בשנת תרע"ד, 1913, הוביל הרב אברהם יצחק הכהן קוק, אז רבה של יפו, את מסע המושבות – קבוצה של רבנים שיצאה למסע בין המושבות בצפון הארץ. המטרה הייתה להיפגש עם בני היישוב החדש החילונים ולנסות לחבר בינם ובין היישוב הישן, הדתי והמסורתי. במקומות רבים התקבלו הרבנים בכבוד ובקשב, אבל מקרה מיוחד אירע במושבה מרחביה, אותה ייסדו בני העלייה השנייה, שלהם היה יחס מנוכר לדת.
כשנכנסו הרבנים לחדר האוכל של המושבה, קם אחד האנשים על רגליו וזעק לעברם: "חבל על העבודה שלכם, פה לא תשפיעו כלום!". מבוכה השתררה בחדר האוכל. זו הייתה הפעם הראשונה במסע שנשמעה התנגדות ישירה ובוטה כזו לרבנים. אבל הרב קוק לא התבלבל. הוא פנה אל אותו אדם והשיב לו ברכות ובכנות: "לא באנו להשפיע, באנו להיות מושפעים".
2 צפייה בגלריה
המהומה בכיכר דיזנגוף בערב יום הכיפורים. הפעם אין מי שישמיע את קולו המרכך של הרב קוק
(צילום: דנה קופל)
110 שנים חלפו. יום הכיפורים תשפ"ד. שוב מפגש בין דתיים וחילונים, שוב במעוז החילוניות – הפעם בכיכר דיזנגוף בתל אביב. מצד אחד חילונים ליברלים, מצד שני "ראש יהודי" הפועלת לקירוב ליהדות ברוח תורתו של הרב קוק. בסרטון שהופץ ברשת, נראה פעיל של "ראש יהודי" עובד על הקמת מעין מחיצה מדגלים, כשלעומתו עומד מפגין שאומר לו: "אנחנו נשאר חילונים למוות, יא גנוב... מי אתה בכלל?". ההמשך ידוע. מפגינים לא נתנו לתפילה להתקיים. הפעם לא היה מי שישמיע את קולו המרכך של הרב קוק: "לא באנו לקרב, באנו להתקרב". התהום נפערה מחדש. תפילת "כל נדרי" התפוצצה.
הרגש הטבעי מחפש אשמים. אבל לפני הכול, הלב רוצה לבכות. אם לא עלינו, אז על יום הכיפורים שחולל. היום הקדוש, שעניינו סליחה ומחילה בין אדם למקום אבל גם בין אדם לחברו, היום שעד השנה היה קונצנזוס בקרב דתיים וחילונים כאחד, הפך לסלע מחלוקת ומריבה. לאחר חודשים סוערים, במקום לזכות בשקט והפוגה, קיבלנו מלחמה. הטאבו נשבר. ואם את היום היחיד הזה בשנה איבדנו, אז מה עוד נותר לנו? לאן עוד אפשר להידרדר?
המריבה בתל אביב ביום כיפור: עימות באולפן
(צילום: ירון ברנר)
אי-אפשר לסבול מפגינים שמפריעים לאחיהם בתפילתם. אני בטוח שאף אחד מהם לא היה מעז להפריע למוסלמים בעת תפילתם, גם אם הם היו עושים דברים מקוממים. כי יש כבוד לרגעים המקודשים הללו בחיינו, גם אם הם לא "שלנו". יש מרחבים שבהם אין כניסה למריבות ומחלוקות ונאצות. כואב לראות שדווקא כשמדובר ביהודים ובתפילה יהודית, ביום הקדוש ביותר בשנה, הכבוד הזה לא נשמר. המפגינים שהפריעו לתפילה לא פגעו בישראל זעירא ובחבריו. הם פגעו במורשת היהודית, שבין אם הם רוצים ובין אם לא, הם חלק ממנה.
מי שבא מתוך כוונה לחולל מפגש אמיתי, נותן כבוד לסביבה שבה הוא פועל, ומתחשב באמונות ובערכים של הסובבים אותו, גם אם אלו שונים משלו. הוא יודע להתפשר ולהתגמש. הוא לא עושה דווקא
אבל אי-אפשר לומר שזה לא היה צפוי. "ראש יהודי" התחכמו. הם כאילו כיבדו את פסיקת בית המשפט אבל למעשה הפרו אותה כשיצרו הפרדה מדגלי ישראל תלויים באוויר. האם הם לא השכילו להבין שבוחנים אותם בשבע עיניים? האם לא שיערו שכל אלמנט של הפרדה יחולל סערה? ודאי שהם ידעו, ובכל זאת הם עשו מה שעשו.
