את יושבת בשקט שלך בבית, קוראת את הרצף הארוך והמרתק של סיפורי יוסף, כוכב ספר בראשית, ופתאום בשיא המתח, ברגע שבו נמכר יוסף לפוטיפר, נפרץ הרצף הסיפורי. מישהו שרבב פנימה מסורת משונה וגם נידחת על יהודה ונשות שבטו.
ואז את שואלת את עצמך, איך התגנב הסיפור הזה ללב סיפורי יוסף? בניגוד לאריכות בה מסופרים תולדות יוסף, הסיפור אודות משפחת יהודה מסכם בכמה פסוקים את תולדותיהם של שלושה דורות: "ויהי בעת ההוא וירד יהודה מאת אחיו ויט עד איש עדלמי ושמו חירה. וירא שם יהודה בת איש כנעני ושמו שוע ויקחה ויבוא אליה. ותהר ותלד בן ויקרא את שמו ער. ותהר עוד ותלד בן ותקרא את שמו אונן. ותוסף עוד ותלד בן ותקרא את שמו שלה והיה בכזיב בלידתה אותו".
סיפור הדור הראשון מכיל חמישה פסוקים בלבד וממנו נלמד כלל גדול בתורה: אם לא נאנסת ולא היית עקרה, כמעט לא יכתבו עליך בתורה ובוודאי שלא יציינו את שמך. אשת יהודה. בת איש כנעני ששמו שוע. תסתפקי בזה. מה יקרה עם תרצי יותר? בעוד פסוקים ספורים תגלי מה קורה לנשים שמעזות לרצות.
הגבר שלא ליווה את אשתו בחדר הלידה
סיפורה הקצר של בת שוע מעלה שני עניינים חשובים. האחד – יהודה מעניק לבנו הבכור את השם: ער. לשני הבנים הבאים נותנת בת שוע שמות: אונן ושלה. עוד ידובר בשמות המפתיעים האלה.
העניין השני, שהוא בגדר הפתעה מקראית גמורה, הוא הבחירה לספר לנו היכן היה אבא יהודה בשעה ששלה נולד. לא מדובר בלידות בנות זמננו בהן יש ציפייה שאבא יהיה נוכח בחדר הלידה, למי אכפת היכן היה יהודה בשעה שאשתו ישבה על המשבר?
רמז גס מאוד
שמות הבנים וההיעדרות של יהודה מהלידה, הם כמובן רמזים גסים לחלק העיקרי של הסיפור: "ויקח יהודה אישה לער בכורו ושמה תמר. ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה' וימתהו ה'. ויאמר יהודה לאונן בוא אל אשת אחיך ויבם אתה והקם זרע לאחיך. וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע והיה אם בא אל אשת אחיו ושחת ארצה לבלתי נתן זרע לאחיו. וירע בעיני ה' אשר עשה וימת גם אותו. ויאמר יהודה לתמר כלתו שבי אלמנה בית אביך עד יגדל שלה בני".
יהודה, האיש שאחראי על דוד ושושלת המלוכה, מוצג כאן בשיא עליבותו ועכשיו מובן מדוע "התגנב" סיפור משפחת יהודה לסיפורי יוסף, ללמדנו שמי שלא שמר על יוסף ובעליבות מביכה המיר את הרצח במכירה, לא ישמור גם על משפחתו. בהמשך, כאשר יבקש יוסף להוריד למצרים את בנימין, יהודה יתחייב בפני אביו: "שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי... אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ". ואנחנו, שיודעות כמה שוות ההבטחות של יהודה, נצעק ליעקב: לא, אל תאמין לו, אל תיתן לו את הילד.
האיש שלבו גר בכזיב
עכשיו גם ברור מדוע מצוין היכן היה יהודה בשעה שאשתו ילדה את שלה. הוא היה ב"כזיב". הוא רכש לעצמו עוד ועוד מהחומר שהרעיל את נשמתו - הכזב. יהודה מכזב ובניו לא מוצאים חן בעיניי אלוהים. את ער, בנו הגדול, אלוהים הורג בצעירותו, לפני שהביא לעולם ילדים.
