76 שנים חלפו מאז פתיחת משפטי נירנברג, ולרגל יום הקדיש הכללי נחשפות כאן היום (ג') עדויות של ניצולי מחנה ברגן-בלזן שלא פורסמו עד היום בעיתונות העברית. בעדויות מתארים הניצולים שורה של מעשי זוועה שביצעו נאצים ביהודים במחנות הריכוז וההשמדה, בהם "ניסויים" אכזריים כמו לקיחת דם מנשים לצורך חיילים גרמנים בחזית, עיקורים בכפייה ורצח שיטתי באמצעות מכונות ירייה.
150 העדויות שנגבו משורדי המחנה במהלך חודש מאי 1945 נכללו בספרו של איתמר לוין שיצא לא מזמן, "עדים ראשונים: עדויות ניצולים במחנה ברגן-בלזן, 1945" (הוצאת אוצר המשפט). לוין, העורך המשפטי של אתר News1 וחוקר שואה, הציג אותן השנה בכנס שהתקיים בקמפוס הקריה האקדמית אונו בנוכחות נשיאת בית המשפט העליון, השופטת אסתר חיות.
"החידוש המרכזי הוא מעצם העובדה שעדויות האלה אכן קיימות. אלו הן העדויות המוקדמות ביותר של ניצולי שואה, שנגבו לראשונה חודש אחרי שחרור המחנה ב-15 באפריל 1945", מסביר לוין. "מדובר במהלך שיטתי עם תצהירים בשבועה שהתקיים לראשונה בצורה מסודרת ומקצועית מקצינים וממשפטנים מערביים של הארמיה הבריטית לקראת המשפטים של פושעי המלחמה. משום שבברגן-בלזן התרכזו ניצולים ממחנות רבים מרחבי אירופה, העדויות גם מגוונות מאוד מבחינת הפרטים שלהן, ויש לכך חשיבות היסטורית עצומה. כחוקר, עצם קיומן הדהים אותי".
לדבריו, בעדויות הללו – שהוא אחראי לחשיפתן מארכיון המדינה הבריטי, לתרגומן ולהוספת רקע והערות מקצועיות לצידן – מונצח גם תיעוד ראשוני מתוך תאי הגזים. "לראשונה קראתי איך פעלו תאי הגזים ואיך העבודה התנהלה שם, קראתי את העדויות המוקדמות על עיקורים, על מחנות ועל עיירות שאני כחוקר לא שמעתי עליהם לפני כן".
משפטי נירנברג היו סדרה של 13 משפטים שהתקיימו בגרמניה בין השנים 1949-1945, בתום מלחמת העולם השנייה, שבהם נשפטו פושעי מלחמה נאצים וביניהם ראשי המשטר הנאצי בגרמניה, אנשי צבא, רופאים, שופטים, שגרירים, תעשיינים ועוד – לצד ארגונים וביניהם האס-אס, הגסטפו והמפלגה הנאצית. בסך הכול הועמדו לדין 185 אישים – מתוכם 142 נמצאו אשמים, 24 הוצאו להורג וגופותיהם נשרפו במחנה הריכוז דכאו, 20 קיבלו מאסרי עולם ועל השאר נגזרו עונשי מאסר שונים.
המשפט הבינלאומי הראשון שהיה המרכזי והפומבי עסק בפושעי המלחמה הראשיים. הוא נפתח ב-20 בנובמבר 1945 והסתיים באוקטובר 1946. בפעם הראשונה, במסגרת פסקי הדין, נקבעו פסיקות והלכות חדשות בענייני דיני מלחמה.
