באנדרטת חללי פעולות האיבה והטרור בישראל, שנמצאת בהר הרצל, שמו נקבע ראשון ברשימה הארוכה של הרוגים שנרצחו בארץ על רקע פוליטי בעת החדשה – אבל מותר להניח שרבים מכם מעולם לא שמעו על הרב אברהם שלמה זלמן צורף (הראש"ז), שבספטמבר האחרון מלאו 170 שנים למותו.
הרב צורף נרצח בידי ערבים קרוב למאה שנה לפני קום המדינה, בשנת 1851. "זה היה הרצח הראשון של יהודי על רקע פוליטי", אומר ההיסטוריון הירושלמי, ד"ר אריה מורגנשטרן. "הוא לא נרצח למטרות שוד, אלא כדי להפסיק את ההתפתחות היהודית בירושלים. אבל ההתפתחות נמשכה גם אחרי מותו, והייתה בלתי נמנעת, משום שהשלטון העות'מאני נחלש ומכירת האדמות ליהודים התאפשרה ונמשכה".
צורף היה חלק מקבוצה גדולה של יהודים שעלו לארץ 70 שנה לפני העלייה שכונתה "העלייה הראשונה". הוא נחשב ממנהיגי "היישוב הישן", ופעל כדי לבנות את ירושלים היהודית של המאה ה-19. אם אינכם חלק משבט משפחת סלומון, אולי אינכם יודעים שהוא מייסד השושלת – וסבו של יואל משה סלומון, מייסד העיר פתח תקווה.
במהלך אירוע שנערך לזכר הרב צורף בשנת 1972, אמר ההיסטוריון, ד"ר זאב וילנאי, מגדולי חוקרי ארץ ישראל: "כותבי תולדות היישוב מעליית הבילויים חוטאים לאמת בזה שאינם מזכירים תחילה את עליית תלמידי הגאון מווילנה והבעל שם טוב, אשר קדמו בהרבה לעליית הבילויים ואשר סבלו קשות וקיימו יישוב עברי בארץ ישראל, תוך שאיפות ותוכניות להרחבתו, לרבות ייסוד מושבות חקלאיות".
אז מדוע לא למדתם בשיעורי ההיסטוריה על הרב צורף? "האחרונים משכיחים את הראשונים. מי שבא מאוחר יותר מנסה לכבוש את הבמה ולספר על עצמו יותר מהאחרים", אומר ד"ר מורגנשטרן, שמחקרו מתמקד בתולדות היישוב היהודי בארץ ישראל. "אבל יש סיבה נוספת: 'היישוב הישן', שכלל ברובו אנשים שהתנגדו לתנועה הציונית, לא זכה לאהדה בקרב ההיסטוריונים הציונים".
מיהודה חסיד ועד הראש"ז
הסיפור המופלא על תנועת העלייה של קבוצה מאורגנת של יהודים חרדים לארץ ישראל, מתחיל בסוף המאה ה-18. ב-1797 נפטר הגאון מווילנה (רבי אליהו בן שלמה זלמן) שביקש לחדש את יישוב ארץ ישראל על ידי היהודים, במטרה לקרב בכך את הגאולה. כמה שנים לאחר פטירתו החלו תלמידיו, ובהם המקובל רבי מנחם מנדל משקלוב, לעלות לארץ הקודש.
5 צפייה בגלריה
רשימת אירועים בחיי רבי אברהם שלמה זלמן צורף ומשפחתו, בכתב ידו של צורף
(צילום: באדיבות ד"ר אריה מורגנשטרן)
גם רבי אברהם שלמה זלמן צורף, שנולד בליטא ב-1786 בעיר קדאיניאי ("קיידאן" ביידיש), הושפע מיוזמה זו של תלמידי הגר"א, ובאוקטובר 1811 עלה עם אשתו וילדיו לארץ ישראל. הוא גר בהתחלה בעכו, ואחר כך בצפת, ולפרנסתו עבד כצורף. זו כמובן הסיבה לכך שבחר בשם המשפחה צורף. אגב, מרדכי בנו אימץ את שם המשפחה סלומון, כמחווה לאב שלמה, ויצר שבט גדול ומכובד של משפחות בעלות שם משפחה זה.
לאורך השנים שימש צורף שליח-דרבנן (שד"ר), כלומר נציג של הקהילה היהודית שנסע לחו"ל כדי לאסוף כספים מהקהילות היהודיות באירופה. הכסף חולק לנזקקים, וגם שימש להקמת מבני ציבור.
