זו הפעם הראשונה שיצאתי מהצגה באמצע. "פיקוח נפש" שמוצגת בימים אלה בתיאטרון הקאמרי, כאילו נכתבה בדיוק בשבילי, ובכל זאת מצאתי את עצמי מתכווצת במבוכה, כעס ועלבון עד שלא יכולתי לשאת זאת, ועזבתי את האולם.
בחור דתי-לאומי שאביו מועמד לראשות ישיבה, מגלה את עולם השירה התל-אביבי ומוצא עצמו במאבק בין שני העולמות. לכאורה, זהו דיוקן שהוא כמעט שלי: גם אני עזבתי את העולם הדתי שבו גדלתי, ובערך באותו הזמן התחלתי לכתוב שירה, ומצאתי את עצמי במובנים רבים עוברת מהעולם האחד לשני. אבל דווקא בגלל הדמיון, לכאורה, בין חיי לחייו של הגיבור – אני חייבת לקרוא: לא ככה!
לא ככה נראה תהליך יציאה בשאלה, לא ככה נראית יהדות, לא ככה נראים עולם השירה והשירה עצמה, לא ככה עושים תרבות, ולא ככה עושים תיאטרון.
הצגת היהודי הדתי כשופך דמים; שמנופוביה בוטה שלפיה החילונית הרזה היא מושא התשוקה והדתייה השמנה נלעגת וטפילית; סקסיזם בדמות צמצום התפקידים הנשיים לנחשקת הפלרטטנית מחד גיסא, ולחושקת ההיסטרית והבכיינית מאידך גיסא; בדמויות הגבר - החרמן הטיפש והמשורר המנצל מינית; לעג למחלות נפש שמתבטא בדחיפת כדורים, זלזול וביקורת על קריסה נפשית בעקבות טראומה כאלמנט קומי; בורות עמוקה לגבי היהדות, התרבות והסוציולוגיה הישראלית; חוסר טעם אמנותי בצורת ערבוב בין טלנובלה לטרגדיה יוונית על ספידים; זלזול באמנות, במילים ובקהל – אלו רק כמה דוגמאות לדברים שגרמו לי לברוח.
בורות מפתיעה
אשקר אם אומר שציפיתי ליצירת מופת. כבר מתיאור ההצגה ומההבטחה שיהיה "קורע מצחוק", הבנתי שעיסוק מורכב בסוגיות קשות לא יהיה כאן. עם זאת, חשוב לומר: ההצגה הזו לא התיימרה להיות קומדיה טיפשית ותו-לא – היא התיימרה לעסוק בנושאים רציניים, הפכה את רגעי הקראת השירה למקודשים, וניסתה להוציא מתוכה טענה מוסרית.
3 צפייה בגלריה
מתוך ההצגה "פיקוח נפש". שפע טעויות בעיצוב הסגנוני, במושגים הדתיים ובהבנה תרבותית בסיסית
(צילום: כפיר בולוטין)
למרות הציפיות הנמוכות, לא ציפיתי שאחרי דקה של מונולוג כבר ארצה לצאת מהאולם – רצון שיתחזק מדקה לדקה, כשאני מתכווצת יותר ויותר בכיסא, עד שבסוף אני אכן קמה ויוצאת, אחרי ששרדתי לצערי את רוב ההצגה. אני מרחמת על המאבטח המסכן שנקרה בדרכי והיה הראשון לשמוע את הזעזוע שלי, ובעיקר, אני מצטערת על העובדה שאני ובן-זוגי היינו היחידים לצאת, יותר מדי זמן אחרי שהבנו שמעבר למבוכה מכל סצנה - המסר הנורא של ההצגה הזו הוא שדתיים הם שופכי דמים.
לאורך ההצגה כולה, הבורות בענייני היהדות והתרבות הדתית-לאומית הייתה מביכה ומפתיעה, בהתחשב בעובדה שההצגה נכתבה בידי מי שגדלו בבית דתי. דמויות הגיבורים הדתיים היו עירוב לא ברור של דתיים-לאומיים, חרד"לים וחרדים, ששפעו טעויות בעיצוב הסגנוני, במושגים הדתיים ובהבנה תרבותית בסיסית של הזרם הלא-ברור שאליו הן משתייכות.