"ראיתי את נֶל שולף את אקדחו ויורה בהם בראשיהם, בזה אחר זה"
עדותה של הלה בלטמן ז"ל
"אני בת 32 ומשום שאני יהודייה נאסרתי ב-22 בספטמבר 1942 ונלקחתי למחנה ווֹלָנוֹב. שם נשארתי עד יוני 1943. אז הועברתי למחנה בליז'ין, וב-15 ביולי 1944 הועברתי לאושוויץ. באתי לבלזן (ברגן-בלזן, נ"י) ב-1 בינואר 1945" – כך בתמציתיות פתחה את עדותה בלטמן, שנלקחה מביתה ברחוב אוגרודובה 18 בעיירה שידלוביץ שבפולין. בפני מייג'ור סאביל ג'פרי צ'מפיון, חיל התותחנים המלכותי, הצוות המשפטי וקבוצת חוקרי פשעי מלחמה, היא מסרה את עדותה:
"בספטמבר 1942, לפני שנלקחתי למחנה וולנוב, נכחתי בחג יהודי (ראש השנה, נ"י) בעיר שידלוביץ. עמדתי ברחוב רַדוֹמְסְקָה, הסמוך לכניסה לבית הכנסת, כאשר האנשים החלו לצאת מהתפילה. אונטרשטורמפיהרר (דרגה המקבילה לסגן-משנה, נ"י) שיצר עמד גם הוא ליד בית הכנסת, וראיתי אותו לוקח במכוניתו את האיש הראשון שיצא מבית הכנסת ונוסע בכיוון בית הקברות. אני לא יודעת מה היה שמו של האיש. אני, ואנשים אחרים שראו את האירוע, הלכנו מיד לבית הקברות וכשהגענו ראינו את גופת האיש מוטלת כשפניו אל הקרקע. לא ראיתי פצעים כלשהם, אבל לפי הצורה שבה הגופה הייתה מונחת ידעתי שהאיש מת. עברו רק עשר דקות בין המועד שבו ראיתי את האיש נכנס למכוניתו של שיצר לבין המועד שבו ראיתי את גופתו בבית הקברות.
"בנובמבר 1942, כאשר הייתי במחנה וולנוב, אמר לי גיסי ששיצר לקח 14 איש מפלוגת העבודה, 14 חולים ושתי נשים מהמחנה לחלק אחר של המחנה וירה בכולם במכונת ירייה. גיסי אמר שהוא ראה את היריות. הוא אמר לי שבעלי היה אחד מ-14 האנשים מפלוגת העבודה שנורו. שמו של גיסי הוא פישל בלטמן. הוא אמר שלאחר היריות, הוכנסו כל הגופות לבור. מאוחר יותר נתן לי פישל את השעון של בעלי וקצת כסף שהיה ברשותו. לאחר מכן ביקרתי במקום שבו בוצע הירי לפי מה שנאמר לי, ומצאתי כמה מסמכים של בעלי ובהם תמונתו. נאמר לי שם ששיצר הסתובב ולקח אנשים לירות בהם, ללא כל סיבה. הפעם האחרונה שראיתי את פישל הייתה באושוויץ.
"כשבועיים לאחר האירוע הנ"ל חזרתי למחנה לאחר סיום העבודה, ואסיר שאת שמו אינני זוכרת אמר לי שכמה אסירים נלקחו ונורו. הלכתי לשדה ליד המחנה ומצאתי שם 140 גופות של גברים ונשים. חותני לא היה ביניהם. ראיתי אותו מאוחר יותר, והוא אמר לי שבמסדר בחרו שיצר ושני אנשי ס"ס כ-140 איש, ש-70 מתוכם היו חולים, הביאו אותם לשדה וירו בהם במכונת ירייה. מאוחר יותר עבדתי בבית החולים כאשר הביאו שניים מאותם אנשים, פצועים מכדורים. אחד מהם היה פצוע ברגל; אני לא יכולה לזכור היכן נפצע השני. חבשתי את פצעיהם. מאוחר יותר אמר לי פישל, ששיצר ביקר בבית החולים, לקח את שני האנשים הללו וירה בהם. לא ראיתי אותם שוב.
