, ובדרך לא דרך מצא את דרכו גם לישראל. קרובים בבת ים שקראו אותו, שלחו את המאמר לאחיו הבכור – היחידי מכל המשפחה שניצל מהשואה, ואף עלה לישראל והתגורר בחיפה. עד לאותו היום לא ידעו השניים זה על דבר הצלתו של זה.
האחים החליטו לשוב ביחד לפולין, הפעם כמנצחים, כדי להקים בבית הקברות באיזביצה אנדרטה לזכר משפחתם והיהודים הטמונים בקבר האחים שם, ופבלובסקי קנה באותה התקופה את חלקת הקבר שלו, בסמוך, שהיוותה צוואה חיה. "הוא סוגר עם הרב הראשי של פולין, הרב שודריך, שתהיה לו הלוויה יהודית בהשתתפות של מניין אנשים, ושיאמרו קדיש בהלוויה שלו", מספר הרב מלול. "מבחינתו הוא יצא לשליחות האל להיות אנשים טובים יותר – ועכשיו הוא חוזר אל העם שלו. כנראה ששם הוא עובר את אחת הטלטלות שמחזירות אותו אל הסיפור האמיתי שלו – אתה יהודי. אל תשכח מי אתה. בוער בו הרצון הזה לחזור הביתה, אל העם שלו".
בשנת 1970 עלה לישראל וקבע את מקום מגוריו בעיר יפו, בסמוך לכנסייה שבה שירת ככומר עד ליום פטירתו. "יעקב צבי סיפר לי על חוויותיו, על כתביו, והראה לי את הספר שכתב באותה תקופה", משחזר הרב מלול, "ואני, מאידך גיסא, הבלעתי כל פעם שאלות יהודיות. שאלתי אותו, מה אתה רוצה שנספר עליך לתלמידים? אתה יהודי שהוא קצת כומר? והוא צחק ואמר, יש כבוד לכנסייה. הם הצילו אותי. על המוטיב הזה הוא חזר המון.
11 צפייה בגלריה
"לאחר שקבענו את המזוזה, הוא הניח את עליה את ידו שניות ארוכות"
(צילום: הרב אלעד פורטל)
"יום אחד הייתי מספיק חצוף, ואמרתי לו: שמע, יעקב צבי, אתה כל פעם אומר לי אני עוד מעט כבר אמות, לא נשאר לי הרבה. למה אתה מחכה ליום המוות בשביל לחזור ליהדות? ושאלתי אם הוא יודע מה זו מזוזה. הוא השיב בחיוב. שאלתי אותו אם היה רוצה בה, והוא שאל בחזרה האם יהודי חייב במזוזה. עניתי לו שכן. 'אם כך', אמר, 'אני רוצה מזוזה'. בפעם הבאה הבאתי לו, אבל מרוב התרגשות שכחתי להביא דבק. הוא הפך את הבית ולא מצא, אז הוא דפק בדלת של השכנה ממול - והיא כמעט שהתעלפה מעוצמת ההפתעה. שאלתי אותו, אתה רוצה לברך בעצמך? - וראיתי את פניו מתמלאות באושר. נתתי לו את הכיפה שלי. לאחר שקבענו את המזוזה, הוא הניח את עליה את ידו שניות ארוכות. רגעים מופלאים".
החיים הפשוטים בתוך קונפליקט זהות
"יעקב צבי" מקפיד לכנות אותו הרב מלול, בשמו העברי, ומספר כי הקפיד לצום ביום הכיפורים ולא לאכול חמץ בפסח. "עם זאת, במשך שנים היה אומר לכל מי שניסה לדבר איתו על כך, שהוא נוצרי אדוק. הגעתי אליו בזקנתו, והוא דיבר כבר בטון אחר. היו לנו שיחות על אלוקים ועל יהדות, ואמרתי לו: קטונתי, אבל אם במותך אתה חוזר להיות יהודי, למה שלא תתחיל את החזרה כבר עכשיו? והוא אמר לי: הכנסייה הצילה אותי. שאלתי אותו האם זה מתוך הכרת הטוב, והוא דחה ודחה את התשובה. הוא היה פייסן, אך לא הביע חרטה בשום רגע. ראיתי בו הרבה כבוד לכנסייה והכרת טובה טוטאלית".
