כמעט 80 שנה חלפו מאז חג החנוכה האחרון שבו הדליקה חיה בלאו בת ה-90 את החנוכייה המשפחתית, בעיר הולדתה קושיצה שבצ'כוסלובקיה. הייתה זו הפעם האחרונה שבה הדליקה נרות חנוכה עם כל משפחתה. זמן לא רב לאחר מכן, נרצחו כולם בשואה. בלאו, ציירת תושבת רמת גן ואחת מ"תאומות מנגלה" שניצלה מהניסויים האיומים, זכתה בחג הזה להדליק נרות חנוכה בדגם משוחזר של החנוכייה, שנוצר על סמך ציור שהכינה – כחלק מפרויקט הגשמת חלומות וזיכרונות של העמותה לעזרה מיידית לניצולי השואה.
את הציור ציירה לאחרונה בצבעי גיר, כשנזכרה שוב בחנוכייה שנשארה מאחור – זו שלעולם לא תשכח. "החנוכייה ההיא הייתה קלאסית, עם עמוד מרכזי ושמונה זרועות מהצד, בסגנון אירופי", נזכרת בלאו. "היא נראתה מוזהבת, אבל עשויה לדעתי מברונזה, כי לא היינו משפחה עשירה".
"הרבה זיכרונות מהתקופה הזו אין לי", היא אומרת. "כבר בגיל 9 לקחו את אבא שלנו, הרמן, לעבודת כפייה במחנה עבודה. כולם מתו שם מהרעלת מזון. הנשים נשארו לבד מאחור עם הילדים, והיו צריכות לכלכל את המשפחה. את חג החנוכה חגגנו עם סבתא שלי, שהייתה דתייה מאוד. אני זוכרת שחגגנו שם את החגים, כולל את חנוכה, ושלא היה גבר שיברך על הנרות, לכן הנשים עשו זאת לבד".
4 צפייה בגלריה
חיה בלאו בהדלקה עם מתנדבי העמותה. "באור החנוכייה, יתערבבו דמעות הצער שלי עם דמעות אחרות, של שמחה על הניצחון שלנו על הנאצים"
(צילום: העמותה לעזרה מיידית לניצולי השואה)
על הניסויים היא עוד מתקשה לדבר
בלאו, ילידת 1932, ואחותה התאומה רחל איתן, היו בנות 11 כשהמשפחה נלקחה מהגטו היהודי בעיר, למחנה אושוויץ שבפולין. בתחנה הסופית חיכה ד"ר יוזף מנגלה הידוע לשמצה. גיזלה, אימן של התאומות, דחפה אותן קדימה כשמנגלה שאל אם יש במקום תאומים. הן נלקחו ימינה לתור החיים, בעוד האם, אחיהן טומי בן ה-9, סבתם ובני הדודים – נדחפו שמאלה, אל עבר מותם בתאי הגזים.
"מנגלה עמד על הרמפה, גבוה מכול אלפי האנשים, עם רגליים פשוקות ומקל ביד", משחזרת בלאו בקול רועד. "הוא אמר שהתאומים ייצאו מהשורות. באותו רגע הייתה הפרידה מאמא שלנו. לקחו אותנו ועוד זוג תאומים בשנות ה-20 לחייהם מהרחוב שגרנו בו".
""אחותי התאומה הייתה קצת יותר חלשה ממני, וכל כך פחדתי עליה שלא נתתי לה לשבת. בכל פעם היא החזיקה אותי מאחור, וככה הצלתי את החיים שלה. כשהגענו למחנה היינו כבר מאוד-מאוד רזים, רק שלדים, וכולנו חלינו במחלת טיפוס הבטן"
לימים הם גילו שמנגלה קרא לתאומים כדי לבצע בהם ניסויים אכזריים. על הניסויים עצמם בלאו מתקשה לדבר. "עברנו תשעה חודשים של עינויים, בדיקת דם כל יום ועוד הרבה בדיקות אחרות. זה כואב מדי, ברגעי חולשה, קשה לי לדבר על זה ואני כבר בוכה. אני מרגישה חלשה מכדי לספר".
מאושוויץ – לברגן בלזן
השתיים היו באושוויץ עד שהכוחות הרוסיים החלו להתקרב. הגרמנים התחילו להצעיד את האסירים במצעד המוות, למחנה הריכוז ברגן בלזן. "הוליכו אותנו ארבעה ימים וארבעה לילות בחורף הפולני בלי הפסקה, דרך שדות קרח, וכל מי שעצר בדרך – ירו בו", משחזרת בלאו את האימה. "אחותי הייתה קצת יותר חלשה ממני, וכל כך פחדתי עליה שלא נתתי לה לשבת. בכל פעם היא החזיקה אותי מאחור, וככה הצלתי את החיים שלה.