"באחד ביוני 1943 הובאו 15 איש למחנה וולנוב ממחנה רדום. האנשים הללו כונו 'אינטלקטואלים'. שיצר ושני אנשי ס"ס אחרים הביאו אותם למחנה ולקחו אותם לאותו מקום שבו נורו כל האנשים האחרים. שיצר הכריח אותם להתפשט לחלוטין ואז ירה בכולם במכונת ירייה. לאחר הירי ראיתי את שיצר ושני אנשי הס"ס מתהלכים מסביב לגופות, וראיתי את שיצר יורה באחת מהן בראש. אני חושבת ששיצר ירה בו משום שלא הצליח להרוג אותו במכונת הירייה. הגופות הוכנסו מיד לבור שנחפר למטרה זו. ראיתי במו עיניי את כל האירוע הזה. הייתי מתארת את שיצר כבן 40, גובהו חמישה רגל ועשרה אינטש (1.80 מטר), בעל מבנה גוף מוצק. אני לא יודעת את שמותיהם של שני אנשי הס"ס האחרים ואני לא זוכרת כיצד נראו.
"ב-1 ביוני 1943 הובאו 15 איש למחנה וולנוב ממחנה רדום. האנשים הללו כונו 'אינטלקטואלים'. שיצר הכריח אותם להתפשט לחלוטין ואז ירה בכולם במכונת ירייה. לאחר הירי ראיתי את שיצר ושני אנשי הס"ס מתהלכים מסביב לגופות, וראיתי את שיצר יורה באחת מהן בראש"
"איש ס"ס ושמו אונטרשטורמפיהרר נֶל היה במחנה בליז'ין כאשר אני הייתי שם. כל בוקר וערב נערך מסדר, ובכל מסדר שבו נכחתי ראיתי את נֶל בוחר כמה גברים או נשים. המספרים של חלק מאותם גברים ונשים נרשמו במהלך היום בשל עבירות כלשהן – בדרך כלל, שיחה עם בן המין האחר – והאחרים נבחרו סתם כך, כנראה ללא סיבה. אלו שנבחרו היו צריכים לצעוד קדימה, הגברים היו צריכים להוריד את מכנסיהם, הנשים היו צריכות להוריד את תחתוניהן ולהתכופף על כיסא. הם הוכו בידי נֶל, שהחזיק מקל באורך של שלושה רגל (93 ס"מ) ובעובי של אינטש (2.5 ס"מ). ייתכן שזה היה מקל ברזל או עץ, והוא היה מכוסה בעור. בממוצע קיבל כל אחד 25 מלקות על אחוריו מידיו של נֶל, ובסוף ההכאה ישבניהם היו שחורים וכחולים. לאחר מכן היה על המוכים להמשיך בעבודתם כרגיל.
"במאי 1944, ממש לפני שעזבתי את מחנה בליז'ין, נכחתי במסדר ערב שהתקיים בשעה שש. שלושה אנשים הוצעדו והובאו אל נֶל. ראיתי את נֶל שולף את אקדחו ויורה בהם בראשיהם, בזה אחר זה. הם נפלו לארץ וגופותיהם פונו בידי שוטר יהודי ששמו שְלָאמֶק מינְסְבֶּרְג וכמה אסירים אחרים. תפקידו של השוטר היהודי היה לשמור על הסדר במחנה, וממנו שמעתי שהשלושה נורו בידי נֶל משום שהואשמו בניסיון לברוח. הייתי מתארת את נֶל כבן 40, גובהו בערך חמישה רגל ועשרה אינטש (1.80 מטר), בעל מבנה גוף צר, גוון פנים כהה, פנים ארוכים, רעמת שיער חומה, מגולח למשעי וחזק מאוד".
