ביום הולדתה ה-15 קיבלה סוזאנה שיק תיבת עץ שנבנתה על ידי אהבת נעוריה הראשונה, יוסף כהן. על התיבה הוא צייר ציור של אונייה בעזרת חברו דב עשת, שחרת על העץ באמצעות קרני שמש דרך זכוכית. האונייה סימלה את השאיפה שלהם לעלות לארץ ישראל. את המתנה הוא העניק לה במחנה אוהלים בשאבאץ שביוגוסלביה, לאחר שברחו מווינה ובזמן שהמתינו לקבלת אישורי עלייה לישראל.
השניים היו חלק מקבוצת "השומר הצעיר" ועלו במסגרת עלייה שיזם אדולף אייכמן ל"ניקוי" וינה מיהודים. הקבוצה יצאה מוינה בדרכה לארץ ישראל, אבל נתקעה בכפר קלאדובו ובעיירה שאבאץ ביוגוסלביה כשנתיים. הם הסתתרו יחד עם עוד כ-1,200 יהודים, בהם מאות בני נוער, במשך חודשים ארוכים, בציפייה לקבלת אישורי עלייה לישראל.
בתחילת 1941, כ-250 בני נוער קבלו אישורי עלייה לישראל מ"עליית הנוער" והצליחו להימלט מיוגוסלביה. שאר היהודים שהסתתרו שם והמתינו לאישורי עלייה נתפסו בידי הנאצים ונרצחו.
יוסף וסוזאנה הגיעו לישראל באותה אוניית מעפילים ועברו עם בני נוער נוספים, יוצאי וינה, לקיבוץ גן שמואל. לימים, קבוצת בני הנוער קיבלה בקיבוץ את הכינוי "הווינאים" והשתתפה בבניית הקיבוץ. יוסף וסוזאנה התחתנו – כל אחד בנפרד, הקימו משפחות, אך הקשר המיוחד ביניהם נשמר לאורך כל שנות חייהם הארוכות בקיבוץ.
במשך 72 שנים שמרה סוזאנה את התיבה בביתה. זאת המזכרת היחידה שנותרה לה ממולדתה ומילדותה וסימלה את סיפור ההישרדות שלה בתור נערה, בתנאים קשים, קור מחפיר ובריחה ממקום למקום בסכנת חיים בדרך לישראל. כאשר עלתה לאונייה בדרך לארץ ישראל, היא נאלצה להשאיר את כל החפצים והמסמכים האישיים מאחור – אפילו את המכתב היחיד שקיבלה מהוריה, שלימים גילתה שנרצחו במלחמה. אבל את הקופסה היא נשאה איתה לכל מקום בחירוף נפש.
מיכל, בתה של סוזאנה שיק (שבעקבות נישואיה שונה שמה לימים ליעל פגי), הכירה את הערך של קופסת העץ ושמעה את הסיפור עליה, כל חייה. לאחר פטירת אימה, היא הרגישה מחויבות לשמור עליה ולספר את סיפורה לדורות הבאים.
זיכרון בסלון של שורדי שואה ביחד עם שורדי הנובה
(צילום: עידו ארז)
במסגרת ההכנות לתערוכה מיוחדת של יד ושם על שואת יהודי וינה, שצפויה להיערך בפרלמנט בבירת אוסטריה בספטמבר הקרוב, פנה למיכל אוצר התערוכה, מיכאל טל, וביקש להציג את תיבת העץ המיוחדת. "האינסטינקט הראשוני היה לסרב. איך אפשר להיפרד מחפץ כל כך יקר ומשמעותי? לאחר התלבטות רבה, ובהסכמת כל האחיות, החלטנו להעביר את התיבה ליד ושם כדי שנוכל להיות בטוחים שסיפור ההישרדות של אמא ושל כל הנערים והנערות שעלו יחד איתה, יונצח בהיסטוריה של עם ישראל", אמרה הבת. "התיבה והסיפור שהיא מספרת מעולם לא נחשפו לציבור הרחב, אבל הבנתי כמה זה חשוב ומשמעותי להפוך את הסיפור האישי – לציבורי. זאת גם הדרך הטובה ביותר להנציח את סיפורם של כ-1,200 יהודים, שרובם המכריע נרצחו על ידי הנאצים באכזריות בדרכם לישראל, בעת שהמתינו לאונייה שתבוא לחלץ אותם. הייתה זו קבוצת המעפילים הגדולה ביותר שנרצחה ב-1941 בדרכה למולדת, וחשוב שכל יהודי וישראלי יכירו וילמדו את הסיפור הזה ואת ההקרבה הגדולה שעשו יהודים כדי להגיע לישראל".
בנו של יוסף, עמרי (כהן) כנען, סיפר: "מבין 1,200 הנרצחים בשאבאץ היו גם הסבים שלי, הורי אבי יוסף. לי מעולם לא היו סבים, הורי אימי נרצחו בליטא. אבא שלי התקשה שנים רבות להאמין שאביו נרצח והיה משוכנע שהצליח לשרוד. חבורת 'הווינאים' הפכה למעין משפחה עבור הצעירות והצעירים היתומים בקיבוץ. אבי היה מהיוזמים של הקמת אתר הנצחת קרובי חברי קיבוץ גן שמואל שנרצחו בשואה המנציח גם את נרצחי עליית קלאדובו-שאבאץ. אתר ההנצחה מושך מבקרים רבים וזכה לכינוי 'טרבלינקה הקטנה'".