"גם אני עזבתי את העולם הדתי שבו גדלתי, ובערך באותו הזמן התחלתי לכתוב שירה, ומצאתי את עצמי במובנים רבים עוברת מהעולם האחד לשני. אבל דווקא בגלל הדמיון, לכאורה – אני חייבת לקרוא: לא ככה!"
גם עולם השירה, שבו פגש הגיבור בחורה חרדית לשעבר, היה מעוצב באופן מביך מתחילתו ועד סופו, והוצג כפרודיה עצובה על סצינת ברים שיש בה ניצול מיני, בטלנות, אפס-כישרון ופילוסופיה עגומה שלפיה כדי להיות משורר, צריך ראשית כול לשכב עם בחורה, ואז לכתוב פרובוקציות.
הדיכאון היצירתי והמבוכה התגברו בהקראת השירה עצמה, שהורכבה מפרודיית פסוקים נוסח "כמעט שבת שלום" של ארץ נהדרת, ופרודיה בחזקה שלישית על כתיבת "משיב הרוח". נאומים כמו "יתגדל ויתקדש שמיה אבא" על בתו ש"פרצה פורקנה" (מה זה אומר לעזאזל?) או שירים רגשניים ומביכים שנראים כמו לוח שבץ-נא של משחקי מילים מהסידור. כמשוררת וכמי שהשפה העברית קרובה מאוד לליבה, נעלבתי.
הטרגדיה האמיתית היא המסר
אבל לא עיצוב עולם השירה, ולא עיצוב העולם הדתי הם הטרגדיה האמיתית של ההצגה הזו, גם לא הטעויות הנוראות בשימוש בז'אנר התיאטרון, שכללו סצנות של נאומים מחרידים וארוכים או התמוטטויות משפחתיות שאדיפוס הוא סיפור ילדים לעומתן. הטרגדיה האמיתית היא המסר.
כאן אני מרשה לעצמי ספוילר: לקראת סיום ההצגה מתברר שאחיו של עזריאל, הגיבור, נפטר בעקבות התקף אסתמה חריף. את ההתקף הוא חטף ביום כיפור, כחצי שעה לפני צאתו, ואביו הצדיק, שלא רצה לנסוע ביום הזה, שיקר לאשתו שהוא יוצא לדרך ומשך את חצי השעה האחרונה בלי לצאת למיון. אני חוזרת: האב למעשה הניח לבנו למות, כיוון שחס על שמירת היום הקדוש, והותיר אותו להיחנק למוות ברכב.
אני חוזרת שוב: האבא. הדתי. הרג. את. הבן. שלו. בשל צדקנות יתרה. זהו. זה המסר. דמוניזציה, דה-הומניזציה, ובעיקר פשוט שקר מחריד על יהדות ודתיות שיצרו את מושג "פיקוח נפש דוחה שבת".
"אני חוזרת שוב: האבא. הדתי. הרג. את. הבן. שלו. בשל צדקנות יתרה. זהו. זה המסר. דמוניזציה, דה-הומניזציה, ובעיקר פשוט שקר מחריד על יהדות ודתיות שיצרו את מושג 'פיקוח נפש דוחה שבת'"
לקראת סוף ההצגה – לאחר ששליחיו של הרב החרדי שבתו יצאה בשאלה, מגיעים מבני ברק לתל אביב, באמצע ראש השנה, ועורכים במועדון השירה פיגוע נוסח הברנוער – אביו של עזריאל, האב הקנאי, חווה התקף רגשי ופיזי וצונח. זה הרגע שבו יצאתי מהאולם, בתקווה שאני מותירה מאחוריי סצנת סליחה משפחתית. מתברר שלא הותרתי מאחורי כלום: האבא מת. זהו. הדתי האמיתי היחיד בהצגה הזו הרג את ילדו, ולשמחתנו קיבל את עונשו ומת.
לא חייבים להיקרע בין העולמות
גלי הצחוק של הקהל ליוו את ההצגה, שכללה שני סוגי בדיחות: על דתיים ועל סקס. לנשים בהצגה היו שני תפקידים – להחפיץ או להיות מוחפצות, ולדתיים היה תפקיד אחד – להיות קריקטורה אנטישמית.