10 צפייה בגלריה
הנס ביבוב, ראש הממשל הגרמני הנאצי בגטו לודז' בפולין הכבושה
(צילום: ארכיון בית לוחמי הגטאות)
"מי שהיו בתא הגזים מתו בתוך שלוש עד חמש דקות"
עדותו של רומן זומפולינסקי ז"ל
בפני אותו הצוות ממש, נתן גם זומפולינסקי את עדותו בשבועה. הוא נלקח מביתו ברחוב וורובלה 13, לודז', פולין, וכמו בלטמן אף הוא טען: "נאסרתי ב-1939 משום שאני יהודי". בהמשך, זומפולינסקי – שנמנה בין אנשי הזונדרקומנדו היהודים, שעליהם הוטל להפשיט את הקורבנות, לשרוף את הגופות ולטפל ברכוש השדוד – מגולל את סיפורו:
"אני בן 22. הייתי במחנות עבודה שונים עד שנשלחתי לאושוויץ בסוף 1943. הועברתי לבלזן בדצמבר 1944. בזמן שהותי באושוויץ עבדתי במשך שלושה חודשים במשימות שונות באחד מתאי הגזים והמשרפות. מי שהועסקו בעבודה הזאת קיבלו מזון טוב יותר מאשר יתר האסירים, בשל טיבה של עבודתם. ואולם, לאחר כשישה חודשים הם עצמם מתו בתאי הגזים, משום שהס"ס ניסה לשמור בסוד את המתרחש בתאי הגזים. אני נמלטתי מגורל זה, משום שחליתי בטיפוס והועברתי לבית חולים ומאוחר יותר לבלזן.
"מי שהועסקו בעבודה בתאי הגזים ובמשרפות קיבלו מזון טוב יותר מיתר האסירים, ואולם, לאחר כשישה חודשים הם עצמם מתו בתאי הגזים משום שהס"ס ניסה לשמור בסוד את המתרחש שם"
"להלן תיאור של תא גזים ומשרפה אלו ושל האירועים שאירעו בהם. לאלו שנבחרו נאמר שהם הולכים להתרחץ. הם נכנסו לחדר הראשון של הבניין, שם התפשטו וניתנו להם מגבת וסבון. החדר הכיל בערך 500 איש. לאחר מכן נכנסו לחדר השני, שיצר את הרושם של חדר מקלחות ובו רצפת אבן ומדפי עץ נמוכים. מהתקרה ירדו ראשי מקלחות. כאשר הם היו בפנים, הגז הוחדר בידי איש ס"ס ששהה בחדר בקרה מרכזי מתחת ל'חדר האמבטיה'. האנשים היו צורחים וצועקים מכאב, אבל מי שבחוץ לא יכול היה לשמוע את הקולות בשל נגינתה של תזמורת בחוץ ובשל רדיו בפנים. אלו שהיו בתא מתו בתוך שלוש עד חמש דקות.
"לאחר מכן הופעלו מאווררים כדי לפנות את הגז מהתא. כאשר התא היה נקי מהגז, העובדים ואני ביניהם היו נכנסים דרך דלת בקצה החדר ואוספים את הגופות. הגופות הונחו במדרון שהשליך אותן לחדר תת-קרקעי שהיה מחובר לתנורי המשרפה. בחדר הזה הגופות נקלטו מהמדרון בעגלה רכינה, שנסעה על מסילה ויכלה להכיל בערך שמונה גופות בבת אחת. העגלה גולגלה אז בידי עובד לרציף, שממנו הועברו הגופות לאלונקת ברזל, שהבסיס שלה כלל שלושה מוטות ברזל. האלונקה גולגלה על מסילה לתוך פי התנור. שם הופלו הגופות לתוך הלהבות בידי מפעיל האלונקה, אשר הפעיל מנופים שפתחו את מוטות הברזל שבתחתית. הגופות הושמדו בתוך כשלוש דקות. הגז ללהבות הכיל עץ ודלק. איש הס"ס שהיה אחראי על הקבוצה הזאת היה אוֹבֶּרְשַרפיהרֶר (רב-סמל) אוטו מוֹל. אני מעריך שבשלושת החודשים שבהם אני עבדתי בתא הגזים ובמשרפה הללו, מתו כך 200,000 איש".
