רייזה, כיום קשישה אוקראינית, הייתה בת שמונה בשנת 1943 כשראתה כיצד יהודי הכפר, בהם ילדים, זקנים ואימהות, נטבחו בחצר בית ספר לעיני התלמידים. ליד ביתה היה קבר אחים גדול. היא ותלמידי הכפר נשלחו לנקות את דם הנרצחים מהאדמה: "כמות הדם מבורות הירי יכלה להטביע את אוקראינה כולה".
גלינה הייתה בת 11 כשרצח היהודים ביער הסמוך לביתה הפך לדבר שבשגרה. היא זוכרת את הרציחות, את הבורות ואת צעקות הנערים והנערות שנרצחו: "עד היום היהודים קבורים פה ביער, בשני קברי אחים גדולים, כולם יודעים את זה".
ליובינה, שהייתה בת 16 כשהייתה עדה לרצח יהודים בכפר שלה, מספרת: "ילדה יהודייה בת שלוש בלבד שאלה את אימה בדרך למוות: 'אימא, למה הם לוקחים אותנו? הייתי ילדה טובה'. שלושה ימים אחרי הירי הייתה תזוזה בבור המוות – יהודים נקברו חיים".
שלוש העדויות המצמררות האלה הן חלק ממחקר גדול שמוביל בשנתיים האחרונות הכומר פטריק דובואה, חוקר רצח עם. הראיונות המתפרסמים כאן נחשפו לראשונה לקראת יום השואה הבינלאומי במסגרת כנס למאבק באנטישמיות ובהכחשת שואה שיזמו איגוד הארגונים היהודיים באירופה (EJA), המרכז להנצחת השואה בבאבי יאר והפדרציה של הקהילות היהודיות באוקראינה, בהשתתפות כ-100 שרים, מחוקקים ודיפלומטים אירופאים.
ילדים נקברו חיים
במלחמת העולם השנייה הייתה רייזה ילדה מכפר קטן ליד העיר ווזנסנסק באוקראינה. היא זוכרת היטב את השכן היהודי של סבא שלה, גרישוביץ', שהיה מוזיקאי וניגן בתזמורת. היא זוכרת שהוא ניגן גם כשהגרמנים כבשו את האזור – הם הכריחו אותו לנגן באירועים שלהם. במשך כל תקופת הכיבוש הגרמני הוא נשאר לגור בביתו, וכך גם היהודים האחרים בכפר.
קצת לפני שהרוסים הגיעו לאזור, ב-1943, הרגישו הגרמנים שהם הולכים לאבד את השטח, והוציאו להורג את כל היהודים שנשארו בחיים. סבה, שכנו הטוב של גרישוביץ', הלך אחרי הגרמנים כדי לראות מה קורה. את מה שראה שם הוא תיאר למשפחתו בזעזוע: "ראיתי הכול, שמעתי את המילים האחרונות שלו וראיתי איך יורים בו, בגרישוביץ', ולא רק בו. היו שם גם ילדים. הם ירו בכולם".
רייזה הייתה עדת ראייה לטבח אחר וסיפרה שכל בני הכפר ראו את שיירת היהודים צועדת, מהבוקר עד הערב, בבכי ולעיתים גם בצעקות: "כולם היו שם, ילדים וזקנים. אימהות שהחזיקו תינוקות בוכים על הידיים. הגרמנים לא ירו בילדים, הם פשוט זרקו אותם לבור יחד עם המבוגרים. הם נקברו חיים. הגרמנים היו אכזריים כל כך, זה היה זוועה".
היא זוכרת שברגע שהיהודים הובלו למקום הרצח, ליד חצר בית הספר, הפשיטו אותם, לקחו להם הכול וירו בהם במכונות ירייה. "אנחנו, כל הילדים בכפר, רצנו לראות מה קורה. ראינו את היהודים הולכים בשיירה ארוכה, שמענו אותם מדברים בשפה יהודית (יידיש, א"א), ראינו את הילדים עירומים ויחפים. זה היה נורא", היא מספרת. "אחרי זה הגרמנים הכריחו אותנו לחזור לכיתות ומאוחר יותר הכריחו אותנו לנקות את שאריות הדם מהטבח. חלק מהרציחות התקיימו בשלג, היה קל לראות את הדם. אם היינו אוספים את כל הדם שהיה שם היה אפשר להטביע את כל אוקראינה בדם".