ד"ר אריה מורגנשטרןצילום: פרטיאם תהיתם מדוע התיישבו העולים החרדים בעכו ובצפת ולא בירושלים, התשובה היא רבי יהודה חסיד. המנהיג שעלה בראש קבוצת עולים גדולה, ובשנת 1700 לקח הלוואות כדי לבנות מחדש את בית הכנסת שהיה צמוד למבנה בית הכנסת הרמב"ן. ימים ספורים לאחר מכן הוא נפטר במפתיע, והותיר אחריו חובות למספר תושבים מוסלמים שהבינו כי כספם אבד. ב-1720 הבינו ערביי ירושלים שלא יקבלו את כספם בחזרה, ולכן עלו על החצר ובית הכנסת, שרפו את המקום והחריבו אותו. מאז ואילך, נחשבו האשכנזים כאחראים להחזרת החובות, והתיישבותם בירושלים נמנעה.
הבטחות לחוד, ופירמאן לחוד
ד"ר מורגנשטרן, שבימים אלה רואה אור ספרו "משיח בן יוסף ובניין ירושלים מחוץ לחומות – מיסטיקה ריבלינית ומציאות היסטורית" (הוצאת מאור), מסביר כי "בעיה נוספת הייתה שלא נתנו לאשכנזים לבנות בתי כנסת בירושלים. על פי חוקי האסלאם, מותר היה להתפלל רק בבתי כנסת שנוסדו לפני הופעת האסלאם. לספרדים היו בתי כנסת עתיקים, ולאשכנזים לא. אי לכך, היה ברור שבלי בית כנסת, אין אפשרות להקים קהילה אשכנזית בירושלים – ולכן הם התיישבו בגליל".
כאן נכנס לתמונה ראש"ז צורף, שהיה מנהיג הקהילה האשכנזית-חרדית לצד רבי מנחם מנדל משקלוב. הוא נעזר בקשריו של חיים פרחי, היועץ היהודי של שליטי הגליל, כדי לרכך את ההתנגדות של המוסלמים להגעת אשכנזים חזרה לירושלים.
5 צפייה בגלריה
כתב השליחות להקמת בית הכנסת "החורבה" ב-1837. המקום מוזכר כ"אתחלתא דגאולה", ושמו של הרב צורף מופיע לצד שמו של הגאון מווילנה
(צילום: באדיבות ד"ר אריה מורגנשטרן)
ד"ר מורגנשטרן מציין שהיו גם שינויים היסטוריים גלובליים שצורף היטיב לזהות ולנצל. ב-1831 כבש מוחמד עלי פאשא, שליט מצרים, את ארץ ישראל וסוריה, ורצה לקבל לגיטימציה של המעצמות למעמדו החדש כמייסד מצרים המודרנית.
צורף, שדיבר ערבית והכיר את החוק האסלאמי שלפיו חוב שעברו עליו מאה שנה הרי הוא מבוטל, ביקש להחיל אותו על החוב של חבורת רבי יהודה חסיד, שהיה בן יותר מ-100 שנה. לכן הוא נסע עם השגריר האוסטרי באלכסנדריה אל מוחמד עלי פאשא, והלה הסכים להעניק פירמאן ("צו מלכותי") שלפיו "הרשות בידי העדה האשכנזית להקים את 'דיר שיכנז' ('חצר האשכנזים') ולבנות בתוכה את בית הכנסת החרב", וכן קבע כי "אסור לערביי ירושלים לתבוע את חובות אבותיהם".
על השאלה מה גרם לשליט המצרי להיות נדיב כלפי היהודים, משיב מורגנשטרן: "צורף הבטיח לו בתמורה לפירמאן, כי הברון רוטשילד ייתן לו הלוואות לצורך פיתוח מצרים".
הייתה הבטחה כזו?
"לא. לכן צורף פנה במכתב לצבי הירש להרן, ראש 'ארגון הפקידים והאמרכלים של אמסטרדם', שריכז את הכספים שנתרמו למען היישוב הישן, בבקשה שיעלה את העניין בפני רוטשילד – אבל להרן פחד ולא כתב לרוטשילד על האירוע. בחזרתו לירושלים הביא איתו צורף את הקונסול הרוסי מיפו, וחייב את הוואקף הירושלמי לרשום את הפירמאן של מוחמד עלי, המאשר להקים את בית הכנסת הישן בחצר החורבה".
וזה פתר את הבעיה?
"לא. האשכנזים קיבלו את השטח, אבל לא קיבלו רישיון לבנות בית כנסת. הוואקף לא אישר את הדבר, בטענה שאין לבנות בתי כנסת בשטח שהוא תחת שלטון האסלאם, אלא אם מביאים הוכחות שהוא היה קיים לפני מאות שנים".