בתמונות שהוצגו בפניו, זיהה זומפולינסקי מספר בכירים שהיו באזור עבודתו. כך הוא הצביע על דמותו של לדיסלב גוּרָה, כאיש ס"ס שהיה אחראי על קבוצת אסירים שהיו אוספים גופות מהרחובות והבלוקים במחנה. זה קרה מ-11 באפריל 1945 עד להגעת הבריטים ב-15 באפריל 1945. בתקופה הזו, לדבריו, גורה היה אחראי למספר רב של רציחות ומכות, כפי שראה במו עיניו בבלוק שלו: "גורה כנראה לא היה מרוצה מהקצב שבו אסירים אלו, שסבלו מתת-תזונה, אספו את הגופות והביאו אותן לבור הקבורה, ולכן הוא הכה בקת רובהו על ראשיהם וגופם. האנשים הושארו מתים וגופותיהם נאספו בידי אסירים אחרים כדי להביאן לבור הקבורה. בערך 25-20 איש נהרגו מדי יום בתקופה שציינתי בצורה זו מידיו של גורה".
"האנשים היו צורחים וצועקים מכאב, אבל מי שבחוץ לא יכול היה לשמוע את הקולות בשל נגינתה של תזמורת בחוץ ובשל רדיו בפנים"
הוא זיהה גם את גיאורג קראפט, כאיש ס"ס ששמר על מחסן הלחם והמזון בבלזן. "ב-12 באפריל 1945 ראיתי כמה אסירים זוחלים דרך החורים שבגדר שהקיפה את המחסן ומנסים להגיע דרך החלון למזון שבמחסן. ראיתי את קראפט יורה בכ-20 איש בתוך שעה בשל העבירה הזאת. אני יודע שהם נהרגו, כי מאוחר יותר ראיתי את גופותיהם נלקחות לבור הקבורה בידי אסירים אחרים לפי פקודתו של איש הס"ס קראפט", הוא סיפר והדגיש: "את כל מה שתיארתי לעיל ראיתי במו עיניי ואיננו מעדות שמיעה".
בהמשך לעדות זו, לוין מדגיש בהערותיו בספר כי בעדויותיהם של אנשי הזונדרקומנדו היהודים מאושוויץ נאמר כי הגרמנים חיסלו את האסירים האלו כדי שלא להותיר עדים, אך לא בפרק זמן קבוע מראש אלא לפי נסיבות משתנות, כגון חשש מפני התקוממות או ירידה במספר הנרצחים. "החיסולים העיקריים בוצעו בדצמבר 1942 בתא הגזים במחנה אושוויץ 1 ובפברואר 1944 במחנה מיידנק".
לגבי עדותו של זומפולינסקי על רעשי תזמורת ורדיו שהושמעו מחוץ למשרפות ולתאי הגזים, אומר לוין כי זו העדות היחידה שבה הועלו הדברים: "הצעקות לא נשמעו בחוץ משום שתאי הגזים בודדו משאר חלקי המחנה והוקפו בגדרות ובצמחייה".
"הונחתי על השולחן לצורך ניתוח. רוב הנשים שנותחו עברו עיקור, ללא הרדמה"
עדותה רֵיינה אבאס ז"ל
"אני בת 37 ואני יהודייה אזרחית הולנד. נאסרתי ביולי 1943 ונלקחתי למחנה וֶסְטֶרְבּוֹרְק שבהולנד. הועברתי לאושוויץ ב-26 באוגוסט 1943 ונשארתי שם עשרה חודשים. אז נשלחתי לבירקנאו, שם נשארתי שלושה חודשים, ולאחר מכן חזרתי לאושוויץ לעוד ארבעה חודשים. נשלחתי לבלזן ב-18 בינואר 1945 ונשארתי שם עד שהמחנה שוחרר בידי האנגלים" – כך פתחה אבאס, שנלקחה מביתה שהיה ברחוב דֶאוּטֶר 67 באמסטרדם, הולנד, את עדותה בשבועה בפני אותו הצוות שקודמיה העידו בפניו.