"אחרי ארבעה ימים הגענו למקום איסוף, שם כולם התמוטטו ברחבה גדולה בשלג. אחותי התעלפה ברגע שנשכבה על הרצפה. העמיסו את כולם על קרונות פתוחים ולקחו אותנו לברגן בלזן. הם דחסו כל כך צפוף, שאפילו שאחותי הייתה מעולפת, היא לא נפלה. ככה נסענו, לא יודעת כמה זמן, הגענו למחנה ושם היינו כבר תתי-אדם – מאוד-מאוד רזים, רק שלדים, וכולנו חלינו במחלת טיפוס הבטן".
איך ניצלתן מהזוועות האלו?
"כשהגיעו הבריטים היינו מכוסים כולנו שמיכות, הם עמדו מעלינו, הרימו את השמיכה ובדקו מי מת ומי חי. הם הקימו בית חולים שדה בעיר, אוהלים ענקיים שבהם שיכנו את כל החולים ששרדו. בהמשך הגיע אדם שוודי עם תואר אצולה, ששכר אונייה ולקח את כל החולים והילדים לטיפול בשוודיה על חשבונו. היינו קודם בהסגר, ואז חילקו את כולם. את הבריאים שלחו לבתי יתומים ואת החולים לבתי חולים. הייתי חולה מאוד, אז זו הפעם הראשונה שהפרידו אותי מאחותי. זה היה נורא. רק אחרי שלושה חודשים רופאה בבית החולים יצרה קשר עם בתי יתומים, עד שמצאו אותה. הצטרפתי אליה ואז עלינו לארץ".
רגע של שמחה בין זיכרונות קשים
ברבות השנים בלאו התחתנה והקימה משפחה. נולדו לה בן ובת, חמישה נכדים ושישה נינים. לאחותה התאומה רחל יש שתי בנות, ארבעה נכדים, חמישה נינים ועוד אחד בדרך. בין הזיכרונות הקשים שרודפים אותה עד היום, זיכרון חגיגת החנוכה המשפחתית תמיד צץ כרגע של ילדות שמחה.
"כששאלו אותי אם יש לי משאלה כלשהי, נזכרתי בחלום ההוא, ומשהו התפרץ ממני וציירתי את החנוכייה הזו כמעט מיד. באור הזה של החנוכייה, אני רואה את אבא ואמא שלי המופלאים שנרצחו לפני 80 שנים"
למה דווקא החנוכייה נחקקה לך בזיכרון?
"מאז שאני מכירה את עצמי, אני שמה לב לכל פרט קטן ומאוד מדייקת בדברים. בילדות זה קרה לי עם צורת החנוכייה, שכל המשפחה הייתה יחד סביבה. כשעלינו לארץ למדתי בבית הספר 'מקווה ישראל' בחוג אמנות, שם ציירתי לראשונה על דף את החנוכייה ותליתי על הקיר. לאחר שעזבתי, הצטערתי שלא לקחתי אותה איתי".
4 צפייה בגלריה
"אנחנו מאושרים להדליק את הנרות בחנוכייה דומה לזו שהאירה את הבית שלנו". בלאו עם הציור של החנוכייה
(צילום: תמרה מור)
השנה בלאו זכתה להדליק נרות בדגם משוחזר, עשוי פליז, שהוכן בהתנדבות בידי האמן עוז סטיל על סמך הרישום שלה, בסיוע העמותה לעזרה מיידית לניצולי השואה. העמותה מלווה אותה, את אחותה ושורדי שואה נוספים – ומסייעת במזון, בהסעות וגם בתיעוד סיפוריהם עבור הדורות הבאים. "כששאלו אותי אם יש לי משאלה כלשהי, נזכרתי בחלום ההוא, ומשהו התפרץ ממני וציירתי את החנוכייה הזו כמעט מיד", היא מספרת בהתרגשות.
"חג החנוכה הזה הוא חג מיוחד במינו, כשאני, אחותי ומשפחתנו מאושרים להדליק את הנרות בחנוכייה דומה לזו שהאירה את הבית שלנו", היא מסכמת. "באור הזה של החנוכייה, אני רואה את אבא ואמא שלי המופלאים שנרצחו לפני 80 שנים. באור של החנוכייה הזו, יתערבבו הדמעות שלי ושל אחותי בצער הנורא שלעולם לא יירפא, עם דמעות אחרות של שמחה על הניצחון שלנו על הנאצים, בחג שהוא חג הגיבורים היהודים".