לאשתו של ער קוראים תמר, והעובדה שהתורה מספרת לנו את שמה מלמדת שהחיים שלה הסתבכו. מאוד הסתבכו. הם הסתבכו כיוון שחמיה היה יהודה והוא נהג לכזב ביקרים לו.
ער מת ולבן הבא אחריו קראה אמו "אונן". אונן היה אמור להיות תורם הזרע לאחיו המת. אבל אונן לא רצה לתרום זרע ולכן הוא אונן, ובלשון המקרא: שיחת ארצה. תמר הצדיקה לא מלשינה על בעלה, גם אלוהים לא מספר ליהודה מדוע הוא הורג את אונן. ויהודה? הוא לא שואל שאלות. הוא מאשים את תמר במות שני בניו. הוא מכזב בתמר ומונע ממנה את בנו האחרון – שלה.
ילד עם שם נבואי
אבל מה לעשות, ברית נשים סמויה מהעין, גרמה לבת שוע לתת לבנה השלישי שם נבואי. היא קראה לו "שלה" ובכך הבהירה ליהודה, לתמר וגם לנו, הקוראות הערניות, שיהודה היה חייב לתת את שלה לאישה שהוא שייך לה, לתמר.
היחיד שלא הבין את הרמז הוא למרבה הצער ראש השבט, הפטריארך שעל פיו יישק דבר. אשתו לא יכולה להתנגד, תמר לא יכולה לערער והיא אמורה לשאת עד יומה האחרון את הסטיגמה הכפולה של עקרה ואישה קטלנית.
תוכנית הספין של יהודה
ליהודה הייתה תוכנית ספין מסודרת לניהול המשבר עם בניו: הוא יעביר את החרפה מהם אל תמר, ומשפחתו תישאר זכה כשלג ותהפוך לקורבן של תמר הקטלנית. אבל יהודה לא לקח בחשבון את העובדה שתמר היא אישה עם רצונות, ואין לה כבר מה לאבד. יהודה גם לא הבין שתמר היא אישה פקחית והוא אדם עם חולשות בולטות.
אשתו של יהודה, זו שאין לה שם, נפטרת, ויהודה כמו יהודה, לא מתאפק ובהזדמנות הראשונה מחפש זונה. תמר לא מופתעת. בחוכמה ובאומץ יוצא מגדר הרגיל היא מנהלת את המצב:
"ותסר בגדי אלמנותה מעליה ותכס בצעיף ותתעלף ותשב בפתח עיניים אשר על דרך תמנתה, כי ראתה כי גדל שלה והוא לא נתנה לו לאישה. ויראה יהודה ויחשבה לזונה כי כסתה פניה. ויט אליה אל הדרך ויאמר הבה נא אבוא אלייך כי לא ידע כי כלתו הוא. ותאמר מה תיתן לי כי תבוא אליי. ויאמר אנוכי אשלח גדי עזים מן הצאן. ותאמר אם תיתן ערבון עד שלחך. ויאמר, מה הערבון אשר אתן לך. ותאמר, חתמך ופתילך ומטך אשר בידך. וייתן לה ויבוא אליה ותהר לו".
איזה סופר נפלא יש לסיפור הקצר הזה. כל ההבדל שבעולם נמצא בין דמויות שבוחרות לטייל ב"כזיב" לדמויות שיושבות ב"פתח עיניים". שיא האירוניה הוא שיהודה מגיע לפתח עיניים אבל עיניו, ולא עיניה של תמר, מכוסות. הוא לא בפתח עיניים כי אם באחיזת עיניים. הוא חושב שתמר זונה.
פחז כמים יהודה
תמר יודעת כמה מוגבלת יכולת האיפוק של חמיה, הוא מגיע אליה בלי כסף מזומן והיא מבינה שהוא ייתן לה כל משכון שתבקש. מצחיק, הוא מבטיח לה גדי, והרי הוא יורד עם פמליה לגזוז את הצאן. לא הייתה אמורה להיות לו בעיה לשלוח מישהו שיביא לה גדי, אבל הוא ממש לא מתאפק וגם לא חושב. הוא משאיר את כל תעודות הזהות שלו בידיה של אישה זרה.