שני הדתל"שים של ההצגה, עזריאל (בגילומו של דוד שאול) ועטרה, המשוררת החרדית-לשעבר (עינת הולנד), היוו ייצוג שקרי ומנמיך של כל היוצאים. עזריאל יוצא מבית של אבא עם דם על הידיים, כלומר, הוא משקף את סיפורו של אף-אחד; ועטרה, ברגע יחיד של גילוי נפש, מגלה לנו שלמרות המכות שתחטוף, כל מה שהיא רוצה הוא לשוב הביתה. חברים רבים שלי הם דתל"שים וחרד"לשים, אלה לא הסיפורים שלהם.
רובה של השירה והספרות העברית הגדולה ביותר יצא מן האורתודוכסיה: ביאליק, ברנר, אצ"ג, עגנון, אבות ישורון, יהודה עמיחי וזלדה. הסיבה שהיצירה שלהם גדולה היא לא שהם נהיו נאורים מספיק כדי להבין את האמת, אלא שהם חיו במתח המפרה כל כך שבין התרבות היהודית והעברית העשירה והעמוקה, לבין החופש היצירתי וההקשר ההיסטורי-התרבותי שהישיבה הרחיקה מהם.
השירה תלויה בחופש אמנותי, בזקיפות קומה וביכולת להישיר מבט אל העולם, דברים שהחילוניות יפה להם – אך היא זקוקה גם לשפה, לידע ובעיקר להקשר. ההתניה הראשונית של "פיקוח נפש", שהיא שיקוף של התפיסה הרווחת כיום, ולפיה שירה ויהדות הן עולמות שגיבור חייב להיקרע ביניהם – שגויה בעיניי מיסודה. החיבור בין היהדות לצורותיה ובין השירה העברית, הוא פתח לשיחה עמוקה ונוקבת של הישראליות עם השפה שלה, ההיסטוריה שלה, התרבות שלה ובעיקר העתיד שלה.
"ההתניה הראשונית של 'פיקוח נפש', שהיא שיקוף של התפיסה הרווחת כיום, ולפיה שירה ויהדות הן עולמות שגיבור חייב להיקרע ביניהם – שגויה בעיניי מיסודה"
מוסד תרבות גדול כמו הקאמרי, שמוקף ברחובות כמו שאול המלך, יצחק קצנלסון או הלל צייטלין, יכול לבחור להיות חלק מהשיחה הזו, והוא אפילו עושה את זה, אבל משום מה בסוף הוא מעדיף לקדם את מה שלדעתו הכי מצחיק, ובכך לתרום לתנועת ההשטחה, הרידוד והפלגנות שמאפיינת את הזמן שלנו.
הכסף שנשפך על פרסום מסיבי של ההצגה הזו בקאמרי, נחסך כנראה מהצגה אחרת שעולה בימים אלה, ומראה בדיוק איך אפשר ליצור שיח עמוק, מכבד וביקורתי עם השורשים שלנו: "הטנק" על פי ספרו של אסף ענברי, שבכל רחבי הקאמרי לא הצלחתי למצוא כרזה מרכזית שלה.
נועה שורקצילום: בנימין שורקכשהקהל שלך צוחק מהומור אנטישמי, מקריקטורה של שירה ותרבות, מהלעגת נשים ומבדיחות נמוכות על סקס; כשאירוע אמנותי הופך לאירוע עינוג עצמי והצדקה עצמית תל-אביבית, שהאטימות והזחיחות שבו הן לא פחות מתמונת מראה לקריקטורות הלעגניות ביותר על החילוניות שאפשר למצוא ב"יתד נאמן" – זה הזמן להבין שבמקום להרים את התרבות העברית ולספר סיפור אמיתי על המתח הפורה ביותר שיש בה, פשוט נכשלת. או במחווה למבקר התיאטרון חיים גמזו: ההצגה הזו היא עניין של פיקוח נפש.
- הכותבת בעלת תואר ראשון בפילוסופיה, יהדות ולימודים הומניסטיים במרכז האקדמי שלם, מרצה, זוכת פרס שרת התרבות למשוררים בראשית דרכם ועובדת על ספרה הראשון