7 צפייה בגלריה
"אם היינו אוספים את כל הדם שהיה שם היה אפשר להטביע את כל אוקראינה בדם". רייזה
(צילום: Les Kasyanov)
הנערה שביקשה מחסה ולא שרדה
גלינה גרה בכפר באזור קייב שנקרא טוניקי (Tunyky), והייתה בת 11 כשכוחות גרמניה הנאצית פלשו לאוקראינה. היא מספרת שלפני המלחמה לא היו בכפר יהודים, אלא רק בעיר הסמוכה בוגוסלב (Boguslav). היא זוכרת שהגרמנים החלו להביא משם יהודים ולירות בהם ביער, שם חפרו בורות מבעוד מועד. נערה יהודייה אחת, בערך בת 16, שהמשפחה שלה הכירה, התחבאה אצלם ללילה אחד. אחרי כמה לילות היא חזרה עם עוד שני יהודים. אימה אמרה שהיא לא יכולה להחביא אותם, כי היא לא יכולה לסכן את הילדים שלה.
גלינה מספרת שהיא ראתה לפחות ארבע פעמים, יום אחר יום, כיצד היהודים מובלים ליער ונרצחים שם. "הלכנו מדי פעם ליער וראינו כיצד ירו ביהודים. לא ירו בהם יחד, בבת אחת – הם היו עושים את זה בהדרגה", לדבריה. בין אלה שנרצחו, זיהתה גלינה את הנערה שביקשה מחסה בביתה יחד עם חברותיה: "שלוש הנערות האלה בכו חזק כל כך. הן כל כך רצו לחיות".
במקרה אחר, ראתה גלינה קבוצה של 15 יהודים מובלים אל הבור, בהם ילדים. "הביאו אותם ליער במשאית, ואז הובילו אותם ביער עד לבור, שם העמידו אותם בשורות עם הגב לחיילים שרצחו אותם".
"השפל הגדול ביותר שידעה האנושות"
ליובינה הייתה בת 16 כשראתה את הטבח ביהודים בכפר שלה. "יום אחד בקיץ ראיתי טור ובו יהודים מהכפרים הסמוכים אלינו, מלווים בידי 15 שוטרים מקומיים. לשוטרים לא היה נשק אלא רק מקלות", היא מתארת. "היו שם בעיקר בני נוער וזקנים. ראיתי אימא אחת ועליה ילדה בערך בגיל שלוש. הילדה לא הפסיקה לדבר ולשאול שאלות: 'לאן אנחנו הולכים, אימא? הייתי ילדה טובה, למה לוקחים אותנו?' האם לא השיבה לה.
"השיירה הגיעה לבור הירי שנחפר קודם לכן, והיו בו כבר גופות של יהודים מכפר אחר. הגרמנים היו חמושים ברובים ובמכונות ירייה. עקבתי אחריהם ועצרתי בערך 50 מטר מהבור. היהודים כבר הופשטו מבגדיהם. הם הועמדו סמוך לבור ונורו בידי הגרמנים. שלושה ימים אחרי הירי, הייתה עדיין תזוזה בבור... יהודים נקברו חיים".
הכומר פטריק דובואהצילום: Les Kasyanovבמסגרת המחקר של הכומר פטריק דובואה וצוותו בארגון Yahad in Unum, קיימו אלפי ראיונות עם עדי ראייה לרצח היהודים במזרח אירופה. "השואה הייתה השפל הגדול ביותר שידעה האנושות ויש להתייחס אליה בהתאם", מסכם דובואה, "המשימה שלי היא לחשוף ג'נוסייד מעבר לשמות הגדולים והמספרים הגדולים. רצח היהודים היה אישי, במיוחד במזרח אירופה, שם נורו היהודים אל מותם, בזה אחר זה. הרבה אנשים היו מעורבים או עדים לרצח היהודים, והמשימה שלנו במרכז להנצחת השואה בבאבי יאר היא לחשוף את כל ההיבטים האנושיים של הרצח, גם כעבור 80 שנה".