לאתר הכנסייה הקתולית בישראל, סיפר: "לא רציתי לחיות בשקר. לא רציתי להתכחש לשורשיי, לאמי, לאבי, לעמי. רציתי להיות אמיתי. ובכן, יש לי מולדת שהיא פולין ואני משתייך לעם שהם הפולנים. אבל יש לי עם ראשון – העם היהודי. עשו לי ברית מילה ביום השמיני ואני שייך. אני שייך גם לפולין וגם לישראל. אני לא יכול לדבר נגד הפולנים, כי הם הצילו אותי - ואני לא יכול לדבר נגד היהודים, כי אני אחד מהם".
"הכרתי אותו אחרי שהוסמך לכהונה", מספר האב אפולינרי, חברו הוותיק, כומר שעבד בצמוד לאב גרגור משנת 1993, בכנסיית סנט פטרוס שביפו. "עבדנו עם הקהילה בתפילות, בשיעורים לילדים, בחתונות, כל הדברים שעושים בכל קהילה נוצרית בעולם. הוא היה כומר אהוב מאוד. היה לו מעמד. בכנסייה יש היררכיה, אבל הוא לא שם לב לדברים האלה בכלל. תמיד היה בלבוש פשוט, ולא אהב את קישוטים".
"שבת לאמא. הנה, שבת אליה"
לפני 4 שנים הביא הרב מלול את תלמידיו מישיבת אמי"ת אשדוד. "השתדלתי מאוד להכניס את איזביצה למסלול", הוא מתאר בגעגוע. "על הקבר שלו הייתי מתקשר אליו, הוא היה עונה, ואני הייתי מפעיל את הרמקול. התלמידים היו בשוק טוטאלי. הוא סיפר להם את סיפורו מביתו שבישראל. השיחות הללו חיזקו וריגשו אותו".
11 צפייה בגלריה
מסע ההלוויה של של "הכומר היהודי": חיבור בין דתות במקום הסמלי ביותר
(צילום: גיל יוחנן)
"אתם עומדים עכשיו על הקבר שלי", נהג גרגור לומר לתלמידים. "הקבר שרכשתי כדי שאקבר בו לאחר מותי, לצד בני משפחתי". בחודש פברואר 2020, ימים אחדים לפני החלטת משרדי החינוך והבריאות לעצור את המסעות לפולין בעקבות מגפת הקורונה, התקיים המפגש הטלפוני האחרון בין הכומר, לתלמידים שהגיעו למסע בפולין.
בכתבה שפורסמה כאן לראשונה לאחר פטירתו, לפני שלושה שבועות בדיוק, הביע הרב מלול תקווה כי יימצא מימון להטסת המשלחת כדי לחלוק לו כבוד אחרון. איש העסקים יוסי שיינפלד קרא את הדברים, התרגש מאוד והחליט להרים את הכפפה. "אני חושב שהסיפור של יעקב צבי הוא הסיפור של כולנו", הוא אומר. "המסר הגדול הוא שאנחנו צריכים להיות מאוחדים, לדעת לקבל האחד את השני מתוך סולידריות בכל הזרמים בחברה. הסיפור שלו מעיר אותנו ומזכיר לנו כמה זה חשוב".
בין המלווים הרבים בבית העלמין היהודי, נכחו גם כמרים שסיפרו עד כמה היה אהוב, וכי אף פעם לא שכח את אמו: "פה בכנסייה הוא מצא את הנזירה, האחות קלרה, שהפכה לאמא שנייה בשבילו. אבל את אמא שלו, יולדתו, הוא אף פעם לא שכח. תמיד כשדיבר עליה, הוא בכה". ומנחם, בנו של אחיו הבכור שנקרא על שם אביהם, מנדל (מנחם), שנרצח בשואה, אמר בקול שבור: "שבת לאמא. הנה, שבת אליה".
הוא אמר על קברו את ה"קדיש", ממש כפי שביקש בצוואתו – ועל קבר האחים שרו הנוכחים את "התקווה". חיים פלזנר, קרוב משפחה, ספד לו בהתרגשות גדולה: "חיית את המורכבות של החיים בצורה פשוטה. לכאורה היית גם וגם. יהודי וקתולי. ידעת לקחת מכל דבר את הטוב ביותר. אני זוכר את הקושייה המרכזית בליל הסדר... איך? איך גם וגם? אבל אתה הצלחת! הצלחת לשמור במשך עשרות שנים את הניצוץ, את הלב היהודי. לפני שאנחנו נפרדים, רציתי להגיד לך שהיום אתה לא לבד".