מילא אם היה חיוב הלכתי להציב מחיצה בתפילה בכיכר העיר. אבל אין חיוב כזה. מחיצה נדרשת בבית הכנסת, שהוא מקדש מעט, אבל לא בכיכר העיר. עובדה היא שבתקופת הקורונה התקיימו מאות רבות של מניינים בחצרות ובשטחים ציבוריים ללא כל מחיצה, ובכל זאת התפילה הייתה כדת וכדין. אז אם אין כאן איסור הלכתי, שצריך למסור עליו את הנפש, למה לעשות דווקא? למה להתריס בכוונה נגד פסיקת בית המשפט? כן, גם על ראשו של "ראש יהודי" מתנוססת אשמת חילול היום הקדוש. אין הם יכולים לומר שידם לא הייתה שותפה במעל.
2 צפייה בגלריה
מפגין לצד מחיצת הדגלים המאולתרת. למעשה אין חיוב הלכתי להציב מחיצה בתפילה בכיכר העיר
(צילום: מוטי קמחי)
האמת מרה. תמונת יום הכיפורים בתל אביב מלמדת שאותו גרעין שמתיימר לקרב יהודים למסורתם בשם תורת הרב קוק, סטה מדרכו של הרב הגדול. "ראש יהודי" לא מחפשים להתקרב. הם לא מעוניינים להיפגש. הם בעיקר רוצים להשמיע ולהשפיע, להשיב תועים מדרכם האבודה. זהו עיקרה של התורה החרד"לית שלשווא נושאת את שמו של הרב קוק על לשונה, וכעת הוכחו מטרותיה. כי מי שבא מתוך כוונה לחולל מפגש אמיתי, נותן כבוד לסביבה שבה הוא פועל, ומתחשב באמונות ובערכים של הסובבים אותו, גם אם אלו שונים משלו. הוא יודע להתפשר ולהתגמש. הוא לא עושה דווקא.
ועוד נקודה ש"ראש יהודי" שכחו. בנו של הראי"ה קוק, הרב צבי יהודה הכהן קוק, נהג לדייק בדברי התנא הלל, בפרק א' במסכת אבות, שהורה "הוי מתלמידיו של אהרן: אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". לא נאמר אוהב את הבריות כדי לקרבן לתורה. אהבת ישראל איננה אמצעי לקירוב אלא מטרה בפני עצמה. ומי שאוהב, ממילא יתקרבו אליו. אהבה, לצערי, הייתה הדבר האחרון שהיה שם בכיכר.
הרב ד"ר עידו פכטרצילום: לירון מולדובןאבל יש מקום להתעודד. כיכר דיזנגוף היא לא דוגמה לשום דבר. באלפי מניינים שהתקיימו ביום כיפור ברחבי הארץ אפשר היה לראות חילונים ודתיים מתפללים יחד "כל נדרי" ותפילת נעילה, שותפים לשירה ולשמיעת השופר מתוך כבוד הדדי. חילונים לא נסעו בכבישים. דתיים לא הקפידו עד הסוף על הפרדה. היה אפשר לראות את זה אפילו בסליחות האחרונות בכותל, כשעשרות-אלפי מתפללים ומתפללות עמדו יחד וביקשו סליחה מהיושב במרומים.
מסתבר שכמו בפוליטיקה, השלום לא נוחת מלמעלה – מבתי משפט או מהמשטרה, אלא צומח למטה, מהסכמות מקומיות בין חברי קהילה ותושבי שכונה. אסור להניח למפגיני דיזנגוף, ל"ראש יהודי" ולפוליטיקאים שרוצים לעשות סיבוב על המריבות שם כדי לצבור הון פוליטי, לקחת זאת מאיתנו. הציבור הישראלי יודע להתקרב ולהתפשר כשצריך. היום, אולי יותר מתמיד, אנו זקוקים למנהיגות כמו זו של הראי"ה קוק שתזכיר לנו זאת.
- הרב ד"ר עידו פכטר הוא ראש תחום רבני ערים וקהילות בתנועת נאמני תורה ועבודה