"כאשר הגעתי בפעם הראשונה לאושוויץ, נלקחתי לבלוק מיוחד בחלק הגברים של המחנה. בבלוק הזה נערכו ניסויים רפואיים ב-500 נשים, ובהן 20 נערות יווניות בנות 20-15. רוב הנשים שנותחו עברו עיקור על ידי הסרת איברים מסוימים, ואומרים שאיברים אלו נשלחו לברלין. המטרה הייתה למצוא את הגורם למחלה המכונה בגרמנית Krabes – סרטן – התוקפת איברים פנימיים של נשים. אף אחת מן הנשים המנותחות לא סבלה ממחלה זו.
"ניתוח נפוץ נוסף כלל הזרקת נוזל לאיבר המין של האישה. זה נעשה על ידי הכנסת מחט ארוכה, שאליה חוברה מבחנה המכילה נוזל לבן. תוך כדי ההכנסה צולמו תמונות רנטגן. לא נעשתה הרדמה, הניתוח המכאיב נמשך חמש עד עשר דקות ובוצע חמש פעמים בכל אישה. אני עצמי הונחתי על השולחן לצורך ניתוח זה בידי איש הס"ס גֶנִי, אבל נמצאתי בלתי מתאימה לניתוח. לידי, עשר נשים אחרות נותחו. כל הניסויים שנערכו על הנערות היווניות כללו הסרת איברים שהביאה לעיקור. כל הנערות חלו מאוד ומעולם לא החלימו לגמרי. שתיים מהנערות נחתכו לרוחב גופן ליד איברי המין. אחת מהן מתה. מבין 100 הנשים ההולנדיות שנשלחו מבלוק 10 לבלזן, רק 11 חיות כעת".
10 צפייה בגלריה
מתוך העדות של ריינה אבאס על העיקורים – צילום מהמסמך המקורי השמור בארכיון המדינה הבריטי
(צילום: איתמר לוין)
בין השמות של מבצעי הניתוחים האכזריים שצוינו בעדותה, עולים גם שמותיהם של ד"ר גבלס (יוהנס פאול גֶבֶּל, ד"ר לכימיה, עוזר של ד"ר קרל קלאוברג ב"ניסויים" לעיקור נשים באמצעות זריקות. פיתח אמצעים לייעול העיקור בקרני רנטגן, ושימש גם כנציג חברת התרופות שירינג באושוויץ, שעבורה בוצעו "ניסויים" באסירים – נ"י), ו-ה', איש ס"ס, חייט במקצועו, ששמו במקור איננו ברור.
"הנשים היו צועקות ובוכות מכאב"
עדותה של רֶנֶה אֶרְמָן ז"ל
ארמן התגוררה ברחוב מנילמונמרט 60 בפריז בטרם נלקחה לכלא דרנסי בעיר, וב-20 ביולי 1943 הועברה לאושוויץ. לברגן-בלזן הגיעה ב-25 בינואר 1945. אחרי שהושבעה בפני קפטן אלפרד ג'יימס פוקס, ממדור החקירות המיוחדות 86, היא העידה: "אני בת 31 ונאסרתי בידי הגרמנים משום שאני יהודייה".
"בזמן שהייתי בדרנסי, איש ס"ס בשם ברנר היה הממונה. האיש הזה היה אחראי להרבה מקרי מוות", היא סיפרה בעדותה, "ראיתי אותו מכה, בועט וזורק אבנים על אסירים ללא כל סיבה נראית לעין, למעט העובדה שהם היו יהודים. אני יודעת ששני אנשים שעליהם זרק אבנים מתו מפציעות אלו. באתי פעם לבית החולים לבקר כמה חברים, והם אמרו לי שכמה אסירים שאושפזו ביום הקודם, תוך שהם סובלים מפגיעות בראש שנגרמו בידי האיש הזה, מתו. אני לא יודעת אם אלו היו גברים או נשים. זה לא היה מחזה יוצא דופן, לראות אנשים פצועים קשה בשל האכזריות של האיש הזה.