5 צפייה בגלריה
יואל משה סלומון. נכדו של הרב צורף
(צילום: הארכיון לתולדות פתח תקווה על שם עודד ירקוני)
מתברר שצורף החליט להתחכם, וב-1837 הקים את "בית המדרש – מנחם ציון", ששימש בפועל כבית כנסת. מדובר בשטח הקרקע שעל חלק ממנו יוקם בעתיד בית הכנסת "החורבה". מכל מקום, עד לבניית "החורבה", הפך בית הכנסת "מנחם ציון" לבסיס היהודי-האשכנזי בירושלים.
שני ניסיונות חיסול
ב-1 בינואר 1837 התרחשה רעידת אדמה חזקה בגליל, שגרמה לחורבן של צפת, לפגיעה קשה בטבריה ולאלפי הרוגים. כתוצאה מכך, רבים מהיהודים ששרדו עברו לירושלים, וגם היהודים שעלו ממזרח אירופה לארץ ישראל, נאלצו לגור בירושלים ולא בגליל.
ד"ר מורגנשטרן מספר כי באותה תקופה הטיל מוחמד עלי גיוס חובה על הפלאחים הערבים. כדי להתחמק, שילמו הערבים בירושלים שוחד, וכדי שיהיה להם כסף, הם מכרו חצרות רבות ליהודים. כך התאפשר הפיתוח המהיר של הקהילה האשכנזית בירושלים.
"הישוב תחת הנהגת צורף המשיך לפרוץ קדימה, וגם נעזר בגיבוי של המעצמות. כך, למשל, ב-1839 הקונסול האנגלי בירושלים הביע תמיכה ביהודים", הוא אומר. "יצוין, כי למרות העובדה שמדובר ב'יהודים פרושים', מתלמידי הגר"א, הם קיימו קשרים טובים עם המיסיונרים האוונגליסטים שסייעו ליישוב היהודי בירושלים. במקביל, סר משה מונטיפיורי ניהל משא ומתן לרכישת 100 אלף דונם קרקע חקלאית בארץ ישראל, והמטרה של צורף הייתה שהיהודים לא יתפרנסו רק מכספי החלוקה, אלא שחלקם גם יעבדו בחקלאות".
ההתחזקות של הקהילה האשכנזית בירושלים עוררה זעם בקרב המוסלמים, ונעשו שני ניסיונות חיסול של הראש"ז צורף. בפעם הראשונה, ניסו לירות בו ולא הצליחו. הפעם השנייה, כפי שהעידה המשפחה, התרחשה כאשר יצא כמדי בוקר להתפלל תפילת ותיקין. ערבים עקבו אחריו והכו אותו בראשו בגרזן. הוא היה פצוע במצב קשה במשך תקופה קצרה, ונפטר בי"ט באלול ה'תרי"א, 16 בספטמבר 1851.
ללא מנוחה גם לאחר מותו
הסופר והעיתונאי הרב ישראל גליס, דור עשירי בירושלים, מספר כי גם לאחר מותו לא זכה הרב צורף למנוחה. נציגי העדה הספרדית שהיו ממונים על בית הקברות, סירבו לקיים את הקבורה עד שיועבר להם כסף שצורף היה צריך להעביר לקהילתם, מתרומות שנאספו בחו"ל.
לאחר התערבות של רבי שמואל סלנט, רבה של העדה האשכנזית, הוענקה לו חלקת קבר מכובדת בהר הזיתים, צמוד לקבר זכריה. אבל לאחר שירדן כבשה את מזרח ירושלים ב-1948, היא לא רק פוצצה את המבנים השייכים ליהודים, אלא גם חיללה את הקברים והשתמשה במצבות לצורך שיפוץ הדרכים באזור. רק בשנת 2010 הוצבו מצבות במקום המשוער שבו נקברו הרב צורף ורעייתו.
תמונה של הרב צורף אין בנמצא, גם לא בפספורט שלו. "שני צעדים שהוביל – הקמת בית המדרש, ומכירת בתים ואדמות בתוך העיר העתיקה בתקופת מוחמד עלי – הם ראשית המפנה בתולדות ירושלים של המאה ה-19", מסכם ד"ר מורגנשטרן, "וזה גם מה שהוביל בהמשך להקמת השכונות שמחוץ לחומות ולהרחבת היישוב בתקופת נכדו, יואל משה סלומון. זו הסיבה שהדמות שלו חשובה כל כך".