עכשיו תמר משיגה את שלה. אם לא את הבן אז את האב. יהודה הולך ותמר שומרת מכל משמר על תעודות הזהות של ראש השבט ועל הזרע שלו. שלושה חודשים חולפים, וצדיקי השבט ממהרים להלשין: "זנתה תמר כלתך וגם הנה הרה לזנונים. ויאמר יהודה, הוציאוה ותישרף".
פחז כמים יהודה והוא שוב מכזב. הוא לא נעצר לחשוב לפני שהוא מקים את מדורת השבט ומציב במרכזה את כלתו "הזונה". זה הרגע של תמר להיות או לחדול: "והיא שלחה אל חמיה לאמור, לאיש אשר אלה לו אנוכי הרה. ותאמר, הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה". ליהודה אין ברירה, תעודת הזהות שלו נחשפת בציבור בידיה של תמר ולכולם ברור שהיא לא הרתה לזנונים אלא לקחה את שלה. בלית ברירה יהודה מודה: "צדקה ממני כי על כן לא נתתיה לשלה בני ולא יסף עוד לדעתה".
אני רק שאלה
באיזה שלב לדעתך היא צדקה ממך? האם בשלב שבו הפכת אותה ל"אישה קטלנית", או אולי בשלב בו מנעת ממנה את בנך? האם בשלב שבו קראת לה "זונה", ושכחת שהזנאי האמיתי הוא אתה? ואולי בשלב בו חשבת שלך יש זכויות שאין לה? מתי נבין שהטעות הפטריארכלית טמונה בהתחלה, בהבנה שיש בעולם מעטים ששווים המון - וכל היתר שוות ושווים הרבה פחות.
תמר השיגה את שלה, שני תאומים הצטרפו לחייה והיא אפילו לא נאלצת לחיות עם יהודה הנבוך שלא יוסיף עוד "לדעתה". על החלק הזה אני חושבת שהיא לא הצטערה.
סקרניות להכיר את סוף הסיפור?
דוד המלך, תפארת שבט יהודה, יכזב באיש אמונו אוריה החיתי, וייקח לעצמו את כבשת הרש שלו, את בת שבע. בת שבע תלד את שלמה המלך. כל השאר? כתוב על ספר הישר.
והזונות?
חשוב למספר להציג את תמר כזונה על מנת להזהיר את כולנו, הנשים, לאפק את הרצונות שלנו. האסוציאציה שיוצר המספר בין אישה שתובעת את זכויותיה, לזונה שסובלת מגינוי קהילתי – ברורה, והיא משמשת תמרור אזהרה מטעם הפטריארכיה. אם תעזי לרצות, נקרא לך זונה. ככה הצליחו להשתיק אותנו.
אבל לא עוד
אני לא נבהלת מהתואר "זונה", ואני רוחשת כבוד לנשים שנמצאות במעגל הזנות. הבושה שייכת לזנאים, לאלה שמנצלים נשים ולאלה שבזים לנשים, שניצלו ופועלים נגדן באלימות. אחיותיי במעגל הזנות, אתן הגיבורות האמיתיות של הפרשה הזו וגם שלי. שאלוהים תיתן לכן כוח, ואנחנו ניתן לכן אהבה וכבוד.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר כתב לנו בן משה: "לכותבת יש אג'נדה לעוות את הפסוקים. אדרבה, שיתנו למישהו להציג מאמר תגובה מפורט, ואז העיתון יוכיח שהוא אכן פלורליסטי. אני מוכן להיות המגיב".
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerבן משה יקר, התפרצת לדלת פתוחה. מעת לעת חברות וחברים בבית המדרש של הטוקבקים כותבים את הטור, ואני מגיבה מעמדת הטוקבקים. אשמח מאוד לתת לך את המקום באחת השבתות הקרובות. כתוב לי למייל: rweiss@huc.edu
שבת שלום!