"נכחתי בהרבה מקרים כאשר רופא הס"ס וֶבֶּר ביצע ניסויים בנטילת דם מנשים עבור חיילים בחזית. התהליך הזה חזר לעיתים קרובות על עצמו, עד שהאדם נחלש מאוד"
"כאשר הגעתי לאושוויץ, עבדתי כאחות במעבדת הניסויים בבלוק 10. נכחתי בהרבה מקרים כאשר רופא הס"ס וֶבֶּר ביצע ניסויים בנטילת דם מנשים עבור חיילים בחזית. התהליך הזה חזר לעיתים קרובות על עצמו, עד שהאדם נחלש מאוד. הוא גם נטל דם מאישה בעלת סוג דם אחד והזריק אותו לאישה בעלת סוג דם אחר. זה גרם לעיתים קרובות לתחלואה קשה. במקרה אחד, אישה מתה במעבדה בשל ההליך הזה. הרופא הזה ביצע ניסויים גם ברמטיזם, ואני יודעת על אישה אחת שקיבלה ממנו 45 זריקות כדי למדוד את השינויים בליבה. הן גרמו לה להיות חולה מאוד.
"האנשים שהוכנסו לבלוק 10 היו תמיד הבריאים ביותר ולפעמים היו בבלוק 300 איש. הם נשארו שם כל עוד נמשכו הניסויים ולאחר מכן נשלחו לבירקנאו. עליי לציין שהמחנה שבו נערכו הניסויים הללו היה מחנה גברים, ונשים הובאו רק לצורך הניסויים. כאשר עזבו את הבלוק, הם נשלחו לבירקנאו ושם נערכה סלקציה כדי למצוא את אלו הכשירים לעבודה. רוב אלו שעזבו את בלוק הניסויים הזה לא היו כשירים לעבודה. חברים אמרו לי שהאנשים הללו תמיד נשלחו לבלוק 25, ופירושו של דבר היה שלאחר מכן נשלחו לתאי הגזים.
"ד"ר שומן ערך ניסויים בעיקור על נערות יווניות צעירות בתולות שנלקחו לבלוק אחר, שם נחשפו לקרני רנטגן רבות עוצמה, דבר שהביא לייבוש איברי המין שלהן. הניסויים הללו למעשה עיקרו אותן, ורבות מן הנערות החלשות יותר מתו כתוצאה מהם"
"הכרתי גם את ד"ר שומן, אשר ערך ניסויים בעיקור על נערות יווניות צעירות בתולות שנלקחו לבלוק אחר, שם נחשפו לקרני רנטגן רבות עוצמה, דבר שהביא לייבוש איברי המין שלהן. הניסויים הללו למעשה עיקרו אותן, ורבות מן הנערות החלשות יותר מתו כתוצאה מהם. אלו ששרדו הוחזרו בקבוצות של 10 או 12 לשם מעקב. הן נותחו שוב, איברי המין הנשיים הוצאו וכתוצאה מכך הן מתו בתוך ארבעה או חמישה ימים. לא ראיתי בעצמי את הניתוחים, אבל ראיתי את התוצאות, כיוון שתפקידי היה לחבוש את הפצעים של הנשים האלו. הנערות שעברו את הניתוחים הללו הגיעו לבלוק 10 רק אחריהם; הניתוחים בוצעו בבלוק אחר. ראיתי נערה יוונייה שמתה כתוצאה מהניתוחים שביצע הרופא הזה.
"היה גם רופא הס"ס וירתס. הוא נהג לבצע ניסויים על נשים בנות 50-40 שהגיעו לגיל הבלות, כנראה לצורך חיפוש אחר גידולים סרטניים. הוא נהג ליטול חלק מהרחם כדי לבדוק אותו במיקרוסקופ. הנשים חלו קשות כתוצאה מכך. לא ראיתי את הניתוחים הללו, אבל שמעתי עליהם מהחולות שעליהן נערכו הניסויים ומאחיות שנכחו בהם. הניתוחים הללו נערכו בבלוק 10, אבל לא בחלק שלי. ניתוחים דומים נערכו בידי ד"ר מקסימיליאן סמואל, שהיה אסיר במחנה.
"היה עוד רופא ס"ס בשם פרופסור קלאוברג שערך ניסויים. הוא היה רופא מפורסם מברלין. נכחתי בניסויים שלו, ראיתי אותו מזריק משהו לרחם של נשים, מניח לוח אלקטרוני על הבטן שלהן, ולאחר מכן מדליק אותו. זה נעשה כאשר החולה הייתה עדיין בהכרה ולא נעשה שימוש בהרדמה כלשהי. הניסוי לא נמשך זמן רב, אבל לבטח גרם כאב עז למשתתפות בו, כי שמעתי אותן צועקות ובוכות מכאב. רבות מהן לא היו יכולות ללכת לאחר מכן והיו צריכות לשכב במיטה. אף אחת מהן לא מתה בבית החולים כתוצאה מהניתוחים, אבל כבר אמרתי שאני בטוחה שהן נשלחו לתאי הגזים כאשר הוחזרו לבירקנאו משום שלא היו יכולות לעבוד".
לדבריה, רבים מהאסירים שהיו בבלוק הזה היו חולים מאוד אבל התאמצו שלא להראות זאת, משום שידעו שיישלחו מיד לבירקנאו ואז לתאי הגזים. אלו שנשארו בבלוק, עברו את אותו ניסוי פעמיים או שלוש. אותו רופא גם נתן לאסירים ארבע או חמש זריקות. לדבריה, פרופ' קלאוברג אמר כי המטרה הייתה לעקר. "רוב הניסויים של הרופא הזה נערכו על הנשים הצעירות והיפות יותר, כדי שיושגו התוצאות הטובות ביותר בצילומים. הצילומים היו של החלק התחתון של הגוף, וברור שמבחינת הניסויים – הם יהיו טובים יותר אצל הצעירות מאשר אצל הזקנות. הצילומים הללו נעשו 24 שעות אחרי הניסוי".
לדבריה, בקיץ 1944 הייתה עדה לתלייתן הפומבית של ארבע נשים תחת פיקוחו של איש הס"ס הסלר, "אותו אני מזהה כמספר 1 בתמונה 9", הדגישה בפני חוקריה. הנשים שנתלו הואשמו בסיוע לאנשים אחרים לפוצץ את המשרפות. חומרי נפץ נגנבו ממחסן מחוץ למחנה, והנשים שנתלו היו האחראיות על המחסן הזה.
לוין מוסיף בהערותיו כי הבלוק העיקרי של "הניסויים הרפואיים" המזוויעים במחנה הראשי באושוויץ נאטם בידי הגרמנים, "כדי למנוע מבטים לתוכו ואת שמיעת הזעקות שעלו ממנו ללא הרף. הוא נותר אטום עד היום".
על ברונו ובר, רופא הס"ס שהוזכר בעדות כי ביצע ניסויים בתחום הדם, אומר לוין כי הוא שירת ב"מוסד להיגיינה" של הוואפן-ס"ס בברלין והוצב באושוויץ מאפריל 1943 ועד ינואר 1945. "הוא היה ראש שלוחת 'המוסד להיגיינה' שפעלה בבלוק 10 במחנה הראשי ובמחנה המשנה רַיְיסְקוֹ. הוא ביצע 'ניסויים' בתחום הדם, שהיו כרוכים בשאיבתו והזרקתו לאסירים, וכן ב'ניסויים' למציאת תרופות לטיפוס וקדחת".
כאמור, העדויות האלה הן נגיעה קטנה מתוך 150 העדויות שפרסם לוין בספרו החדש, ולוקטו מבין למעלה מ-300 העדויות שנגבו משורדי ברגן-בלזן.
